פוקוסינג וחלומות 1

BODY DREAMWORK

Eugene T. Gendlin

עבודת גוף עם חלומות

תרגום חופשי – ענת מירון

הקדמה:

פרשנויות של חלומות שנויות במחלוקת. ישנן תאוריות רבות ואפילו העוסקים באותה תאוריה יבדלו בפרשנות על חלום מסוים. הדוח על החלום לבדו לא יוכל להתפרש ללא השתתפותו של החולם. אך גם פרשנויותיהם של החולמים אינן מהימנות. מטרת ה"אסוציאציות החופשיות" של פרויד ו"החלימה בהקיץ" של יונג הייתה ליצור משהו, לפרוץ דרך "הישר מהתת מודע". העבודה עם הגוף היא המשך התפתחותן של השיטות שלהם.

הגוף מגיב לתשומת לב. בעזרת מעט תרגול, אנשים יכולים ללמוד להביא את תשומת ליבם אל פנים גופם ולאפשר לאיכות גופנית להופיע שם. מה שמגיע עשוי להיות מורחב, מצומצם, כבד, קופצני או ללא מילים ל"זה"….ואז במידה והאדם חושב על דבר מה אחר, האיכות משתנה. הגוף מגיב לכל דבר על ידי איכות ייחודית ושונה, בין אם זה גדול או זעיר. השאלה : "איך חיי זורמים בימים אלו ?" תביא איכות גופנית ייחודית, אך כך גם תשומת הלב לקמט הקטן אשר על השמלה. אם אדם מפנה תשומת לב לגוף וממתין לאיכות ייחודית עד אשר היא למעשה מגיעה, אזי צעדים קטנים מופיעים מתוך זה. הם מסוגלים לענות על שאלות.

היכן ראית אי פעם דלת שכזו ?

בשום מקום.

המתן לאיכות שזה יוצר בגופך

(שקט)…הו, זה כמו הדלת בביתה של סבתה שלי.

שדה מלא של אינפורמציה חבוי בתוך האיכות הגופנית הלא ממוללת הזו. 

באופן מאד מפתיע,  מה שאדם יענה מתוך הגוף, עשוי להיות שונה לחלוטין ממה שאמר קודם.

משתנה זה, האיכות הגופנית הקרויה "תחושה מורגשת", זוהתה לראשונה בפילוסופיה של המרומז

Philosophy of the Implicit-Gendlin 1997; 1986; 2009; in press)).

זה הוביל לשימוש נרחב ככלי מחקר, כקנה מידה חוויתי.  (The Experiencing Scale -Klein et al. 1969; Hendricks & Cartwright 1978) הדיבור מתוך תשומת הלב לגוף ניתנת להבחנה. בני אדם מדברים, ואז עוצרים ואומרים " אממ..האם זה נכון?…אממ…(שקט)…לא, זה לא מה שאמרתי, זה יותר כמו…"  ואז " בוא נראה…האם זה נכון ? (שקט…) "כן" (הוצאת אויר נשמעת).." זה מה שזה"…ואז.."עוד משהו בקשר לעניין זה…" פרטים ספציפיים נוספים מגיעים.

הבדיקה הגופנית הזו די שונה מדיבור בלבד או ספקות. נדרש לכך זמן מה ממשי, 30~5 שניות. קצב הדיבור והשקט, מאפיינים זאת. המבט נהיה מרוחק. כל עוד בני האדם ממשיכים להביט בך ישירות, הם לא מפנים עצמם לגוף.
מדוע איכות גופנית מורגשת מכילה אינפורמציה רבה יותר מאשר האדם יודע ? גופינו באינטראקציה ישירה בתוך הסיטואציה שלנו, בדרכים מרובות ומורכבות באופן שאנו לא מסוגלים לחשוב בנפרד. המילה "גוף" היא רכישת משמעות רחבה יותר, לא רק מה שפיזיולוגיה מגדירה.
מדוע חלומות הינם מיוחדים ? הם מעבדים את המצבים שלנו ברמה הפרימיטיבית בה התפיסה של עצים, חיות, ואבנים עדיין בהתהוות. אך ההיסטוריה האישית שלנו וסיטואציות גם הם משתתפים בהתהוות הדימויים. "הכיסא המשונה הזה"…וה.." החזיר שמתנהג מוזר"  מתהווים בטריות על ידי דחף הריפוי העצמי של התהליך אורגניזם הבסיסי. לכן בעבודת גוף הדימויים הולכים מעבר לבעיותינו התקועות. (Gendlin 1986; see theoretical appendix).

הפרקטיקה עובדת במידה ניכרת מבלי להתחשב בתיאוריה. אנו שואלים שאלות: אנו מראים לאנשים כיצד לאפשר לאיכות הייחודית להופיע ולהמתין לתשובות אשר מגיעות משם.

אנרגיה רגילה של אדם עשויה למשל להיות מצומצמת או סוערת לעיתים קרובות, במידה רבה ללא תנועה, גורר עצמו או בנסיגה מוגנת. תפנית פתאומית של אנרגיית חיים חיובית קדימה, מאד מובחנת בתנוחת הגוף, פנים ובנשימה.
אנשים נוטים לפרש את חלומותיהם באופן מאד שלילי. אך אנו מוצאים שחלום הינו קוד לאנרגיית חיים מוחבאת שמניעה לפתרון בעיות חיים. זה פותח כיוון שאנו לא היינו מסוגלים לספק בדרך אחרת.
האנרגיה החדשה הנה לעיתים בלתי נראית בתוך החלום. זה מגיע כאשר האדם המודע חיי גופנית מתוך הדימויים בחלום.
האפשור לאנרגיית החיים קדימה להופיע באופן ממשי בגוף, הינו המטרה הראשית בפרשנות גופנית לחלומות. כאשר זה מגיע, אנו דואגים שלכך שזה יחווה באופן מלא, ושזה יוכל להילקח הביתה לתרגול. ואז במידה והחולם מעוניין, אנו ממשיכים בפרשנות.

השאלות:

אנו שואבים שאלות ממקורות שונים, במיוחד מיונג ופרויד. ראשית אנו נותנים לחולם לעלות אסוציאציות באופן חופשי. ואז בבטחה, אנו מתחילים עם מקום
(a place) בחלום. אם לא הוזכר שום מקום (אנשים מסוימים לא מדווחים על פרטים) אנו נשאל:

היכן זה התרחש ?

אני לא יודע

האם זה היה בחדר או בחוץ ?

חדר מגורים רגיל

היכן היו החלונות ?

חלונות גבוהים בצד ימין

הזמן בגופך את ההרגשה של החדר הזה

ואז נשאל: היכן ראית אי פעם חדר שנראה כך, עם חלונות גבוהים בצד ימין ?

איך להשתמש בשאלות:
החולם עונה בתחילה :" בשום מקום, לא יודע, שום דבר לא מגיע"..
אז אנו מסבירים : " אנו לא ממש שואלים אותך, השאלה היא על מנת שאתה תיקח אותה פנימה למטה ותשאל את גופך. תן להרגשה של המקום הזה להופיע שוב.  ואז המתן וראה מה השאלה מביאה שם למטה".
עד אשר אנשים אינם חווים מספר פעמים את ההגעה הגופנית, הם אינם יכולים להיות בטוחים שהם אכן עושים זאת.

כאשר זוכרים מקום:
מה קרה שם ? איך זה היה להיות בביתה של סבתה שלך ?

כאשר מוזכר זמן מהעבר:

מה קרה לך במשך השנים הללו ?

העצמה ותרגול של אנרגיה חדשה:
לאמיתו של דבר לחוות ולהחזיק באנרגיה החדשה דורש עבודה מיוחדת. לאחר דקה האנרגיה עלולה להיעלם ורק להיות בזיכרון. אנו צריכים לתת לזה לבוא שוב ושוב.
אנו אומרים: בוא אל זה שוב…אמרת ש…ואנו שאלנו…ואז זה הגיע…תוביל אל זה שוב, ותן לזה להופיע בגופך. הפעם הישאר עם זה זמן מה.
לפני שאנו מסיימים, אנו נותנים לזה להופיע שוב:

אתה יכול לחוות זאת שוב ? בוא שוב למקום שממנו זה היגיע
ואז : עם הדימוי הזה והצעדים הללו האם אתה חושב שתוכל להזמין את זה להופיע מתי שתרצה ולתרגל את זה ?

קבלת עזרה מהחלום:

לפני שאנו מתמודדים עם הבעיה. במונחי גוף המושג "עזרה" משמעותו כל דבר אשר מביא אנרגית חיים קדימה.
בחלום, אילו סוגי דברים מגישים עזרה ? כל דבר יפיפה, ילדים, חיות, כל דבר חי וירוק. כמו כן, חפצים מוזרים ייחודיים רק לחלום ספציפי זה. אנו שואלים לגבי דברים כאלה כבר בהתחלה.

ספר לי עוד על הקערות המצחיקות האלה.

הן פוסלו עם חיות וצמחים בולטים מהם…( פרטים נוספים מגיעים )

כעת, בגופך, היה הקערות המפוסלות האלה עם חיות וצמחים שבולטים ממך

עזרה יכולה להגיע גם באופן לא צפוי. למשל :

היכן ראית אי פעם מיטה שכזו ?

אני לא יודע….אממ…( פאוזה ארוכה ) ..או, היא כמו המיטה שהייתי הולך לשבת, בזמן שהורי רבו. הייתי בטוח שם.

עכשיו לך בבקשה ושב על המיטה הזו. הרגש עצמך יושב על המיטה בזמן שאנו ממשיכים בעבודה. תן להרגשת הביטחון לזרום לאורך כל גופך. 
קח כמה רגעים רק לזה.
כאשר לא נמצאת שום עזרה, אנו יכולים להזמין את הגרסה החיובית של הגוף ישירות:

איך יהיה הגוף שלך אם זה ישתנה ויהיה פשוט נכון ? אל תמציא זאת, המתן.
דוגמא: היה צב חולה שהתקדם בדרך וקרביו היו תלויים בחוץ, נגררים על הדרך מאחוריו. (זה היה בקבוצת עבודה על חלומות.  מספר אנשים הביטו אל מול האימה החיה בסצנה זו)
השאלות לא הביאו עזרה. לכן שאלנו באופן ישיר :

איך יהיה צב בריא ?  צב בריא ? (היא התיישרה) צב בריא  ?
כל גופה השתנה. אנרגיה חדשה זרמה באופן נראה לאורך גופה. עבדנו כדי לשמר זאת, ואז עברנו לאדם הבא. לפתע היא קטעה :
אני רוצה שכולם ידעו שהצבה שלי על רגליה האחוריות, והיא רוקדת!

דוגמא נוספת:

האם אני יכולה לספר רק חלק מהחלום ? (הקול רעד) זה קשור למשהו מכאיב. בטח, אך שיהיה לך את כל החלום עמך
כאשר השאלות העלו משהו…..בהמשך החלום האם ישנה אולי איזו חיה או צמח, או תינוק, או משהו משהו חי או משהו יפה ?
(שקט)… היה ילד.
כן לזה אני מתכוון. ילד הוא תמיד משהו טוב.
אני חושבת שהיו עוד ילדים.
האם אפשר לתת לכל הילדים האלה להיות אתנו כשאנו ממשיכים ? אולי אפשר שיהיו מסביב לנו ? האם זה יהיה נכון?
(אנחה) כל גופה השתנה. המתח הרב שבה נרגע. ואז היא אמרה: אני יכולה להשתמש בצבא שלם של ילדים מסביבי!

עבודה עם הדמויות בחלום: בבטחה ובעדינות:

מהי משמעותו של בוב בשבילך? איך הוא גורם לך לחוש בגופך ?
באופן יותר אפקטיבי:

האם האדם הזה יכול לייצג חלק בך שאתה לא ממש מכיר ?

איך האדם הזה הוא ההיפוך שלך ?,

מה יעלה בגופך אם יהיה לך מעט מזה?…לא ממש זה אך משהו בכיוון של זה.?

איזו דרך חדשה של הויה עשויה להופיע בגופך ?

אנשים חולמים לעיתים שמישהו רודף אותם, או על חיה יפיפייה אך מפחידה. על ידי הזמנה של "להיות את זה" בגוף, הם יכולים לחוש זאת כחלק שבם.
אפקטיבי במיוחד: בוא נאמר שאתה משחק במחזה- שבוע הבא. כעת אתה רק מתכונן. זה תיאטרון לילדים. הכול מוגזם. דמיין עצמך עומד בצד מוכן לעליה על הבמה. כעת בתוך גופך הייה האדם הזה איך היית עולה לבמה ? היית צועד, זוחל, רוקע, מתגנב …איך ? אל תאמר לי עדיין ..עשה זאת בפנים.

בכך שאנו לא מבקשים מאנשים לשחק זאת באופן נראה, אנו נמנעים מחרדת ביצוע וממציאים מה לומר. דרכינו הייתה דרכו של סטניסלבסקי באימון שחקנים. אך אנו כן שואלים:

שב בבקשה בקצה הכיסא (אנו מדגימים זאת) הרפה גופך וזוז מעט.

כאשר אנשים נהיים מנוסים, ניסוח קצר יחליף את ההוראות המפורטות. אנו רק אומרים :

בבקשה היה זה.. או ..האם תוכל לעשות זאת  בגוף ?

כל דבר יכול להישאלבאופן שכזה:

ענדי את המחרוזת . איך מרגיש בגופך ?

היי גופך עם השמלה הזו עליו.

דוגמא: מה אחיך מעלה כרגע בגופך ?

הוא תמיד עושה מה שמתחשק לו. הוריי נותנים לו להתחמק מהכול. לא כמוני. אני הייתי הילדה הטובה.

איך זה ירגיש בגופך, אם היה בך מעט מ"לעשות מה שמתחשק לך" ? היי הוא בגופך.

(שינוי נראה) זה לא עלה בדעתי לאורך כל השנים

דוגמא נוספת :

אנשים אחרים במועדון ביקשו ממני לתת לביל לשכב עם אשתי. זה אמור היה להיות מתנת יום הולדת לביל….החלום הזה ממש משוגע. לא הייתי נותן להם לבקש ממני משהו כזה. אין מושג איזה מן מועדון זה.

איך ביל ?

ביל עושה בעבודה רק את החלק שהוא אוהב. הוא חסר מצפון וכופה על כולם.

ישנה תאוריה שאומרת שכל דבר בחלום הוא חלק ממך. ברור שאין אנו יודעים אם זה מתאים פה. בדוק בגופך, האם יש שם חלק שכזה ?

החלק הזה שבי ? ובכן, כן (צחוק). אך אני לא אוהב את זה.  אני שמח שאני לא כמו ביל. אבל..אממ…כן בטח, יש בי חלק כזה…אני אדרוס את כולם…אני לא נותן לזה לעלות הרבה, אפילו בתוכי.
כעת הוא מכניס זאת לתוך סיפור שבחלום:
היא אמורה לשכב עם החלק הזה שבי ?..(שקט)..אממ..
כעת הוא חש את החלק הזה במיניות שלו.

הסיפור של החלום :

העלילה של החלום צריכה להיות מסוכמת בשלשה חלקים:
מה ראשית התרחש, כיצד החולם הגיב ומה קרה אז. זה מאפשר לאדם לראות את התבניות  הטיפוסיות שלו בזמן שמכריעים את התוצאה.

למשל:                                                                                                            

על המושב הייתה  מונחת טבעת של ילדה עם אבנים צבעוניות שונות. ידעתי שזה לא בעל שווי רב, זה היה מפלסטיק עם אבני זכוכית. ללא ספק זו הייתה טבעת של ילדה. ואז זה החליק למטה בין המושב לקיר. השארתי אותה שם.

הסיפור:  האם יכולה להיות לזה משמעות עם נאמר : בתחילה הייתה שם טבעת צבעונית. ואז אתה חשבת שאין לה ערך רב. ואז היא החליקה למטה.

כעת הוא חש כיצד הטבעת הצבעונית יכלה להמשיך.

תן לחלום להמשיך:

היה בתוך גופך והבא את הדימוי לפניך. כעת תן לחלום להמשיך. המתן וראה מה יקרה.

למשל:

היה שם איש מת מוטל על גבו על מזבח…אני יודע, זה הרוח היצירתית שלי. זה מת.

חכה.. תן לחלום להמשיך. צפה וראה מה הוא יעשה.

הוא התרומם מיד !!

מגוון שיקולים חשובים :

~ מטודה רחבה יותר bias control)  – לא הוזכרה כאן) מאפשרת אינטרפרטציות לחלומו של אדם.
~ 16 שאלות של עבודה עם חלומות הינם בשימוש. כל אחת מהן היא נוסחה לאין ספור שאלות, מכיוון שאין ספור מאפיינים יכולים להישאל בכל חלום.
~ עוררות במהלך REM (שינה שבה יש ריצוד עיניים מהיר), אנשים מדווחים על מבול של חומרים. "חלומות בית" הם הבחירה של האורגניזם ש"חלומות מעבדה" חסרים.
~ תהליך מקדם חיים זה מהגוף היה בשימוש במצבים מתקדמים של עבודה עם טראומה ובהקשר עם עבודת גוף. בזמן שעובדים מבחוץ, יהיה זה יותר אפקטיבי לעבוד גם מפנים הגוף. Vanderkooy  & McEvenue 2006. Levine 1977
~ נראה שהחלומות מתארים את מה שהחולם כבר יודע, אך הדימויים המשונים והדמויות יכולים להצביע על כיוון חדש.
~ הארכיטיפ שטן בחלום שלך יודע על המצב הייחודי שלך. לפרויד כל אנרגיה מסמלת אנרגיה מינית.  ליונג מיניות מספקת אנלוגיה לבעיות אחרות. גופך האינדיבידואלי יוכל לומר כיצד הפונקציה האוניברסלית היא בתוך החלום הזה.
~ התבוננות בחלום כדי לקחת את ההחלטה הנכונה עלולה להיות מאד מטעה. החלומות מגיבים ליום שהיה. החלום של היום עשוי להעדיף צד אחד, והחלום הבא עשוי להעדיף את הצד השני. אך האנרגיה החיובית המוחבאת מצביעה על קונסטלציה חדשה, הזדמנות באדם ולא החלטה.
~ אנשים רבים מבלים את חייהם תקועים בקצה הזדמנות של אנרגיית חיים קדימה. הם חוזים את ההזדמנות  כמשהו לא בטוח או כאיבוד צרכים חיוניים. הקונסטלציה החדשה היא שונה.
~ לאנשים חסרי ניסיון, מערכת יחסים בטוחה עם חלומותיהם הוא דבר חשוב ביותר. חלומות נוספים יגיעו. אנו עוזרים להם לאהוב את חלומותיהם. להעריץ את המורכבות והייחודיות שבהם.
זה חלום נפלא !  אנו מכריזים זאת כשנחוש בכך. או זה כה מעניין !
~ חלימה זה תהליך חי, לא רק תמונות קפואות. כאשר אנו נותנים לתמונות להביא את האיכות הגופנית, עבודה עם חלומות ממשיכה את התהליך החי.

REFERENCES

Bierman, Ralph. “Focusing in Changing Abusive Fighting to Constructive Conflict Interactions.” Paper presented at the 11th International Focusing Conference, Ontario, Canada. http://www.focusing.org/rwv/article/rwv-presentation.html (cited March 3, 2011).

 

Gendlin, Eugene T. A Process Model. New York: The Focusing Institute,1997. Also available at http://www.focusing.org/process.html (cited March 4, 2011).

Gendlin, Eugene T. Let Your Body Interpret Your Dreams. Wilmette, IL: Chiron Publications, 1986.

Gendlin, E.T. “Implicit Precision.” In Z. Radman (Ed.) Knowing without Thinking: The Theory of the Background in Philosophy of MInd, Basingstoke: Palgrave Macmillan (in press). Also available at http://www.focusing.org/gendlin/pdf/gendlin_implicit_precision.pdf (cited March 3, 2011).

Gendlin, E.T. “What first and third person processes really are.” Journal of Consciousness Studies, 16, 10–12 (2009): 332–62.

Hendricks, M. and R. D. Cartwright. “Experiencing Level in Dreams: An Individual Difference Variable.” Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 15(3) (1978). Also available at http://www.focusing.org/research_expdream.html (cited March 4, 2011).

Klein, M. H., Mathieu, P. L., Gendlin, E. T., & Kiesler, D. J. The Experiencing Scale: A research and training manual. Madison: University of Wisconsin Extension Bureau of Audiovisual Instruction, 1969.

Levine, P. & Frederick, A. Waking the Tiger: Healing Trauma: The Innate Capacity to Transform Overwhelming Experiences. North Atlantic Books, 1977.

Van der Kooy, A. and McEvenue, K. (2006). Focusing With Your Whole Body. Toronto:Marlborough, 2006

 

 

 

 

בטחון קולינארי – מתכוני הבית

"בטחון קולינארי"- מושג משפחתי (שנוצר על ידי יעל שביט) המתייחס לתחושה מורגשת של בטחון "שיהיה פה משהו טעים לאכול" ! משתפות אתכם בכמה בטחונות שכאלה. בתיאבון !

עוגות הבית של קורס התמקדות

עוגת פירות / כוסמין או שיפון של ענתי :

* 125 ג"ר חמאה רכה + 2/3 כוס סוכר
1 כפית תמצית וניל
להקציף/ לערבב (אני מערבבת בפוד פרוססור) טוב !
* להוסיף 2 בייצים- להמשיך לערבב.
* להוסיף – כוס יוגורט ( אני שמה יוגרמה…אפשר גם שמנת)

* להוסיף יחד – 1 ורבע כוס קמח +100 ג"ר שקדים טחונים (אני משתמשת במולבנים, יש כבר טחונים, ואפשר לטחון בפודפרוססור את השבבים) + שקית אבקת אפיה
מערבבים קצת שיהיה אחיד ומוזגים לתבנית שלא יהיה גבוה מידי

פורסים את הפרי הנבחר לפרוסות דקות עגולות או חצי, תלוי בגודל ,משקיעים בצפיפות אחד ליד השני כך שיציצו החוצה..

הפרי הכי הכי – מישמיש..אך הכל הולך: שזיפים, נקטרינות, אפרסק, תפוחים, אגסים….אפשר כמובן להוסיף (לא חובה) פירות יער קפואים.

מפזרת מעל קצת שבבי שקדים מולבנים או/ ו קוקוס או/ו אגוזים טחונים…מעט ולתנור חם בעירך 170 מעלות… לבדוק שלא יהיה רטוב מידי בפנים .

לוקח בעירך 35 עד 45 דקות . תלוי בתנור.

 

עוגת תפוחים ללא סוכר

 

179 מ"ל שמן חמניות (לעיתים שמתי במקום 100 גרם חמאה מומסת, לעיתים שמתי שמן גרעיני ענבים)

400 גרם תרכיז תפוחים ללא תוספת סוכר

3 ביצים

270 גרם קמח כוסמין מלא (במרשם המקורי: 120 ג' קמח מלא, ו 150 גר' קמח לבן)

3 כפיות קינמון

שקית אבקת אפיה

3 תפוחי עץ חתוכים לקוביות בינוניות

לחמם תנור לחום בינוני (150).

לערבב שמן, תרכיז תפוחים וביצים.

לערבב לחוד קמח, אבקת אפיה וקנמון

לערבב נוזלים עם הקמח

להוסיף את התפוחים.

לערבב. לצקת לתבניות מוארכות, לכ 40 דקות. חשוב לא לייבש את העוגה!!!!!!!

(באלתור להוסיף אגוזי מלך, או חמוציות. )

 

מתוך: "ספר לחם" של הילית רינון חמו.

 

עוגת קוקוס ומשמשים מיובשים

100 גרם חמאה רכה

170 גרם סוכר חום (במתכון המקורי – 270 גר'. יוצא מתוק מידי)

3 ביצים

100 גרם קמח כוסמין (במתכון המקורי – 100 גרם קמח מלא)

1 חבילה אבקת אפייה

100 גרם קוקוס

80 גרם משמשים מיובשים (רצוי מאוד אורגניים) קצוצים

1 גביע יוגורט

לחמם תנור ל 150

לערבב סוכר וחמאה היטב. להוסיף ביצים אחת אחת ולערבב.

לערבב קמח, אבקת אפייה, קוקוס ומשמשים.

להוסיף לתערובת הסוכר, את תערובת הקמח והיוגורט לסירוגין.

לצקת לתבנית עגולה או 2 תבניות מאורכות

לאפות כחצי שעה. לא ליבש. העוגה היא יחסית נמוכה.

(מתוך "ספר הלחם" של הילית רינון חמו עם אלתורים שלי)

עוגת בננות

120 גרם חמאה רכה

2/3 כוס סוכר

2 ביצים

1.5 כוסות קמח כוסמין

0.5 כפית מלח

כפית תמצית וניל (רצוי אמיתית)

1 כפית אבקת אפייה

4 בננות בשלות קלופות ומעוכות.

אפשר וכדאי להוסיף- חופן של שוקולד צ'יפס/ אגוזים וכדומה.

מערבבים את כל החומרים לפי סדר כתיבתם.

יוצקים לתבניות ואופים בתנור שחומם מראש בחום בינוני כ 30 דקות.

התגובה החוויתית / ג'נדלין


the experiential response

EUGENE T. GENDLIN, PH.D.

(תרגום חופשי- ענת מירון)

עקרונות תגובה :

1. משמעות מורגשת :

בעיות אישיות וקשיים בחיים לעולם אינם רק קוגניטיביים, לעולם אינם רק שאלה של כיצד משהו מתפרש או מובן. תמיד ישנו קושי חוויתי, רגשי, מורגש וספציפי. המחשבות והפרשנויות האינדיבידואליות זורמות ומושפעות בעיקר מהאופן הרגשי שבו האדם חי בתוך הסיטואציה. לכן, תגובה אנושית תורמת חייבת לפחות לעיתים שתכיל אפקט רגשי חוויתי. אם אמור בכלל להיות להם איזה שהוא אפקט בנושא פתרון בעיות.

השאלה "מהי תגובת התרפיסט הטובה ביותר" מובילה אותנו לשאלה – כיצד יכולה תגובת התרפיסט להכיל אפקט חוויתי מוחשי על האינדיבידואל.

סוג התגובה של מטפל מכוון לקוח נקראה בעבר " שיקוף של רגשות " (reflection of feeling). ( רוג'רס, 1958, 1961, 1963, יוג'ין 1955-66 יוג'ין וזינירין, 1955, באטלר, 1958) אם נביא בחשבון כיצד זה התפתח מאז, המונח "תגובה חוויתית" יתאים יותר.

" שיקוף של רגשות " מדגיש רגשות, אפקט וחוויה מוחשית אך נראה שהמילה feeling מתייחסת לרגשות מאד ספציפיים כגון : אהבה, שנאה, שמחה, כעס, פחד. כמובן שישנם רגעים בהם אדם חש רגשות מובחנים כגון אלה, אך לעיתים קרובות יותר אדם אינו חש משהו ברור שכזה. בעצם, אדם מתמודד עם סיטואציה מורכבת ובמידת מה לא ברורה.

רוג'רס (1951) מסביר "reflection of feelings" (אשר השתנה ל"שיקוף של רגשות") בדוגמא שכזו : " זה גורם לך לחוש חסר אונים" ."חוסר אונים" אינו ממש רגש. בדומה, אדם מרגיש לעיתים קרובות, למשל מודאג, לא בנוח, או כעוס בגלל…. מצבים שכיחים אלו אינם ממש רגשות אלא אופני תגובה מורכבים, ודרכם בהם אנו רואים עצמינו בתוך הסיטואציה.

מדוגמאות אלה אנו יכולים לייצר שלוש מסקנות :

ראשונה- הדבר אליו התגובה החוויתית מתייחסת אינו על פי רוב רגש ברור בצורה חדה אלא חוויה מורכבת יותר. אנו יכולים לחוש כל זאת בעוצמה רבה למרות שאיננו יודעים בבהירות מה אנו חשים.

שנייה–  מה שאנו חשים אינו אובייקט פנימי ( מצב רגשי אשר רק בתוכנו ), אלא תחושה מורגשת של כל המצב- איך אנו בתוך המצב הזה, מה אנו מביאים, תופסים, וההרגשה של מול מה אנו מתמודדים.

שלישית–  התחושה המורגשת הזו מכילה גם את איך שאנו מפרשים ומבינים את הסיטואציה. עקב כך, תחושה מורגשת שכזו אינה רק משהו מורגש, אלא גם אינטלקטואלית . אנו עשויים להיות קצת מבולבלים בקשר למה שמעורב בזה, אך לכל הפחות באופן חבוי ומרומז תמיד מעורבים בזה אספקטים פרשניים, מחשבות, למידה, נקודות מבט והיקשים.

כך שההרגשה ( the feeling ) של האדם, אליה אנו מגיבים אינה על פי רוב רגש מוגדר בבירור, אינה מופרדת מהסיטואציה ואינה נטולת הכרה שכלית חבויה ומרומזת.  תגובת המטפל " אתה מודאג ש.." מתייחסת לחוויה של האדם אשר כוללת בתוכה בשלמות אחת מורגשת, את הרגשת הפרשנות האינטלקטואלית של הסיטואציה.

כמובן שבתור מטפלים אנו לא מודאגים כל כך בקשר לסיטואציה הנוכחית של האדם, אלא לקשיי האישיות אשר הוא מביא אל כל הסיטואציות שלו. אל לקשיים אלו להיות מומשגים כאילו שהם דברים קטנים בתוך האדם. הם אמיתיים, ניתן להבחין בהם, ומורגשים על ידיו רק כאשר הוא חיי בתוך הסיטואציות ( עם אחרים, או לבד בחדרו ).  מתפקידו של המטפל שהתגובה החוויתית תכוון אל הרגשתו המוחשית של המטופל, אשר תמיד תכיל בתוכה באופן חבוי , היבטים מצביים ואינטלקטואלים, כיצד האדם מרכיב ומפרש את הסיטואציות, הלמידות המסתגלות שלו, חוויות עבר ואופן ההבנה ויצירת מצבים.

בצורה אופיינית, ברגע שהאדם מתמודד עם סיטואציה, הוא כבר מביא אותה מורכבת עם רגשותיו, למידותיו, חווית העבר, לפיכך עם קשיי אישיותו. כך שזה נכון לומר שהסיטואציה הנוכחית אינה חשובה, אלא רק קשיי האישיות שלו חשובים. בכל זאת, תהיה זו טעות להמשיג את קשיי האישיות במובן של הוויה פנימית ולחפש תגובה להוויה שכזו תוך התעלמות מהאופן שלמעשה הם נראים ומורגשים בחווית האדם. החוויה תמיד מערבת, לא הוויה רגשית אלא מורכבות עשירת פרטים של אדם-סיטואציה, אשר מורגשת באופן ממשי.

למרות שזה מורגש על ידי האדם, כל זה עדיין לא תומלל במילים ועדיין לא עבר תהליך של התבוננות ישירה במובן של תפיסה כללית של משמעויות או דפוסים. עובדות רבות, כאחד, לעיתים מורגשות בעוצמה, אך עדיין רק חבויות/מרומזות.
עקרון ראשון: אנו מגיבים למשמעות מורגשת ( זה נמצא במודעות האדם, אך זה מורגש ויתכן שלא ברור מושגית.)

 

2. הבהרת המשמעות המורגשת:

המטופל עשוי לומר משהו כזה " היא לא מוכנה לראות דירה במקום שאני אמרתי שהיא צריכה. היא הלכה לכל מקום ארור אחר חוץ משם, אז אנחנו לא נגור שם." שני משפטים אלה ברורים מאד.  שיקוף הרגשות באופן  ממוקד לקוח יכיל בתוכו את הרגשת הכעס שחש המטפל כאן. (" אתה כועס שהיא באופן מכוון לא עשתה מה שביקשת"..יכול להיות שיקוף רגשי כזה). אנו תמיד יכולים להניח שהחוויה של הסיטואציה הינה מורכבת יותר ולפיכך ההרגשה העכשווית מכילה באופן חבוי הרבה יותר. כן, יש פה כעס, אך לא רק כעס. כעס (כל רגש שהוא) אינו דבר פנימי, אלא האופן בו אנו באינטראקציה. איננו רק כועסים, תמיד כועסים על. חוויה היא תהליך אינטראקטיבי (יוג'ין 1964). המצב שבו אנו כועסים והאנשים האחרים עליהם אנו כועסים, תמיד מערב עובדות  רבות נוספות ומוחשיות. "כועס " הינה מילת קיצור דרך, סיווג גולמי של ההרגשה.

בדוגמא שלנו, התרפיסט מגיב למשמעות המורגשת ומשתמש במילים כמו "כועס" או "זועם" או "רגוז". אך זה עושה את כל ההבדל כאשר המטפל בתגובתו, יפנה אל התחושה המורגשת אשר בעצם הרבה יותר מורכבת. לא משנה כמה מדויקים וברורים יהיו דברי המטופל, אנו חייבים תמיד להניח ולהתייחס לתחושה מורגשת מוחשית.  בחוויה, המטופל יכול להתייחס לזה באופן ישיר, וזה תמיד יכיל אספקטים חבויים מרובים ותגובות מורכבות. אם תגובת המטפל תכוון לחוויה המורכבת החבויה, יהיה זה הרבה יותר קל למטופל להמשיך לחוש ולחפש אל תוך העניין איתו הוא מתמודד. הוא עשוי תיכף לומר : " וזה מה שממש שעושה אותי כועס בקשר לכל העניין : זה ההתעלמות שלה ממני. אני רואה עכשיו שאני כל כך כועס על כך שלא נגור במקום בו רציתי, אלא על דרכה להתעלם מבקשתי".  לא משנה איזו תגובה תהיה למטפל, הוא יצטרך להיות ער לכך שיש עוד הרבה אשר נוכח באופן מרומז. הוא יכול לצפות שאולי כעת יעלו היבטים הקשורים לצורך להיות אהוב, או אולי מובן לעומת התעלמות, או אולי רגשות חדשים וישנים של הרגשת פגיעה.  מצד שני, אולי אף אחד מהיבטים אלו לא יעלה, אך במקום זאת משהו שקשור לכך שהמטופל הרים ידיים בטרם עת והניח שאינו יכול בשום דרך שהיא לכפות את רצונותיו. אם אשתו לא מחפשת היכן שהוא רוצה אז הם לא יגורו שם. אולי הוא הרים ידיים מהר מידי: או אולי הוא אינו מנסה לכפות את משאלותיו מכיוון  שמעשה שצריך להכריח אדם לעשותו אינו נחשב כאהבה או הבנה.

התגובה החוויתית של המטפל מסבה בישירות את תשומת ליבו של המטופל אל המשמעות המורגשת שלו. המטפל רק מסייע. רק כאשר המטופל מתמקד במשמעות המורגשת שלו, זה יכול לנוע, ורק מתוך כך היבטים נוספים יופיעו. ישנם אנשים אשר מגיעים לפסיכותרפיה עם יכולת גבוהה להיות בקשר עם ההתמקדות החוויתית הזו (יוג'ין 1968) בזמן שעם אחרים המטפל צריך להתאמץ להפנות את תשומת ליבם שוב ושוב לתחושה המורגשת שיש להם באופן מוחשי.לעיתים המטופל מתנהג כאילו לא היה לו  מושג שיש לו נגישות למשהו מלבד למילותיו.

בכל זאת, על המטפל להניח ולדמיין שיש למטופל תחושה מורגשת ישירה של כל מורכבות הבעיה, והתגובה (של המטפל) צריכה לכוון למשמעות מורגשת זו.  אם יש צורך, המטפל יכול לדמיין בשביל המטופל כיוונים כלליים אליהם אולי יגיע בעקבות ההבהרות הבאות של המטופל. אך כל אלה הינן רק דוגמאות למה שיכול היה המטופל למצוא אם היה מסב את תשומת ליבו למשמעות המורגשת שלו. המטפל ינסה אותם בצורה שהם ייקחו רק צעד קטן קדימה ממה שאומר המטופל בכל התגובות הללו

תהיה כוונה להזמנת המטופל לראות בעצמו מה יהיה שם בשבילו אם הוא יפנה את תשומת ליבו למה שהוא מרגיש באופן מוחשי. מצד שני, אם המטופל כבר מתמקד באופן ישיר במשמעות המורגשת של חוויתו, על המטופל ללכת אחריו על ידי כך שיגיב בדיוק למשמעות המורגשת ( אף על פי שלעיתים בצורה יותר ברורה ) עליה מתמקד המטופל.

המונח "התמקדות" נראה כמו "להתבונן ב" נתון מורגש. האמת שזה תהליך אשר בו המתמקד והנתון אחד הם, ושניהם משתנים בזמן שההתמקדות מתמשכת. אדם אינו יכול לפנות להרגשה מבלי לחוש זאת בדרך שרגע קודם לא חש. "להתמקד על" – זה גם "להרגיש הלאה", אשר מבהיר את מה שמורגש.
עקרון שני: אנו מנסים להבהיר משמעות מורגשת כדי שהיבטים חדשים יעלו ויופיעו באופן מוחשי ממנה.

3. רגישות: בדיקות כיוונים להתקדמות חוויתית :

העובדה שמשמעויות מורגשות הינן מורכבות באופן מרומז ידועה בהחלט, אך בדרך כלל נאמר שהמטפל אמור להיות "רגיש", צריך להקשיב עם אוזן שלישית ולשמוע את כל ההיבטים הללו כך שיוכל לעזור למטופל להיות מודע אליהם. אולם באמרינו למטופל להיות "רגיש" אין אנו אומרים בעצם כיצד זה נעשה !

כל אחד שואף להיות רגיש, אך מה אם הוא לא ? מה הוא עושה כדי להיות רגיש ? האם רגישות פשוט "מגיעה אלינו" ? לא, אני מציע לספר כיצד תגובה רגישה זו נעשית. זה למעשה, נעשה באופן חוויתי ללא קשר לתיאוריה.

ראשית כל,  בו נודה שאנו לעיתים טועים לגבי מה שאנו מצפים מהמטופל שיביא. אנו לעיתים קרובות טועים מרגע לרגע, ואף מחודש לחודש. אין כאן רגישות כצילום רנטגן. גם לא השקר הסודי לגבי דינאמיקה מבריקה או מחשבות בעלות תובנה. זה לרוב מאפשר לנו כמה דרכי הובלה, לא רק אחת. אם ננסה כיוון אחד בעדינות, כל מה שיגיע בעקבות כך, ייתן לנו הבנה נוספת, שונה או מפורטת יותר. אנו יכולים לנסות כיוונים אחדים שונים, או ציפיות, מבוססות על מחשבות שונות. מחשבות אלה עולות בנו באופן כללי במהירות, כאשר אנו בפרקטיקה. כך שזה לעיתים רחוקות מצב בו יש לנו רגישות אחת מהימנה כמו רנטגן, בין אם זה אינטואיטיבי או דינמי.

הידיעה שהתחושה המורגשת המוחשית של המטופל הינה תמיד מורכבת ומלאה בהיבטים חבויים מרובים, אנו מנסים את זה או את זה, ולעיתים קרובות לא קורה דבר- אין השפעה חוויתית.  לפעמים, משהו כן מתרחש; מתאפשר למטופל לחוש בעוצמה רבה יותר, או להתנסח עוד, או ברור יותר בקשר למה שהוא מרגיש. אדם מרגיש את ה "לדעת באופן ברור יותר".

עקרון שלישי: אנו מנסים מגוון של כיוונים להתקדמות חוויתית. כך שהמטפל מסייע לבהירותו של המטופל על ידי ניסיונות מגוונים של כיוונים, עד אשר המטופל מוצא עצמו חווה הלאה (further). ב "הלאה", אנו מתכוונים להיבטים רלוונטיים חדשים, או להרגשה ברורה יותר

4. נשארים בנתיב החוויתי:

אם המטפל הולך לנסות  כיוונים שונים ( לעיתים שגויים), הוא חייב לדעת מה לעשות כאשר המטופל יגיב באופן משמעותי, ואם למטופל לא תהיה שום תגובה חוויתית בעקבות מה שאמר המטפל. רגישות אינה כוח קסום לתגובה נכונה של המטפל; היא מורכבת מתשומת לב לתגובה הבאה בעקבות מה שאמר המטפל. למרות שהדבר אותו עוררה תגובת המטפל במטופל עשויה לא להיות דומה כלל למה שהמטפל ציפה, הוא כעת יגיב לזה. הסוד שברגישות הוא לא בלדעת מה לומר, אלא להדריך עצמו להגיב לתגובה העוקבת. לא משנה כמה אטום באופן יחסי או שגוי יהיה הדבר אותו יאמר המטפל, הוא יכול לאמור זאת במידה והוא יגיב, יברר ויחפש להבין את תגובתו החוויתית של המטופל שנבעה מכך.

מצד שני, אם מסתבר שתגובתו של המטפל הייתה לא רלוונטית גרידא, המטפל צריך לדעת כיצד להפנות את המטופל לנתיב החוויתי שלו. זה חשוב שהמטופל לא יחשוב שעליו לדון ב..ולרדוף אחרי משהו לא רלוונטי רק משום שהמטפל העלה זאת. לדוגמא, אם תשובתו של  המטופל אלי היא :  כן …זו בודאי צריכה להיות האמת..אממ…" אני יודע שתגובתי לא טובה. אנשים אומרים שמשהו צריך להיות הדבר הנכון אם הם צריכים להסיק זאת ולא חשים זאת באופן ישיר. ה "אממ"..גם הוא מציין שאין לאן להתקדם בעקבות מה שאמרתי. אני עונה עכשיו : " זה נשמע כמו משהו נכון בעיניך, אך זה לא מה שאתה בעיקר חש כרגע " ואני מזמין אותו פעם נוספת, להיות נוכח למה שהוא באמת חש, כדי שלא ילכד בתגובתי חסרת התועלת.

מטרת תגובתו של המטפל היא לא להיות צודק; תגובות המטפל מכוונות לשאת את חווית המטופל קדימה. זה יכול להיעשות גם בהזדמנות השנייה כמו בראשונה.
עקרון רביעי: אנו מלווים ועוקבים אחרי נתיבו החוויתי של המטופל.

5. התייחסות חוויתית- כיוון תגובתנו :

בתיאור הפשוט שניתן כאן מרומז כבר החוק החמישי. כיוון תגובתנו אל התחושה המורגשת של כל זה, אשר נוכחת למטופל עכשיו. התגובה עצמה עשויה להתגלות כשגויה או על יד העניין, אך זה לא חשוב כמו התכלית שלה. תגובה תרפויטית תמיד תכוון אל תחושתו המורגשת והישירה של המטופל בקשר למה שהוא מדבר. תכלית זו היא אשר הופכת זאת ל "תגובה חוויתית". תכלית זו מרמזת כמו כן, שרק תגובתו החוויתית של המטופל היא האינדיקאטור למה שבר תוקף. תגובתי עשויה להיות האמת, חכמה ומדויקת, אך היא חסרת משמעות אם היא מאבדת את תכליתה המרכזית, אשר הינה לכוון ולהצביע אל תחושתו המורגשת הישירה של המטופל, בקשר לכל מה שהוא מתמודד כעת.

אנו תמיד יכולים לתאר תחושה מורגשת חוויתית של מורכבות גדולה יותר של "כל זה" (גם אם המטופל הביע משהו מאד ספציפי) ולתאר עצמינו מכוונים להגיב למכלול הרחב יותר. אנו עושים זאת על ידי הבנה ספציפית למה שהוא אמר, מכיוון שללא הבנה ספציפית זו, אדם לא יגיע עמוק יותר, אל התחושה המורגשת של כל הבעיה. לכן, אנו חייבים לקלוט באופן מדויק וספציפי את מה שנאמר, בדיוק כפי שהוא מתכוון . בלקיחת כל היבט ספציפי שהמטופל יכול למלל, אנו עדיין מדמיינים שאפילו כל זה , מספר לנו באופן ספציפי רק דוגמא אחת, או היבט של הבעיה אשר הוא עכשיו מבהיר, בזמן שהוא חש ישירות את כל המורכבות המרומזת.

זה אפשרי להגיב "חוויתי" אך ורק משום שמשמעותו המורגשת של אדם ( המורגשות של "כל זה") יכולה להכיל כל הרבה היבטים חבויים, בעוד שמה שאדם אומר תמיד מאד מוגבל. כל הרקמה הדינאמית אשר תיאוריה יכולה להסיק, מרומזת פה, בתחושה המורגשת הישירה הזו, אשר האדם חווה כאשר הוא מדבר ואומר את הדברים המוגבלים הללו; אך זה מורגש, לא ידוע. זה מורגש כהתחלת דרך לא שלמה. לשים כל זאת במילים, הווה אומר – להתמודד עם זה. הבעיה שלו שהוא אינו יכול, כך שלהצליח ממש ( לאורך תקופת זמן) להבדיל ולהבהיר זאת מילולית ואינטראקטיבית, זה מצריך התנסויות (experiencing) נוספות שהוא יכול לעשות כעת. זה לפתור את הבעיה. לכן כאשר תגובתנו מכוונת אל התחושה המורגשת של המטופל, לגבי כל הבעיה, וכשאנו מגיבים באופן הכי מדויק שאפשר, כדי לבטא בצורה ברורה מה שהוא הבהיר, אנו מסייעים לו לחוש את היותר, ולכן שוב ולהיות מסוגל להיות מודע ליותר.כאשר אנו מגיבים חוויתית ומכוונים למה שהוא חש מוחשית כרגע, הוא נהיה מסוגל להרגיש ולכן להמשיך ולהבהיר עוד.
עקרון חמישי : כיוון התגובה. התגובה חייבת לכוון אך ורק אל התחושה המורגשת אשר אותה חש המטופל כרגע. אנו מכוונים בדיוק אל התחושה המורגשת הזו, זו אשר נוכחת כשהוא נאבק לומר את דבריו באופן הכי ספציפי וברור שאפשר.

6. הובלה/נשיאה הלאה:

התגובה החוויתית מכוונת ומביאה את תשומת ליבו של המטופל אל החוויה המורגשת שלו, כך שהחוויה המורגשת שלו מובלת הלאה. כך, אחת האפשרויות הטובות לתגובת המטופל למה שאומר המטפל היא: " לא, ממש לא, זה לא כך, זה יותר כמו…" לעיתים ניחושיי לגבי "איך שזה", מאפשרת למטופל לומר "איך זה" באופן מדויק יותר. וזה מה שאני רוצה, מכיוון שתגובתי אינה הצהרת עובדות שמחפשת להיות נכונה, אלא הצהרה מכוונת אשר מחפשת להביא בהירות ולעזור להוביל הלאה את מה שהוא מרגיש.

כאשר לאדם יש בעיה, הוא תמיד מבולבל חלקית ותקוע. כדי להבהיר מה לא טוב, הוא צריך להמשיך ולהגדיר את תגובותיו ואת הסיטואציות. ללא המשך הגדרה, הוא אינו יכול להבהיר בכלל ! כך, לא כל מה שהוא אומר עכשיו, היה שם בשבילו מלכתחילה, שלם, לפני שאמר זאת. מה שאנו מבקשים לעשות בעזרת התגובה התרפויטית אינו רק מציאת עובדות והסברתן. במקום, אנו מבקשים סוג של הבהרה שמערבת יותר חיים והרגשה ממה שהמטופל היה מסוגל לחוש כשהוא היה תקוע או סובל.
עקרון שישי : אנו מנסים להוביל את החוויה הלאה. הבהרה מביאה לידי התנסות הלאה, אשר לא הייתה אפשרית עד כה.

7. "הובלה/נשיאה הלאה"- מנחה את המטפל ולא להיפך.

אין אנו מבקשים עוד "ישן", אלא את ה"עוד" אשר יפתור או יבהיר את מה שהיה קודם לכן מעוכב, בלתי אפשרי או מבלבל. איך נוכל לומר מה זה ? שוב, רק בעזרת תגובתו הממשית החוויתית של המטופל. כך, תגובותינו צריכות להיות מונחות על ידי תגובת המטופל מרגע לרגע, לא רק כדי לגלות מתי מה שאנו אומרים הינו תקף, אלא כדי ליצור בשבילו שדרה שבה הוא יוכל לנוע, לבסס כיוון תרפויטי. זה מופיע בעזרת כיוונם של פיסות החוויה החדשות המורגשות באופן ממשי אצל המטופל ( וכך, מוגדרות ומתפרשות באופן בהיר וחדש) אשר קודם לכן היה בלתי אפשרי בשבילו בסיטואציה.
עקרון שביעי : רק האדם יודע את נתיבו; אנו הולכים בעקבות התחושה שלו לגבי נתיבו החוויתי.

אך כיצד יכולה תגובתינו להיות מונחית על ידי החוויה שלו, כאשר בו זמנית אני אמרתי שמה שאנו מבקשים/מחפשים עדיין לא נמצא שם  ? האין זו סתירה ? מצד אחד, אני אומר שרק חוויתו של המטופל יכולה להנחות את המטפל, ומצד שני אני אומר שבירור אמיתי הינו בחלקו תמיד שייך ל"עוד" שיוגדר ולחוויות/ התנסויות נוספות. האם לא יכול להיות משהו, שיוגדר הלאה באלף דרכים שונות ? איך אדם בוחר את הכיוון ? התשובה מונחת בעובדה שאנו מחפשים לא רק כל דרך או התקדמות בהגדרה ובחוויות נוספות, אלא רק את הדרך בה מתרחשות פיסות של פיתרונות חוויתיים של מה  שבדיוק שחשנו קודם לכן כמתעכב, מבלבל או בלתי נסבל .

8.  תנועה התייחסותית –  "התרחבות מורגשת" – "Felt Give" referent movement

אני צריכים כעת להתבונן ביתר דיוק כיצד אנו מזהים שפיסת פתרון חוויתי או התבהרות מתרחשים במה שהמטופל חש כבעייתי. כיצד אנו יכולים לומר שהוא חווה את ה"יותר"(הלאה). האם כל חוויה חדשה היא חוויה של ה"יותר"? לא, אין זה כך. אך ה"הלאה"( further) שאנו מתכוונים הוא רק מבחינת מה שהיה מעוכב קודם, נעצר, תמה לגביו, מבולבל, מרוסן, ללא יכולת ללכת בדרך שזה ירגיש נכון, הולם או נסבל. כאשר חוויה מובלת "הלאה", ישנה תחושה מאד מובחנת שלא ניתן לטעות בקשר אליה של "התרחבות" ("“felt give), הקלה, חיות, שחרור. אני מכנה זאת "תנועה התייחסותית" (referent movement))  מכיוון שישנה שם תנועה מורגשת בתוך ההתייחסות הישירה המורגשת. זה עולה בזמן שמשהו מורגש כפתור, אך גם כאשר תחושה הופכת ברורה יותר או כשהיבטים חדשים מתגלים. לאדם ישנה תחושה מורגשת מדאיגה מסוימת, אך לא ברורה בקשר לעניין עליו הוא משוחח. לעיתים קרובות הוא מסביר, מתאר אירועים, מבין את המקורות, ממציא איך הוא רוצה להיות, אומר דברים בחלקם נכונים וחכמים ועדיין, אין שינוי מוחשי. תחושתו המורגשת, לאחר כל הדיבורים והמאמץ, נשארת בדיוק כפי שהייתה.  שום תנועה מתייחסת לא התרחשה. לא הייתה שום השפעה חוויתית. לעומת זאת, זה שונה באופן חד משמעי כאשר אפילו מעט התרחבות מורגשת או תנועה מתייחסת קורים. זה עשוי להיראות כאילו זה פשוט מציין את האמת במה שנאמר עד כה, אך כשהוא ימשיך לגלות את המשמעות המורגשת, הכול יהיה מעט אחר. היבטים חדשים יעלו. הרבה ממה שנראה רלוונטי קודם לכן, פתאם לא שייך לעניין. ההתרחבות הקטנה המורגשת מתבררת  כצעד אמיתי. הוא חוזר להתייחס ישירות לתחושה המורגשת של כל הבעיה עליה הוא מדבר, אך ההתייחסות המורגשת הזו, כעת שונה מעט. ההיבטים החדשים שעולים נראים כלא פותרים דבר, עלולים להרגיש גרועים יותר ממה שהמטופל ציפה. הוא עשוי לומר: " כמה נורא! עכשיו אני ממש לא יודע מה לעשות". אך אם זה אספקט אשר באמת ובתמים התגלה מתוך התחושה המורגשת שלו לגבי  העניין איתו הוא מתמודד, אז הוא יחוש את "התרחבות" המובחנת, תפנית מורגשת, השפעה חוויתית שאני מכנה אותה "תנועה התייחסותית" (ג'נדלין 1964). לאחר דקות של תנועה התייחסותית מורגשת, הכל נהיה שונה מעט, והתבטאויות חדשות עולות ומגיעות.
עקרון שמיני : רק תנועה התייחסותית הינה התקדמות. ( הכיוון אליו התהליך אמור לנוע, מסומנים על ידי ההתרחבות (”felt give”) המורגשת הישירה של המטופל, או התנועה ההתייחסותית.

9. השימוש החוויתי/התנסותי של  מושגים :

רמזנו באופן תיאורטי (ראה ג'נדלין 1962, 1964 ) שלהפוך להיות מודע למשהו שקודם לכן האדם לא היה מסוגל, תמיד בראשונה או במקביל מערב חוויה  של "יותר", מורגשת. כמו כן רמזנו גם כל מצב שלילי או בעיה נושאים בתוכם באופן מרומז את הכיוון של הפתרון החיובי של עצמו, גם אם הפתרון צריך שימציאו אותו ולא יכול פשוט להימצא. כך, המטפל צריך להקפיד לשים לב לאספקטים האפשריים החיוביים ראשוניים, בתוך התנהגויות והרגשות שליליות לא סתגלניות. חוויה ורגשת היא התחושה הגופנית של חיות, וכמו חיות, אנו נשארים חיים רק משום שהגוף חייתי שלנו ( animal body) מאורגן במערכת ביולוגית לשימור החיים. כל "חיות" בני האדם, במידה רבה מורחבים/מפותחים בעזרת התרבות והלמידה האישית ובעזרת ההרחבה הזו הגוף נוטה להישאר מאורגן.    ( אם זה לא היה מתרחש, היינו מתפרקים לחתיכות). בהינתן עובדה זו על הלמידה המתרחבת של מה אנו יכולים או לא יכולים לעשות, מצב יכול בקלות להפוך ל"בלתי אפשרי" בשבילנו, כזה אשר אין אנו מצליחים למצוא דרך לפרש או לפעול באופן שמרגיש מקדם חיים. אך אי האפשרות עצמה ( שבבעיה ) מורכבת מהימנעות ממגמה חיובית ומקדמת חיים. כאשר מתגלים אופנים חדשים לפרשנות, אשר יהיו שימושים לאדם, הם מסומנים בבירור מכיוון שהם מאפשרים לפיסת חוויה של ה"יותר" להתרחש, וזה תמיד משחרר "ומרגיש טוב", אפילו אם אדם חש גרוע בקשר להרבה ממה שהחדש שהתגלה לאחר צעד חוויתי קדימה כה קטן. זה בא מבלי שנאמר שצעדים אלו והחוויה קדימה אינם ניתנים להסקה באופן הגיוני. אף לא אחד מהמושגים התיאורטיים שלנו, אינם קרובים להיות כה ספציפיים ומורכבים מספיק להידמות להיבטים של אדם חש. הגיון ותיאוריה לא יותר מאשר משחזרים כמה היבטים של חוויה לתוך תבנית כללית. לאחר שמשהו מהעניין המורגש נפתר, אנו  תמיד מסוגלים להסביר מה התרחש. אנו יכולים להסביר זאת בכמה משפטים קצרים, או להרחיב זאת לסיפור ארוך. אך במהלך תהליך הפתרון, בתרפיה, המושגים התיאורטיים שלנו הינם רק כלי עבודה אשר מצביעים ולכן עוזרים להתייחס לחוויה, ולכן נושאים זאת קדימה.זה לא בא לומר שמושגינו הינם מיותרים או אינם חשובים. ככל שנצליח להשתמש  בהם באופן מדויק ונכון ( ללא קשר לאיזה מושגים אנו משתמשים ), נוכל להצביע טוב יותר ולעזור להניע הלאה את חווית המטופל.
עקרון תשיעי : תרפיה מצריכה שימוש חוויתי במושגים. בתרפיה, יש להשתמש במילים ובמושגים שלנו לא רק באופן עובדתי והגיוני, אלא באופן חוויתי שמצביע על חוויה מורגשת.

אולי הדבר החשוב ביותר, שהשימוש החוויתי במושגים אינו מכיל צעדים הגיוניים, אלא צעדים חוויתיים. ההבדל המהותי הוא שכאשר אנו מכוונים את המושג להיות חוויתי, אזי אנו מכוונים אותו להצביע על מה שמורגש ולכל היבט חדש אשר יופיע מתוך כך.  אנו לא נופתע כשהיבטים חדשים אלו לא יתאימו למבנה שלנו. אנו משתמשים בהם רק על מנת להצביע/ לכוון. ההיבטים החדשים עשויים ליצור מבנה שונה בתוכנו, אחד שלא יתאים כלל וכלל למבנה הקודם. אם יש לנו זמן רב,  נוכל לנסות ליישב את שניהם באופן תיאורטי, אך בדרך כלל אין לנו זמן לזה בתרפיה מתמשכת. בווודאי שיש המשכיות, וניתן להמחיש שלא טעינו קודם, לפחות לא בכל דרך, מכיוון שמה שאמרנו או חשבנו אז, עזר לנו להגיע לכאן, עכשיו. אך כעת, אנו נשתמש בסך כל הידע התיאורטי, הדיאגנוזה וההקשר האנושי בצורה רעננה , כדי לקלוט את הרגע החדש הזה, ההיבטים החדשים. אנו עשויים לחשוב או לומר כעת משהו שדי סותר את ההשתמעות הקודמת. הצעד החוויתי קיים במרחב שבין הקונספציה הקודמת לזו שעכשיו. אין זה רק רצף הגיוני בין אחת לשנייה. תרפיסטים לעיתים מתקשים ללמוד את השימוש החוויתי במושגים. דרך פשוטה להעביר את העניין, הוא לסובב את השולחן : איזה סוג של מושגים היית רוצה שהמטופל שלך ישתמש ? האם תרצה שהוא ידבר אליך רק באופן קונספטואלי, תיאורטי, יעבור צעד צעד בהשתמעות עובדתית והגיונית מוגמרת ? לא. אתה רוצה שהוא ישתמש במושגיו לא רק בשל העניין הרעיוני וההשתמעות ההגיונית שלהם, אלא כמצביעים ומביעים את חייו הרגשיים והאינטראקטיביים. וכך רצוי שכל מי שמסייע לו לעשות כך, ישתמש באופן זה במוגשים שלו.

אין לך בעיה אם המטופל שלך ידבר על פוליטיקה או דת או תיאוריות פסיכולוגיות, כל עוד מה שהוא אומר ממש מצביע על וקשור למאבקו להבהיר ולנוע מעבר להרגשה המודאגת ולתגובותיו. אם זו ההפניה הישירה של דבריו, אם נושאים אבסטרקטים אלה הם רק אמצעי לבטא את המשמעות הרגשית שלו, דיבורים אלו יהיו תרפויטיים. אבל, אם הוא לוקח את המושגים הללו כפשוטם, ולא כמצביעים על היבטים חוויתיים משלו,  אז טיפול עומד במקום והוא מנתח בצורה אינטלקטואלית. אותו מצב מתייחס גם לאופן בו המטפלים משתמשים במושגים. ללא קשר לתיאוריה ממנה נובעים המושגים, אם משתמשים בהם באופן חוויתי, בזמן שהמטופל מחפש הובלה קדימה, חוויתית, אז הם יוכלו להיות לעזר. אך כמובן שזה אומר  שהם אמורים להיות מונחים על ידי ההיבט המוחשי הבא אשר מתפתח.

10. עומק חוויתי :

משמעות אחת לעומק ( שאני מכחיש שיש לה איזה שהוא שימוש בתרפיה) היא – "עומקן" של השלכות תיאורטיות כלליות. בואו נסמן זאת על הגרף לאורך ציר – x, בצורה אופקית. מנקודה ניתנת כלשהיא אשר המטופל מרגיש כעת, אבחנתנו יכולה להרחיק ולהסיק תכונות, מאפיינים ואופנים שונים של המטופל הזה.

אם הוא כעת, כפי שהוא אומר, זה יהיה סביר להניח שהוא כך באופן שכזה וגם באופן האחר. כך, אנו יכולים לזוז ימינה ושמאלה בגרף שלי ולומר כל מיני דברים (אולי אף נכונים) בקשר אליו. זה לרוב יסיח את דעתו במידה והוא הולך להעמיק אל תוך מה שהוא מרגיש עכשיו. בכל אופן, ישנו מימד נוסף, שתואם יותר את המושג "עומק". נסמן זאת על  ציר y בגרף. זהו עומק אל תוך הנקודה בה הוא (המטופל) נמצא וחש. לאורך מימד זה הוא (ואנו) יכול לומר יותר ויותר ויותר, אך תמיד במדויק    (תמיד עוד ועוד מדויק) ממחיש את התחושה הנוכחית הזו שהוא חש כעת ( אשר בשל כך, משתנה ).
מה, אם כך מבדיל את ה"עומק" לאורך ציר y ? מה יהיה רלוונטי לחוויה הנוכחת המורגשת של האדם ? איך ניתן לומר מה באמת "יש" כאן ומה לא? התשובה היא אך ורק דרך  סדרת צעדים חוויתיים. עומק חוויתי יכול לצור היבטים אשר עשויים להישמע דומים להיסקים התיאורטיים שלנו, או לצור היבטים שלא היינו מסוגלים ליצר בעצמינו.  זה או זה, אנו לא יכולים ליצור את צעדיו החוויתים המוחשים של אדם (אחר). גם כאשר אנו ברי מזל ומגיבים באופן מושלם כדי להניע את חוויתו קדימה, מה שנחשב הוא לא התגובה עצמה אשר אנו יצרנו ,אלא התנועה המוחשית של המטופל.
עקרון עשירי : "עומק" הוא אל תוך הנקודה, לא הרחק ממנה.

אני יכול כעת לסכם את עקרונות התגובה החוויתית אשר ביטאתי עד כה :

1. אנו מגיבים אל המשמעות המורגשת.

2. אנו מנסים לחשוף והמחיש משמעות מורגשת.

3. אנו מנסים כיוונים אפשריים שונים להתקדמות חוויתית.

4. אנו משתדלים להישאר ולעקוב אחרי הנתיב החוויתי.

5. כיוון ( הצבעת ) תגובתנו.

6. אנו משתדלים להוביל חוויה קדימה.

7. רק האדם עצמו יודע את נתיבו; אנו הולכים עם התחושה שלו לגבי נתיבו.

8. רק תנועה מתייחסת היא התקדמות

9. תרפיה מצריכה שימוש חוויתי במושגים.

10. העמקה היא אל תוך הנקודה ולא הרחק ממנה.

אינטראקציה חוויתית:

לעיתים קרובות התגובות המוצלחות ביותר שיכולות להיות לנו, אם אנו כתרפיסטים שמים לב לאיך שאנו עצמינו מרגישים ופועלים באותה עת. יש לכך מספר סיבות. ראשית, לדברי המטפל ישנה  השפעה מוגבלת בלבד. לנוכחותו האישית ולתגובה האינטראקטיבית שלו ישנה השפעה בעלת עוצמה גדולה יותר.  בוא נניח שלא היה שם באמת מטפל, אלא רק מילותיו אשר מוקרנות על הקיר אל מול המטופל אשר קורא אותן. האם הטיפול יהיה אפקטיבי במידה שווה ? לא, זה לא ( וגם אז, למטופל תהיה הרגשה חזקה ומידית לגבי האדם הממשי האחר , הלא ידוע שמגיב אליו ואומר את כל המשפטים הללו). עובדת קיומו של  אדם ממשי אחר שם, הינה חלק חיוני והכרחי לאפקטיביות התגובה התרפויטית. חווית הכאן ועכשיו של המטופל הינה תמיד באופן מוחשי ,עם ואל האדם הממשי האחר, גם עם נראה שהוא חוקר את עצמו בלבד.
במידה מסוימת, המטופל יכול לקחת את החוויה שלו הלאה, גם כאשר הוא לבדו, מגיב לעצמו, חושב על עצמו, או מדבר בשקט אל עצמו.  רק לשים במילים את ההרגשה שלו, הוא מבהיר ומוביל את חוויתו קדימה. אם המטופל ידבר בקול רם לעצמו, האפקט הזה יהיה מקסימאלי. לעשות זאת בקול רם, הוא נוטה פחות ליפול לנדידת מחשבות מעורפלות . על ידי כתיבת דברים לעצמו, הוא יכול למקסם זאת אף יותר. אם הוא ידבר אל מכשיר הקלטה וישמיע לעצמו מהתחלה, יהיה לה אפקט חזק אף יותר. רוב האנשים, בפעם הראשונה שהם שומעים קולם מוקלט,  נחרדים ונבוכים מכיון שהם שומעים אספקטים של עצמם אשר בדרך כלל אינם שומעים. איך זה  מתאפשר להם לשמוע במכשיר ההקלטה , את אשר הם מפספסים בזמן שהם מדברים.
חוויות/ התנסויות הן בבסיסם אינטראקטיביות. לשמוע את הקול הבוקע ממכשיר ההקלטה, זה לקלוט השפעות סביבתיות חיצוניות של אספקטים של עצמינו אשר בדרך כלל לא מקבלים פידבק. אך ללא פידבק אין תהליך אינטראקטיבי ( אין שרשרת תגובה, השפעה, ותגובה לזה )  לכן רק את המרומז המכאיב והמעוכב ; אין חוויה ממשית. כך, השפעות סביבתיות מובילות חוויה קדימה. בכל אופן, בעל ההשפעה הגדולה ביותר יהיה אדם ממשי אחר אשר יגיב לא רק כמכשיר הקלטה, אלא הוא בעצמו מהווה מימד נוסף לתחילת תגובותיו של המטופל אשר נישאות קדימה אל תוך אינטראקציות החיות בחוץ עם הסביבה.
תגובות המטפל מתאימות לרשימה שמעל על אינטראקציות סביבתיות, רק אם הוא מגיב למטופל. כמטפל, אני לרוב יכול לשים לב להבדל בין תגובותיי המורגשות שמגיעות מבעיותיי האישיות  וממש  אינן רלוונטיות , בניגוד לאלה אשר רלוונטיות לאינטראקציה כאן ועכשיו. אם הרגשתי רלוונטית למה שאנו עושים כרגע, אני חייב להגיב מתוכה.

תגובותיי הינן חלק מהאינטראקציה המשותפת. אני חייב זאת למטופל, להוביל הלאה את החלק האינטראקטיבי הזה שלנו,  שקורה כעת בתוכי. אם אני לא עושה זאת, שנינו נהיה תקועים מבחינה זו. כמובן, אני אחראי על אופן תגובתי. זה אומר שאני חייב להגיב אליו חזרה  בדרך כנה, שמאפשר לזה להיראות, לעשות זאת באופן שיאפשר למטופל בתורו להגיב לדבר שבי, שהוא הפעיל. כך, אני לא רק "אשחק" ( act out) בתרפיה; או לפחות לא אעשה רק זאת אלא גם אוביל את הרגשותיי האישיות קדימה בתוכי, לתת להן להיות מה שהן, באופן מלא יותר, מכיוון שבתחילה הן רק מרומזות.

לא אבטא את תגובותיי המתגוננות והמסתירות, או לפחות ( אם מצאתי עצמי עושה כך ) אמשיך לבטא עצמי בקול רם עד שמה שבאמת מתרחש בתוכי יהפוך להיות גלוי. ישנה חשיבות מועטה לכמה המטפל נראה או הינו  טוב, חכם, חזק  או בריא. מה שחשוב הוא שהמטפל הינו אדם נוסף אשר מגיב,  וכל מטפל יכול להיות בטוח בעובדה שהוא תמיד יכול להיות שכזה. בכל אופן, להיות זה, המטפל צריך להיות אדם אשר תגובותיו הממשיות נראות, כך שחווית המטופל יכולה להיות מובלת קדימה בעזרתן, והמטופל יכול להגיב אליהן. רק אדם אמיתי וקשוב יכול לספק זאת.  חוכמה מילולית גרידא אינה יכולה (לספק זאת ).

התרפיסט צריך להיות יציב מספיק לא להיהרס. מכל מקום זה בדרך כלל מועבר באמת , אם הוא ( המטפל ) פתוח לגבי תגובותיו ולא כשהוא מסתירן. כאשר המטופל חש שהמטפל מסתיר משהו, הוא אינו יכול להגיב בצורה ברורה. הוא גם לא יוכל לומר האם המטפל יוכל לסבול את תגובת המטופל אליו. בלהיות פתוח, המטפל מראה בפשטות שמידת המוטרדות, הכעס, הפגיעות והדאגה הינה סבילה למדי.
המטפל ותגובותיו אינן צריכות להפוך למוקד, למרות זאת שכמטפל אני מסכים להיות המוקד לזמן מה. אני מסכים שאנו נבחין ונפתור את תגובותי, במידה והן חלק ממה שאנו ביחד אמורים להוביל קדימה. איני מאמין שאני אמור לקחת את ה"העברה הנגדית" שלי החוצה משעת הטיפול בה המטופל יכול לראותה ולהגיב אליה. אני צריך ליצור  נגישות למטופל, לכל מה שבי, שיכול להטריד אותו. אך המטופל נשאר במרכז. אני מאפשר לתגובותיי להיות בחקירה במידה שזה נחוץ עד כמה שזה משרת את מטרתנו. מטרה זו היא להבהיר את האינטראקציה שלנו ולהובילה קדימה, ולא לחסום אותה בסיבוכים חדשים.
מטפלים רבים בחנו אספקט זה של האינטראקציה החוויתית. איך זה מובדל מתרפיה לתרפיסט ? לרגעים נדירים ולכמה דקות זה יכול להיות בדיוק זה ; אך המטרה היא לעשות את רגשותיו לנגישים, כך שהמטופל יוכל לנוע בחופשיות ולהתקדם. לא סביר שניתקע עלי ;
כאשר הפתיחות שלי מובילה את חווית המטופל קדימה, סביר להניח שיוכל כעת להתקדם הלאה, אם לא אעצור אות

רוב המטופלים זקוקים לתקופת זמן ארוכה ( חודשים ) של תגובות מתמידות של המטפל, למה שהם בדיוק חשים, קולטים ומרמזים. לאורך תקופת זמן שכזו, שימוש המטפל ברגשותיו עצמו הוא כדי לחוש באופן יצירתי את המשמעות המורגשת של המטופל.  תגובות אישיות של המטפל יובעו  לכל היותר, רק לעיתים רחוקות.

מה שנאמר כאן, לא אמור להניע מטפלים להביע עצמם בתדירות גבוהה ובדרמתיות, כשמה שהמטופל זקוק היא עזרה ביצירה של תהליך מתפתח איטי ועדין של התמקדות חוויתית.
מטופלים אשר אינם נמצאים על שום סוג של נתיב חוויתי, זקוקים להמון התבטאויות של המטפל ( ג'נדלין 1962) כך שתופיע לראשונה אינטראקציה חוויתית. מצד שני, כאשר המטופל מתמיד להישאר בתהליך חוויתי של מובחנות והובלת התחושה המורגשת של קשייו קדימה, שימוש מינימאלי ביותר של התערבויות המטפל בתהליך זה, יהיה הדבר הנכון ביותר.  יהיה זה הכי טוב למטפל במצב זה, פשוט לעקוב בעדינות ובדיוק, להבין כל פניה וכל היבט עיקרי, ולא להוסיף דבר אשר "יזרוק" את המטופל מהנתיב החוויתי ויובילו לסדרה אחרת ולא נחוצה של חשיבה.
המטפל שומר על תצפית מיוחדת של תגובותיו עצמו אשר אינן נוחות ( הרגשה של "עמידה במקום ", מבוכה, חוסר סבלנות, או מוטרדות ) . כמעט תמיד יגלה המטפל  תגובות אלה בעצמו, זמן מה לאחר שהוא כבר החל להסתירן, להתמודד איתן, להדחיק אותן או לנסות להתרחק מהן. זה טבעי שתהיה לנו נטייה לשלוט בתגובות שכאלה,  ולרוב הן קלות למדי להשתלטות. אף על פי כן, הן מכילות אינפורמציה חשובה בקשר למתרחש כרגע באינטראקציה.

זה טבעי שמטפל יחוש חוסר יכולת ואי מסוגלת בעצמו, כשיש לו תגובות שכאלה. בטוח שתגובות אלה יכילו לרוב כל מה שחסר בטחון בתוכו, ואין אדם שחי ללא היבטים שכאלה. אך לראות אך ורק זאת זה לפספס את ההיבט המהותי בתרפיה : אם המטופל הוא אדם מוטרד, אין אפשרות שהוא לא יעורר קשיים באדם אחר אשר נמצא בהתייחסות קרובה אליו. אין אפשרות שצרותיו תשמרנה לעצמו בלבד כאשר הוא באינטראקציה קרובה עם המטפל. כאשר המטפל חווה את הגרסה שלו לבעיות, מן ההכרח להפנות ולהביא את מה שהאינטראקציה זקוקה לו. רק כאשר זה מתרחש, יכולה האינטראקציה לנוע מעבר להם ולהיות מרפאה בשביל המטופל.
כך, רגשות של קשיים, תקיעות, מבוכה, להיות מופעל, טינה וכ"ו..הינן הזדמנויות מהותיות להפוך את מערכת היחסים למרפאת. אך זה לא יכול להתרחש אם כל מה שהמטפל יודע זה "לשלוט" ברגשות אלה בתוכו ( להכניע אותם ). ברור שהוא יכול לשלוט בהם, מכיוון שלרוב הם לא חזקים כל כך . נהפוך הוא, המטפל חייב לעשות מאמץ נוסף לחוש אותם בתוכו. בטוח שהוא חייב להיות ( לרוב אף מסוגל ) בשליטה עליהם ולא להשאיר זאת לא גמור  ולדאוג בצורה מוגזמת בקשר אליהם; אך הוא חייב לראותם כתחושה ממשית בעלת עירך, בקשר לבעיה המתמשכת ברגע זה, בקשר לתקיעות הבולטת של האינטראקציה ובהקשר לתהליך החוויתי של המטופל.
רק מאוחר יותר יוכל המטפל ( והמטופל ) לראות בבירור מה היה מעורב בכל זה. אדם לא יכול לצפות לתפוס בבהירות מהי הבעיה בזמן היא מתרחשת. כפי שאמרתי קודם, לתפוס בבהירות, אפשרי רק כאשר אדם חווה במלאות, ובשביל זה אדם צריך לחוות מעבר לתקיעות אשר מהווה את הבעיה או הקושי.

כך, המטפל לא יכול לצפות להיות תמיד בהרגשה נוחה ויודעת. הוא צריך להסכים לשאת בלבול וכאב, לחוש הוצאה מנתיב צעדיו, be put in a spot, ולא למצוא דרך טובה, חכמה ומתאימה החוצה. רק אם יוכל ליצר דרכים פתוחות ונראות להוביל את האינטראקציה עם המטופל קדימה במובנים אלה, הוא  יוביל את תהליך המטופל הלאה.

אם המטפל לא יכול להיות נראה, לא נפגע ופתוח יותר משאר האנשים בחייו של המטופל, ואם המטפל לא מסוגל לאפשר למטופל לראות את מה שהוא הפעיל במטפל, המטופל לא יהיה מסוגל להוביל את חוויתו הלאה ובצורה שונה ממה שבדרך כל הוא מסוגל.  הרבה מההתנהגויות האינטראקטיביות של המטופל  הינן בעיתיות, מתגוננות, ושליליות בהשפעתן על אחרים. לפיכך המטופל חיי בסיטואציות מטרידות. כאשר המטפל עצמו הופך לסיטואציה שכזו (ולעיתים הוא אכן הופך ), הוא יכול לעזור אך ורק אם תגובותיו תהינה פתוחות יותר מתגובת אדם רגיל.

רק לעיתים רחוקות המטפל צריך להכריז על תגובותיו כעל "רגשותיי בלבד" . אם הוא יבחין בתגובות כאלה בתוכו, הוא יכול לשאול את עצמו "למה" ? לאחר זמן קצר הוא יבין למה, כשהוא פונה אל תחושתו המורגשת ומוביל אותה קדימה. ואז הוא יכול להגיב בישירות ובבהירות להיבט י האינטראקציה שהביאה לו הרגשה זו. החלק הקשה הוא לשים לב  שאדם חש את אי הנוחות. כאשר זה מקבל תשומת לב, זה מגלה ומבהיר את עצמו.

העניין לרוב אינו בעיותיו המרכזיות האישיות של המטפל, ולכן הוא יכול בקלות יתרה מהמטופל, להוביל את משמעותו המורגשת הלאה. כך המטפל הופך למסוגל להגיב בדרך אשר נעה מעבר לתקיעות ספציפית זו. אם המטפל לא משתמש ברגשותיו הרגעיים המוטרדים בדרך שדומה לזאת, הוא ינטוש ללא שימוש את היתרון העיקרי, אשר עוצמתו הגדולה יותר או התאמה טובה יותר שלו בהיבטים אלה, יכולה להציע למטופל.

יתרון זה הינו בדיוק העובדה שהמטפל מסוגל להוביל את תחושתו המורגשת בקשר למה שלא עובד, קדימה , בעוד שלעת עתה המטופל לא מסוגל.
בכל אופן, אדם בדרך כלל מתרחק מרגשות שכאלה ורגיל להתעלם מהם. אני למדתי בהדרגה לפנות אל כל סוג של תחושת מבוכה, תקיעות, ואי בטחון שאני עשוי להרגיש. על ידי "פניה אל זה", אני מתכוונן שאין אני נותן לזה להיות פשוט כפי שאני חש זאת, אלא אני הופך זאת למשהו שאני מתבונן עליו ממקום, ממנו אני יכול לקבל אינפורמציה בקשר לרגע זה. לכן בתחילה אני מוביל זאת הלאה בחשיבה ובהרגשה לפני שאני מגיב משם.
המטפל מביא תשומת לב לתגובותיו, מגלה ומבהיר אותם לעצמו, לפני שהוא מבטא אותם. אני לא נוהג לבטא תגובות אשר אינן ברורות לחלוטין. ( אעשה זאת רק אם לאחר  ניסיון, אראה שאיני מסוגל להבהירן ועדיין חש שהן רלוונטיות. אז אומר משהו אפילו אם אני מבולבל). לא אדע בוודאות מה ואיך, במיוחד לא הכול בקשר לאיך המטופל  גרם לתגובתי- גם אם הוא אכן גרם. אך לרוב אוכל להבהיר  את רגשותיי לעצמי וכך, אוכל לבטא אותם באופן ברור ופשוט במעט מילים. בדרך כלל, אני יכול פשוט לומר מהו העניין הנוכח, אליו אני מתייחס.

האם תשומת לב שכזו של המטפל אל עצמו מוציאה מן הכלל התייחסות למטופל ? לא ולא. מאות של דברים עוברים במחשבותינו. רק במאמץ גדול אנו יכולים להדחיק הכול, עד כדי כך שלא נשים לב למה שמתרחש בתוכנו. זה נכון שבעדיפות ראשונה תשומת ליבי היא אל המטופל, למה שהוא אומר ועושה, אך משאיר לי מרחב מספיק גדול להסב את תשומת ליבי גם לתגובותיי. כל עוד הן אינן רלוונטיות , הן תעבורנה ותחלופנה ; אך אם הן נראות רלוונטיות, אני חייב להבחין בהן ולהוביל אותן קדימה. בסופו של דבר אני עשוי להחליט שהן צריכות להישמע בקול רם. החלטתי תלויה באמונתי שתגובותיי אלה שייכות לאינטראקציה והכרחיות למטופל. אם הוא צריך אותן כדי לראות ברור יותר את העניין איתו הוא מתמודד, או את מה שהוא עושה, אז אני חייב  איך שהוא להגיב מתוכן כדי לאפשר לו לחוות הלאה, או באופן מיטיב יותר איתי מאשר עם אחרים.
מה שהמטופל מעלה בתוכי הוא תמיד בחלקו אני. ( אצל אדם אחר הוא יפעיל משהו אחר ). אך תגובותיי הינן גם באופן חלקי פונקציה של המטופל ודרכיו לייצר סיטואציות ואינטראקציות. כל מה שעשוי להתגלות בתוכי בשל כך, אני צריך לוודא שהוא יכול להגיב לזה ולהוביל את החוויה קדימה איתי, יותר מאשר הוא מסוגל לרוב עם אחרים. בזמן שהתנהגויות המטופל הבלתי סתגלניות עשויות להעלות תגובה אצל רוב האנשים ( ובוא נאמר,יוצרות אי נוחות אצל המטפל ), באותו היבט שבו מעורבים קשיי האישיות, פירושו של דבר שנטיות שמירת אנרגיית חיים חיובית מסוכלות בתבניות אלה. ההתנהגות היא שלילית, אך כאן, באינטראקציה הנוכחית, מטרת המטפל היא לאפשר לנטיות החיוביות להצליח ( להתגלות ) בכל זאת. האדם משחר לאחרים, אך אולי הוא עושה זאת בדרך נכשלת שיוצרת אך ורק דחייה. (כאן,בכל אופן, בטיפול  אפשרי להגיע אל האדם האחר ). המטופל מחפש דרך לבטא עצמו אך אולי הוא נשמע  "מזויף". ( כאן, תגובות המטפל ינסו לוודא שהמטופל יצליח בכל זאת, לבטא עצמו באמת ובתמים ). המטופל מחפש לעמוד על שלו, אך אולי התוצאה ההתנהגותית היא רק טינה פסיבית. ( כאן, העמידה על שלו, תילקח כפי שהיא, וכך תוכל להתפתח ולהתגלות באופן ישיר יותר). תמיד נמצאת נטייה חיובית שאנו יכולים "לקרוא" בתוך ההתנהגות השלילית. "קריאה" כזו אינה "המצאת פוליאנה" של עצמינו. זה למעשה,
שמשהו בעל חשיבות נמצא במקרה זה במצב התגוננות, מה שהופך לבעיה. אם זה לא היה המצב, לא הייתה אי נוחות, חרדה ומתח.

כל מה שנמצא במגננה בהתנהגות ובדפוסי האינטראקציה הרגילים של המטופל, צריך שלא להיות במגננה כאן, באינטראקציה זו עם המטפל. במקום זאת, זה זקוק להובלה קדימה מעבר לתבנית ההתגוננות הרגילה. זה צריך להצליח כאן, בעוד שזה לרוב נכשל במקומות אחרים. זה מתייחס, בכל אופן, רק להתנהגויות האינטראקטיביות של המטופל אשר משפיעות על המטפל. לרוב המטפל יעזור לפרש את מה שהמטופל מרגיש ומתמודד, יהיה זה טוב או רע. הוא צריך לעזור לבטא ולחשוף היבטים שליליים, מתגוננים, חסרי אונים, עוינים וחולים מרובים שהמטופל חש ואשר אליהם הוא מתייחס. שום גישה חיובית, מרגיעה ומטייחת לא תעזור. מה ששלילי צריך להתבטא באופן שלילי כפי שהוא או נראה שהוא. זה משהו אחר למדי, כאשר המטפל לוקח את זה באופן אישי ומגיב מרגשותיו המוטרדים שלו עצמו בקשר למה שהמטופל עושה לו כרגע. כאשר המטפל משתמש ברגשותיו השליליים לתגובה ועושה זאת באופן יותר נראה, זה כלל וכלל לא יספיק במידה והמטופל רק רואה מה הוא יצר, או כמה שלילי הוא התנהג. איך המטופל יכול לשנות זאת בתוכו ? גם אם הוא כעת רואה זאת, הוא לא יכול לשנות זאת. זו דרכו האינטראקטיבית אשר יכולה להשתנות, לרוב רק בתהליך מתמשך אינטראקטיבי קונקרטי אחר. אם תהליך אינטראקטיבי חדש ושונה זה, לא יתרחש כאן ועכשיו, אפוא ומתי הוא כן ?

כך, המטפל בראש ובראשונה חייב להגיב לנטייה החיובית אשר זקוקה להובלה קדימה מחוץ לתבנית השלילית. אך נטייה חיובית זו לא בהכרח גלויה לעין. המטפל אולי יצטרך לדמיין אותה ואז להגיב אליה, לחכות להקשיב לנטייה חיובית שונה למדי, אשר באופן ממשי תתגלה.
לדוגמא : יש עלי לחץ ממטופלת שלי לסייע לה באיזה שהוא פרויקט שאני יודע שלא ארגיש הוגן לקחת בו חלק. אני לא אוהב את הלחץ שלה. בראש ובראשונה, אני צריך להגיב לכך שהיא מנסה לעזור לעצמה, וכך להוביל קדימה מרכיב חיוני בתכניתה. אם אני אגיב כך, היא עשויה להסביר שזה ממש לא מה שהיא עושה. היא רק מנסה להשיב למישהו כגמולו, לעמוד על שלה לשם שינוי, ולא לקחת כל מה שמונח לרגלה. בסדר, לא דימינתי נכונה מה היה הדחף החיובי, אך הינה משהו ממשי ממנו. אני אומר " עשינו לבטח דרך די ארוכה יחד כדי שתוכלי לצפות ממני לעזור לך בדרך זו. אנחנו נעשים בני ברית". היא אולי תסביר שוב שזו אינה הנקודה מבחינתה. היא רוצה לדעת מתי אני אעשה בשבילה משהו חוץ מלדבר. דמיינתי זאת לא מדויק., האמת שזה מרגיז מכעיס ומאתגר.  בסדר, אני יכול להגיב לזה. " אז את כועסת עלי ! לא עשיתי דבר ? אני, חושב שאני מאד מרגיש אותך. ואת חושבת שלקחתי זאת בקלות, רק יושב לי ומדבר. החיים שלי קלים. זה נכון שאת צריכה לסבול זאת בעיקר בעצמך. ואת מתגרה בי להיכנס אל תוך זה איתך באמת". תגובה בזמן שאדבר, תצביע על איזה מההיבטים של תגובה זו מתחילה להוביל משהו קדימה.
המאמץ הינו תמיד להשלים את תחילת הנטיות החיוביות האינטראקטיביות, לגרום להן להצליח ולא להישאר בצורה של התגוננות עצמית, דרכה הן התגלו בתחילה. בהקשר זה של תמיד הובלה חיובית קדימה, המטפל יכול ואמור לתת קול לתגובותיו הממשיות. בהקשר זה הוא יכול, ובוודאות צריך, לומר למשל שהוא חש שלוחצים עליו, ויושבים עליו והוא לא אוהב שזה מעלה בו רצון להדוף חזרה. הוא אינו יכול להגיב כמו שאחרים מגיבים. זה לא תרם כלל למטופלת.

התהליך של האינטראקציה החיובית צריך לבוא ראשון. אך במידה שהוא כבר מתרחש, המטפל יכול אז מיד לבטא למשל את חווית הלחץ, ללא חיפוש מידי של תגובה חיובית. אך גם אז הנטייה של ביטוי עצמי זה יהיה " אני מרגיש לחץ ממך, וזה גורם לי לרצות להדוף אותך חזרה, אבל זו לא הדרך בה אני לרוב חש או רוצה לחוש מולך. אז, נעשה משהו להבהיר את כל זה, לפתור זאת, מכיוון שזה לא באמת איך שאת ואני".
מכיוון שהפרטים אותם תיארתי למעלה קשים לתיאור, אספקט זה של פסיכותרפיה  הכי פחות מובן. יש שיח רב באופן כללי על "להתעמת עם המטופל " עם התגובות הממשיות של המטפל; אך אם מטפל עושה זאת כפי שזה בדרך כלל מתואר, הוא יגיב למטופל אך ורק כפי שאחרים בחייו מגיבים. אשתו וחברו אומרים לו לעיתים תכופות מה לא בסדר איתו וכיצד הוא גורם להם להרגיש. הוא יכול לשאת זאת מהמטפל, לא בגלל שהוא סומך על הערכת המטפל אותו באופן כללי, אלא מכיוון שעם המטפל תבנית שלילית ספציפית זו מובלת( או תוך זמן קצר תובל) קדימה להשלמה חוויתית חיובית משמרת חיים, אשר הייתה רק מרומזת ונעצרה והסתבכה עד כה.

השיטה והתיאוריה החוויתית:

בשני החלקים הקודמים הצגתי שני היבטים של תגובה חוויתית : 1. מאמץ המטפל להגיב למשמעות של המטופל וכך להוביל את חוויתו קדימה. 2. מאמץ המטפל להגיב בפתיחות לתגובתו האינטראקטיבית של המטופל.
המאמץ השני, מתוכנן כך שיוביל את חווית המטופל קדימה. מהי כעת מערכת היחסים בין שני היבטים של פסיכותרפיה אלה ?
ראשית, אולי נבחין שלאורך שני הקווים, תרפיה ממוקדת לקוח נהייתה חוויתית..בעוד שבאופן יחסי, מתבקש פוקוס רשמי על המשמעות שהובאה לידי ביטוי, כעת המטפל מחפש להגיב לחוייה המורגשת שעדין רק מרומזת.

המשמעות שבאה לביטוי מוצגת כהיבט מרומז אחד בלבד. ( למרות שזה לא הוצהר ברור קודם לכן, זה תמיד  שאיפת התרפיה ממוקדת לקוח).  באותה מידה, התנהגותו האינטראקטיבית של המטפל הוגבלה ל תפקיד רשמי של "שיקוף" רק את רגשות המטופל. המטפל התנגד להגיב מתוך עצמו, עד לנקודה בה המטופל חש חוסר אונים וייאוש. (אך שוב, משחק תפקידים עצום זה לא היה מעולם כוונתו או התמחותו של רוגר'ס. זה לא הוצהר בבירור אך המטפל התבקש להקדיש את תחושת חייו הממשית לטובת הרגשת רגשות המטופל.) למרות הכוונה הבסיסית, התרחשה לעיתים קרובות חזרה נוקשה על דברי המטופל וללא ספק סירובים מלאכותיים להיות באינטראקציה פתוחה.
כיום ההדגש הוא על תגובה חוויתית, הן ביחס למהו הדבר במטופל אליו אנו מחפשים להגיב, והן ביחס למה שאנו מבטאים ומראים מעצמינו באינטראקציה. תיאורית החוויה ( ג'נדלין 1962a 1964  1966a  1966b  1968) מפתחת שיטה של חשיבה ותיאורה אשר מאפשרת לנו להבחין ולנסח את מה שמתרחש ממשית וחווית.

מדוע זה שאוריינטציות  שונות של תרפיה נראות כה דומות  כשהן נבחנות חוויתית ? זה מכיון שאנו מתבוננים אז במה שבעצם מתרחש בפסיכותרפיה, באופן ממשי, כשזה עובד. האירועים אשר מתרחשים אז, לא תמיד דומים בדיוק מבחינת כל אוריינטציה תיאורטית, אבל במובן רחב הם אותו דבר. הם רק תהליכים מוחשיים מרובים אשר הינם מרפאים, למרות שאין גבול למגוון הדרכים בהן ניתן להמשיגם. כך, הדמיון שבין אוריינטציות שונות מתגלה כאשר כל אוריינטציה מתנסחת חוויתית.

התיאוריה החוויתית מאפשרת מובחנות של תהליכים ממשיים של תרפיה. במקום להשאירם כמונח מעורפל בתיאוריה שלנו ( למשל " working through" או "self actualizing " או "emotional digesting"  ( אנו יכולים וצריכים לפרט מה מתרחש אצל המטופל ואצלנו, בצורה יותר ספציפית  ועם מונחים וצעדים מרובים יותר. אז נוכל לצפות לשכלל אוצר מילים שיאפשר לנו לנסח הלאה את התהליך התרפויטי, לתקשר איך אנו עושים זאת כך שנוכל לאמן תרפיסטים חדשים בצורה אפקטיבית יותר, ולהגדיר ספציפית מחקר של משתנים נצפים (ג'נדלין 1968) אשר האסוציאציות שלו תהינה ברות העתקה ובעלות משמעות.
העובדה שהרבה ממה שאנו מתכוונים לומר מתברר כאותו הדבר באופן ממשי במגוון אוריינטציות לא מרמז שאנו יכולים להתיישב לנו באיזה רלטיביזם נוח ( שאינו מוחלט אלא יחסי)  ממנו אנו מדברים בצורה מעורפלת ושונה אך בטוחים שאנו אומרים את אותם דברים. זה אומר שהסוגיות הישנות יותר בנושא הבדלים בין השיטות חרגו זה מכבר, ושיטות חדשות אוניברסאליות של תיאוריה פותחות אפשרויות חדשות אשר אנו קיווינו להן.

הערות שוליים:

1. בהערות שוליים אלה, אני אגיב על הקשר שבין פסיכואנליזה ו פסיכותרפיה ממוקדת לקוח או חוויתית. נקודת מבטי היא כזו שכאשר זה אפקטיבי ( ונעשה באופן שטובי בעלי המקצוע משתי האוריינטציות ימליצו), שני אופני התגובה דומים באופן מוקצן. בכל אופן, הדרך שבה יגיב המטפל האופטימאלי מומשג באופן מאד שונה בשתי האסכולות וכך, הדרך האופיינית לחוסר ההבנה לגבי זה הינה גם שונה. כך, מלכודות שונות יתעוררו בשתי האוריינטציות.

"השפעה חוויתית" הינה גם  מטרת הפירושים הפסיכואנליטיים. פינקל (1945) אומר: "בעצם הענקת הפרשנות, האנליסט מבקש להתערב במשחק הכוחות הדינמי, לשנות את המאזן (האיזון)… קנה-המידה לתקפותה של הפרשנות הוא דרגת השינוי, ככל שהוא אכן מתרחש. כך, פרשנות אינה צריכה להיות רק נכונה, אלא צריכה לייצר שינוי דינמי. בכתוב למעלה, אני משתמש אוצר מילים חוויתי, ואני מגדיר מה שאני רואה כאותו הדבר כ" האפקט החוויתי . זהו אפקט אשר אדם יכול להרגישו באופן ממשי.

2. מטפלים מסוימים עשויים להתעקש שהמציאויות הממשיות איתן הם עובדים הינן הוויות דינמיות. הם יחשיבו את המורכבות החוויתית אותה חווה המטופל רק כמבנה-על. אחרים, למשל אנוכי, נתעקש על היפוכו של דבר; הכוחות הדינמיים הם רק הכללות (לעיתים מעולות) של מה שבעצם נוכח, רק כמורכבות חוויתית מפורטת.
סוגיה זו לא מתיישבת עד כה מבחינת הפרקטיקה, מכיוון שלא משנה מהי נקודת מבטינו, נשארת העובדה שאנו מגדירים ידע דינאמי למען הבנה ורגישות לאדם האחר, בעוד שאיתו אנו חייבים "לעבור דרך" הקושי באופן ממשי וחוויתי, בדרך היחידה שתאפשר לו לחוש ולעבוד עם זה.
אולי השוני היחידי הוא שפסיכואנליטים מחשיבים כבעל ערך ללמד את המטופל על ההכללות קודם לכן, כדי שיוכל לחפש אחר הגרסאות החויתיות של עצמו.. בניגוד לכך, מטפלים חוויתיים רואים זאת כניתוח אינטלקטואלי שמוציא את המטופל מהפוקוס חוויתי, שהינו בעל ערך כשלעצמו. האדם יכול לייצר מושגים כלליים באופן ישיר מהתהליך החוויתי של עצמו, והם יהיו ספציפיים יותר ומותאמים יותר לאותו אדם.

3. מה שאני מגדיר כ"מרומז" (implicit) יומשג על ידי פסיכואנליטיים כ"מודחק" או "תת הכרתי", אך הם יוסיפו שחרדה מורגשת או אי נוחות מורכבת מצביעים על כך שה"מודחק" קרוב לפני השטח ועומד להתגלות.
פרשנות אנליטית יכולה להשפיע רק על עניינים "תת הכרתיים" ש"עומדים להתגלות". פינקל אומר: " מכיון שפרשנות משמעותה לעזור למשהו בתת מודע לעלות למודע בעזרת קריאה בשמו בדיוק ברגע שזה שואף להתפרץ החוצה, פרשנות אפקטיבית יכולה להינתן רק בנקודה ספציפית, כלומר,  במקום בו העניין המידי של המטופל  באותו רגע במרכז." כך, שבזמן שתיאורית האנליטיקאים בנושא התת מודע נבדל באופנים שונים מתרפיה ממוקדת לקוח, תת מודע זה אשר אליו הפרשנות האפקטיבית מתייחסת, הוא בדיוק מה שאני מגדיר " משמעות מורגשת מרומזת". כך, השיקוף ממוקד לקוח והפרשנויות הפסיכואנליטיות די דומות, כאשר נעשות באופן אפקטיבי. מצד שני, כאשר הן נעשות  באופן גרוע, ההבדל יהיה : כשהפרשנות האנליטית נעשית בצורה גרועה, היא מובילה את המטופל דרך חשיבה אינטלקטואלית והרחק מדאגותיו הממשיות, כאשר שיקוף ממוקד לקוח נעשה באופן גרוע, הוא נוטה לחזור על דברי המטופל.

4.בפסיכואנליזה " אסוציאציות חופשיות" יכולות להיות ממש דומות לנזכר למעלה, אך אין זה תמיד כך. שני שימושים באסוציאציות חופשיות קיימים בפרקטיקה הפסיכואנליטית: בשימוש אחד, אסוציאציות חופשיות מבוססות על התבטאויות אסוציאטיביות של המטופל, עד שהמטפל מבחין במשהו אותו הוא יכול לפרש. האנליסט אז יפרש זאת, לרוב ללא אפקט. יש כאן דבר מה מועט, שיהיה חוויתי למטופל. מה שמתפרש קיים בעיקר כהקשר מוסק שהאנליסט חושב עליו.

השימוש השני באסוציאציות חופשיות מתאים הרבה יותר לתהליך החוויתי המוצג למעלה, וזה קרוב יותר למה שפרויד התכוון. בשימוש זה, המטופל נמצא בחופש אסוציאטיבי עד שהוא נתקל במחסום. המטופל חש את המחסום הזה באופן ממשי, אך אינו מסוכל לגלות מהו הדבר. האנליסט אז מכוון את פרשנותו ישירות אל התחושה החוויתית הממשית, של המחסום המורגש  כרגע אצל המטופל.

5. פסיכואנליטים יטענו שפרשנויות מסוימות שלא מביאות תוצאות בתוך השעה הטיפולית צריכות להילקח הביתה על ידי המטופל ולהיות  איתן כשיעורי בית. זה נכון שזה קורה לעיתים בפסיכואנליזה, אך האין זה שהמטפל נכשל בסיועו למטופל בעבודה דרך העניין ? אם המטופל לא הצליח לעשות זאת עם המטפל, האם באמת הוא יוכל לעשות זאת , בדרך אמיתית, לבדו ?

6. הניסוחים הפסיכואנליטיים של הנאמר למעלה יהיו :  כאשר אנו מגיבים למה שנמצא על סף המודע, עוד ועוד חומר עולה אל סף  המודע מהתת מודע. בכל אופן, זה לא מרגיש  מדויק להגדיר "סף מודע", משהו אשר מורגש באופן ישיר במודע, לעיתים מכאיב, למרות שאינו ברור מושגית ומורכב רק מתחילת תגובות מדוכאות. להגדיר זאת "סף מודע" מנסח זאת כאילו התהליך כבר התרחש אך בדרך מוסתרת, כשלמעשה הוא עדיין לא התרחש באופן מלא.

7. חשיבה אינטלקטואלית, שאדם יכול לעיתים להשתמש ( גם המטופל יכול וגם המטפל ) לגבי מהי בעייתו של המטופל, למה היא ככה, מהו המקור, ניסיונות העבר, מה חלקם של אחרים ושל המטופל. אדם יכול אפילו להיות ספציפי לגבי הפתרון המתאים לכל אדם אחר במצב קשה זה,  כמובן שאנשים אשר יכולים להפיק תועלת מפתרונות כאלה, לא ימצאו עצמם  במצבים קשים מסוג זה, מלכתחילה.. אדם מוצא שפתרונות אלה לא עובדים למטופל הזה. בהסתמך על עברו  ועל מוגבלותו הרגשית באינטראקציה, אנו יכולים להבין מדוע פתרון חשיבתי לא קיים בשבילו, מדוע הוא אכן מוכרח להישאר כפי שהוא ואז יש לך מבוי סתום  של הגישה החשיבתית הטהורה. ומה עכשיו ?
"ההבהרה" האינטלקטואלית הטהורה, לגבי קשיי האישיות של המטופל נכשלת, כאשר אינה מובילה  קדימה את רגשותיו, את התהליך החוויתי שלו. מציאת עובדות בלבד לא משנה דבר. ברפואה (כמו גם בתיקון מכוניות ) דיאגנוזה ותרופה הם שתי פאזות נפרדות. ראשית אדם צריך לדעת מה לא טוב, ואז אדם מחליט מה לעשות. בשינויי אישיות, לעומת זאת, שתי הפאזות המטרידות אינן מיושמות. אם תהליך ההברה לא שינה בעצמו משהו אצל המטופל,  אין אנו יכולים להסיק דבר מהנלמד עד כה, שיסייע לו (למטופל).  אנו רק יכולים להסביר ברור יותר איך הוא היגיע להיות כפי שהוא כעת, מדוע  זה מתבקש שיהיה כפי שהוא, ולמה הוא לא מסוגל להשתנות. הכי טוב שנוכל לעשות, כשנגיע  לנקודה תקועה זו (יודעים על זה הכול ,אך ללא שום יצירת שינוי) זה להזמין את המטופל לחקור הלאה, לחזור שוב על  מה ששינינו כבר יודעים, בתקווה שזה יערב את אנרגיית החיים שלו, להוביל זאת קדימה וכך לפתור משהו, לעשות כמו שפסיכואנליטים יכולים "לעבור דרך" (working through).
ניתן לראות את הגישה החוויתית  כהצעה של גישה שיטתית למה שהאנליסטים מכנים תהליך של "לעבור דרך" (working through) , משהו שכמעט אף פעם לא מדובר באופן שיטתי בספרות הפסיכואנליטית. המטפל עשוי להרגיש שהוא יודע באופן כללי ומקיף את הכיוון הטיפולי, אך צעדים שיטתיים של "לעבור דרך", לא ידועים לו מראש ואין ביכולתו לקבוע אינטלקטואלית. המטופל והמטפל כאחד צריכים לעקוב לאן שהצעדים החוויתיים מובילים, אשר המטופל מרגיש אותם ממשית בזמן שהם מתרחשים. שניהם עשויים להיות מופתעים מהתפניות שצעדים אלה יכולים להביא, ומהפתרון הסופי.

גם אם המטפל מודאג לגבי התוצאות  המסוימות אליהן היגיע המטופל, עליו להיות מסוגל להכיל שהצעדים החוויתיים של זה, לזמן מה, ייקחו לכיוון מאד שונה ממה שאולי היה מעדיף. אם הוא יכול ללכת לאן שהצעדים החוויתים הולכים, אזי או שהיעד שהוא חזה יושג בסופו של דבר (למרות  תפניות רבות בכיוון), או שבמידה והתוצאה תפתיע אותו, המטפל לומד באופן משכנע, שפתרון אשר מאד שונה ממה שהוא ציפה, הינו אפשרי. (ג'נדלין 1967a).

מטפל אשר מסרב ללכת לאן שהצעדים החוויתיים של המטופל מובילים, בדרך כלל מונע  ממטופלו לקחת חלק בתהליך אמיתי לפתרון . אין בכך לומר שנוכחותו של המטפל ותגובותיו כאדם אחר, משאירים את המטופל לא מושפע. ההיפך הוא הנכון, הפתרון אינו יכול להתרחש ללא העובדה שלהסביר עם – ובאופן אקספרסיבי כלפי – האדם הזה, זהו תהליך שונה מאוד מהחשיבה או ההרגשה של אותו אדם לבדו. אופני ההתייחסות  והתגובות של המטפל ביסודן משפיעות על המטופל ועל מה שהוא מגלה, אך כשזה עולה ומגיע חוויתית, שניהם (מטפל ומטופל) צריכים ללכת אחרי הצעדים הממשיים אשר מתרחשים ומורגשים ישירות.

8. הדרך הפסיכואנליטית לנסח זאת הינה : האנרגיה שמשמרת את ההדחקה מגיעה מהמודחק עצמו. משמעות הצהרה זו היא שהאנרגיה אשר כעת מונעת את השחרור שאדם מחפש בתרפיה, הינה בעצם האנרגיה של אותו הדבר שהאדם רוצה לשחרר.
היה זה  הגילוי המרכזי של רוג'רס (1951) שאפשר להימנע מ"התנגדות" , אם המטפל מגיב בחיבור אל ( לעומת- נגד) שאיפותיו המורגשות של המטופל, תפישותיו ודחפיו להגן על עצמו. המטופל ינוע במהירה דרך צעדים שמגיעים  מ"החלק המודחק" ( רוג'רס כינה את זה " “denied to awareness ( שמתגלה בצורתו החיובית או משמרת החיים, למרות שאולי זה התחיל  בצורה ממש שלילית או מתגוננת. אך שינוי זה מצריך מהמטפל להגיב לכוונה האמיתית המורגשת של המטופל. ולא במונחים של הערכה חיצונית. הגרסה הפסיכואנליטית של עובדה בסיסית זו נשמעת שונה בצורה קיצונית, כאילו הייתה זו רק אמירה תיאורטית של מקור אנרגיה . מצד שני, ניסוחיו  של רוג'רס ( "אמון באדם" ; " עקרונות צמיחה" ; "מימוש עצמי") נתנו לעובדה זו מראה אופטימי ואידיאלי מזויף. הניסוחים החוויתיים אינם רק מבהירים זאת כארגון היבטים בסיסיים לגבי כל דבר חי, אלא אף מראים מדוע הסמל מלאה של בעיה, אפשרית רק עם התקדמות החוויה. הנטיות החסומות המכוונות להתקדמות החוויה,המתפתחות תרבותית עד כדי עימות ולא מתפתחות יותר לכיוון פתרון, היוו  את הבעיה מלכתחילה.

9. השימוש החוויתי של מושגים הומחש גם בהערות שוליים אלו, בנוגע לפסיכואנליזה :  כאשר אמרתי, בהערות שוליים אלו, שכמה מהתנסחויות ממוקדות לקוח יכולות להיות מובעות באופן פסיכואנליטי, לא התכוונתי ששני סוגי ההתנסחויות זהות , או שהן מצמצמות אחת את השנייה. נהפוך הוא; אני מודע לשוני עצום בכל מונח ובאפליקציות התיאורטיות שלו, אך זה רק אלה האחרונים שהשימוש החוויתי במושגים מאפשר לי להניח על מדף (לשים בצד). אני יכול להשתמש במושגים תיאורטיים מאד שונים, בהתייחסויות החוויתיות, אשר גם קיימות בתוכם. ואז אני מגלה שההתייחסות החוויתית שלהם, זהה !
לדוגמא , בנפרד מתיאוריה, מהו המונח " תפנית דינאמית" ( dynamic shift ) באופן ממשי ? למה, מתוך מה שמתרחש בטיפול, זה מתייחס ? זה מאד דומה לדבר אליו מתייחסים ממשית במונח השונה במקצת שלי "תנועה התייחסותית".
שימוש במושגים בצורה זו דורש נכונות להניח בצד את הסתירות התיאורטיות שלהם, ולהשתמש רק בהתייחסויות החווייתיות שבהם. המשמעות של זה היא לנוע מצעד אחד של מחשבה אל הבא באמצעות מה שכל מושג מתייחס חוויתית, ובאמצעות כל מה שאנו עושים עם זה ( איך אנו יוצרים מובחנות  בזה הלאה), במקום לצעוד רק לאורך אפליקציות תיאורטיות.  זה הוא השימוש החוויתי במושגים, אשר בתיאורי של חוויה (ג'נדלין 1962a  1962b  1966) פותחה כשיטה של מחשבה.

10. בשימוש במילים בגישה ממוקדת לקוח, "פרשנות"  נחשבת כתגובה גרועה. המונח מתייחס לסוג התגובה שמציג באופן אינטלקטואלי או אבחוני, חומר רלוונטי ואשר  בעצם מזיז את המטופל הרחק מהנתיב החוויתי ואל תוך  תהליך חשיבתי. כדי לא להפוך ..רק בעזרת המינוח בלבד, בחרתי לכתוב פרק זה על התפיסה שלנו לגבי הסוג היעיל ביותר של התגובה הטיפולית. אני נותן לזה להיות הנושא אליו מתייחסת הכותרת של ספר זה.
"פרשנות" על פי שימושינו, מתייחסת למה שמוגדר כציר  "x" בגרף שלמעלה. אנו מחפשים להימנע מזה. אני מניח שפסיכואנליטיקאים אפקטיביים גם הם מחפשים להימנע מזה,  כפי שהציטוט הקודם של פיינקל הראה.

11. לאורך מאמר זה אנו דנים באופן בו  צריכות להיות תגובות המטפל, על מנת ליצור תהליך של "לעבוד דרך" (working through process). רוב המטפלים מסכימים שפסיכותרפיה אינה יכולה להיות אינטלקטואלית בלבד, אלא חייבת לערב גם חוויה מחודשת של "עיכול רגשי", תהליך "העברה אינטראקטיבית" אשר המטופל אינו מדבר בו רק על רגשותיו אלא חי אותם מחדש ומרגישם כלפי המטפל. אבל, למרות זאת, והאמיתות שבכך, עדיין לא מאפיין את תהליך השינוי. אין זה מספיק שהמטופל משחזר ביחד עם המטפל את רגשותיו המורכבים ואת דרכו ליצור מצבים בין אישיים. אחרי הכול, המטופל משחזר זאת עם כל אדם בחייו, ולא רק עם המטפל. כך, החזרה, גם כאשר הינה ממשית, עדיין אינה פותרת דבר. איך שהוא, בעזרת המטפל, המטופל אינו רק חוזר ושמחזר ; הוא עובר מעבר לשחזור. הוא לא רק חיי מחדש זאת ; הוא חיי הלאה ; במידה והוא פותר בעיות באופן חוויתי.
הספרות הפסיכואנליטית מפרטת בנושא תכניי אישיות ועימותים, אך חסרה כיצד תהליך "העבודה דרך" מתרחש.

בדומה, היא מפרטת בהקשר החזרתיות והחיים מחדש שב "העברה ", אך חסרה כיצד התגברות או טיפול ב"העברה" מתרחש.  אך עניין אחרון זה, גם הוא אינטראקציה חיה וממשית, כפי שה"העברה" הינה. זה חלק מהעברה , בשלבים האחרונים שלה, וההיבט היחיד של ההעברה אשר משנה משהו, ולא רק חזרה על חוויות.

12. כך, הניסוחים החוויתיים של פסיכואנליזה אשר הצעתי בהערות שוליים אלו הדגימו שפסיכואנליזה יכולה להיות חוויתית, ממש כפי שתרפיה ממוקדת לקוח כבר נהייתה.  אנו יכולים לשמור מגוון מושגים תיאורטיים על דיוקם ועל ההבדלים בניהם ( כך שנוכל להסבירם לוגית ותיאורטית כשנחפוץ בכך ) ועדיין לנסח ולהבחין באופן חוויתי באירועים הממשיים אליהם אנו מתייחסים. דיוק חוויתי שכזה מפתח כמו כן באופן מספק, מונחים ספציפיים שמובילים לחקירת משתנים אופרטיביים, כך שסתירה ברמה התיאורטית ניתן לישוב, הן על ידי דיווח תצפיתי ספציפי והן על ידי מחקר.

 

 

 

 

 

 

 

 

קארל רוג'רס

( תרגום חופשי – יפעת אקשטיין )

"This is Me"
( מתוך – on becoming a person / קארל רוג'רס )

….התבקשתי להציג בפני סטודנטים לא את הרעיונות הפסיכולוגיים שלי, אלא את עצמי. כיצד הגעתי לחשוב את המחשבות שאני חושב? כיצד הגעתי להיות האדם שהנני. …אני מתאר כאן את הלמידה האישית שלי את אותם הנושאים הפילוסופיים אשר הפכו להיות משמעותיים עבורי…
אלו דברים משמעותיים שלמדתי מתוך אלפי השעות שעבדתי עם תעוקות ולחצים של אנשים.

1. ביחסים שלי עם אנשים, מצאתי שזה לא יעיל בטווח הארוך, לפעול כאילו אני משהו שאני לא. אין זה עוזר לפעול באופן רגוע ונעים אם אני בפועל כועס או ביקורתי. זה לא עוזר לפעול כאילו אני יודע את התשובות כאשר אני לא. זה לא עוזר לפעול כאילו אני אדם אוהב, אם בפועל ברגע מסוים אני עוין. זה לא עוזר לי לפעול כאילו שאני מלא בטחון אם בפועל אני מפוחד ולא בטוח. אפילו ברמה מאוד פשוטה אני מצאתי שנכון להחזיק הצהרה זו. זה לא עוזר לפעול כאילו שאני בסדר אם אני חש חולה.
מה שאני אומר כאן, במילים אחרות, שמצאתי שזה לא אפקטיבי או עוזר במערכות היחסים שלי עם אנשים להתאמץ ולהישאר בפסדה. לפעול בדרך אחת כלפי חוץ כאשר אני חווה משהו אחר בפנים. זה לא עוזר לי בנטייה שלי לבנות יחסים עם אחרים. …רוב הטעויות שעשיתי בתוך מערכות יחסים, ברב הפעמים שנכשלתי לעזור לאנשים אחרים, יכולים להבחן בדרך הזו, שמתוך סיבות הגנתיות התנהגתי על פני השטח לא בהלימה לכיצד אני הרגשתי בתוכי.

2. מצאת שאני יותר אפקטיבי כאשר אני יכול להקשיב בקבלה לעצמי, ויכול להיות "עצמי". ואני שמתי לב שבמשך השנים יותר ויותר שמעתי לעצמי… עם השנים למדתי יותר ויותר להקשיב למה אני מרגיש בכל רגע נתון, לשים לב שאני כועס, או שאני חש דחייה בהקשר לאדם מסוים. או שאני מרגיש חיבה וחום עבור אדם אחר, או שאני משועמם ולא מתעניין במה שקורה, או שאני משתוקק להבין את האדם הזה או שאני מפוחד בתוך מערכת יחסים מסוימת…כל אלו הם רגשות שאני חושב שאני יכול להקשיב להם. דרך אחרת לומר זאת שאני מרגיש שנהייתי יותר מותאם בלתת לי להיות מי שאני. זה נהפך קל יותר לקבל את עצמי כאדם לא מושלם. …… הפרדוקס הוא שכאשר אני מקבל כפי שאני, אני משתנה. אני למדתי את זה מתוך העבודה שלי עם מטופלים ומתוך ההתנסות האישית שלי – שאנו לא יכולים להשתנות, אנו לא יכולים לברוח ממה שאנו, עד שאנו נקבל באופן מעמיק את מי שאנחנו. אז שינוי מגיע כמעט מבלי שאנו שמים לב אליו.
תוצאה נוספת מקבלה שלי את עצמי זה שיחסים נהיים אמיתיים. יחסים אמיתיים הם בעלי דרך מרגשת של הוויה, בעלי חיות ומשמעות. אם אני יכול לקבל את העובדה שאני לא מתעניין או משועמם על ידי מטופל זה או סטודנט זה, אז אני יכול גם יותר לקבל רגש זה כתגובה אלי. אני יכול לקבל את החוויות המשתנות והרגשות המשתנים אשר מתרחשים בתוכי ובתוך מי שממולי.
יחסים אמיתיים נטייתם להשתנות ולא להיות סטטיים.
אז מצאתי את זה אפקטיבי ביותר לתת לעצמי להיות, לשים לב לגבולות שלי וליכולות שלי בתוך הסיטואציה, ולקבל את זה כעובדה. להיות מודע כאשר אני שם אנשים בתבנית, או משתמש במניפולציות ולקבל את זה גם כמשהו שנמצא בתוכי. אני רוצה לקבל את זה כמו שאני מקבל רגשות של חום, עניין, רשות, נחמדות, הבנה שהם גם חלק אמיתי מעצמי. כאשר אני מקבל את כל הנטיות הללו כעובדה, כחלק ממני, אז היחסים שלי עם אדם אחר הופכים למה שהם, וזה מאפשר צמיחה ושינוי.

3. למידה מרכזית שהייתה מאוד משמעותית עבורי – אני מצאתי ערך רב מאוד כאשר אני מרשה לעצמי להבין אדם אחר. מוזר.. האם אנו צריכים להרשות לעצמנו להבין אדם אחר? אני חושב שכן. התגובה הראשונה שלנו ברב המקרים למה שאנשים אומרים היא הערכה או שיפוט, יותר מאשר הבנה של זה. כאשר משהו מבטא רגשות או נטיות או אמונות, הנטייה שלנו, כמעט באופן אוטומטי, זה להרגיש "זה נכון" או "זה טיפשי" "זה לא נורמלי" " זה לא הגיוני", "זה לא נכון", "זה לא יפה".. לעיתים נדירות אנו מאפשרים לעצמנו להבין בדיוק את המשמעות של הדברים שנאמרו עבור האדם שדיבר. אני מניח כי בלהבין יש סיכון. אם אני אתן לעצמי באמת להבין אדם אחר, אני עלול להשתנות על ידי הבנה זה. ואנו כולנו פוחדים משינוי. אז, כפי שאמרתי, זה לא דבר פשוט להרשות לעמנו להבין את האחר, להיכנס  באופן מעמיק ואמפטי להגדרות שלו. זהו דבר נדיר. להבין זה להיות מועשר פעמיים.  אני מצאתי שכאשר אני עובד עם מטופל שנמצא בלחץ, להבין את העולם הביזארי של אדם פסיכוטי, או להבין ולחוש את הנטייה של אדם אשר מרגיש שהחיים הם טרגיים ומעמיסים, או להבין אדם אשר מרגיש שהוא חסר ערך ונחות – כל הבנה שכזו באיזשהו אופן מעשירה אותי. אני למדתי מתוך חוויות אלו בדרכים ששינו אותי, שעשו אותי שונה. אפילו חשוב יותר, זה שההבנה שלי של האינדיבידואלים הללו אפשרה להם להשתנות. זה אפשר להם לקבל את הפחדים שלהם והמחשבות הביזאריות והרגשיות הטרגיים כמו גם את רגעי האומץ, נחמדות ותחושות של אהבה. בחוויות שלהם, כמו גם בשלי, כאשר מישהו לגמרי הבין רגשות אלו, זה אפשר להם לקבל את הרגשות הללו בעצמם. ואז הם מצאו שהרגשות הללו בתוכם השתנו. ….

4. והנה למידה נוספת שלי – אני מצאתי שזה מעשיר לפתוח ערוצים שמאפשרים לאחרים לתקשר את הרגשות שלהם, את המילים הפרטיות שלהם מולי. בגלל שהבנה היא גמול מספק, אני רוצה להוריד את הגבולות בין אחרים לביני, כך שהם יוכלו, אם ירצו, לגלות את עצמם באופן מלא.
ביחסים טיפוליים, יש מספר דרכים בהם אני יכול להקל על המטופל לתקשר את עצמו. אני יכול על ידי הגישה שלי ליצור בטחון ביחסים, דבר שיאפשר לתקשורת שכזו. הבנה רגישה אשר רואה אותו כפי שהוא לעצמו, ולקבל אותו כבעל תפיסות אלו ורגשות אלו, עוזר גם כן.
אף כמורה אני מצאתי שאני מועשר כאשר אני יכול לפתוח ערוץ בהם אחרים יכולים לשתף עצמם עימי. אז אני מנסה, לא תמיד בהצלחה, ליצור אוירה בכיתה שאופן כזה שרגשות יכולים לעלות, בהם אנשים יכולים להיות שונים. ….לעיתים באמצע הקורס אני מבקש מהם לרשום את מה שעולה להם, ומבלי שתהיה לזה השפעה על הציונים. ..אנשים, כמונו, מתוכנתים לשמוע הוראות, לשמור באופן פסיבי את מה שעולה להם. … זה לוקח זמן לאנשים לדרך כזו של עבודה….
ואני מוצא חשיבות לזה גם בקבוצות שאני מנחה. אני משתוקק להוריד את הצורך בהגנות ותחושות פחד, כך שאנשים יכלו לבטא את הרגשות שלהם בחופשיות.

5. למידה חשובה נוספת – אני ראיתי שזה מתגמל מאוד כאשר אני מקבל אדם אחר. אני מצאתי שקבלה אמיתית  של האחר והרגשות שלו זה לא דבר פשוט, כמו שלהבין זה לא פשוט. האם אני יכול להרשות לאדם אחר להרגיש עוינות כלפי? האם אני יכול לקבל את הכעס שלו כחלק לגיטימי של עצמו? האם אני יכול לקבל אותו כאשר הוא רואה את חייו ובעיותיו בדרך שונה משלי? האם אני יכול לקבל אותו כאשר הוא חש רגשות חיוביים כלפי, מעריץ אותי ורוצה אותי כמודל עבורו? כל אלו כרוכים בקבלה, וזה לא פשוט. יותר קל לנו לחשוב שכל אחד צריך להרגיש או לחשוב כמונו. אנו רואים עד כמה קשה לנו לאפשר לילדים שלנו, או להורים שלנו, או לבן הזוג שלנו להרגיש אחרת סביב נושא או בעיה מסוימת. ברמה הלאומית אנו לא יכולים להרשות לאומה אחרת לחשוב אחרת מאיתנו. מה שאני גיליתי שהנפרדות הזו, האפשרות והזכות של כל אינדיוידואל לחוות בדרך שלו ולגלות את המשמעות שלו בתוך העניין, זה אחד מהפוטנציאליים החשובים ביותר בחיים. כל אדם הוא אי בפני עצמו, והוא יכול לבנות גשר לאי אחר רק אם בתחילה הוא יהיה מוכן להיות עצמו ויאפשר לעצמו להיות עצמו.  ואז מצאתי שכאשר אני מקבל אדם אחר, כזה אומר באופן ספציפי מקבל את הרגשות שלו, הנטיות שלו, האמונה שלו כחלק חי של עצמו, אז אני עוזר לו להיות אדם. ויש בזה ערך רב מאוד.

6. ככל שאני פתוח יותר למציאויות שבתוכי ושבאחר, כך אני פחות מוצא עצמי ממהר "לתקן דברים". כאשר אני מנסה להקשיב לעצמי ולראות מה קורה בתוכי, וככל שאני מנסה להביא את אותה הקשבה לאחר, כך יש בי כבוד גדול יותר למורכבות של תהליכי החיים. וכך אני פחות ופחות מוצא עצמי ממהר לתקן דברים, להשיג מטרות, לשנות אנשים ולדחוף אותם לדרך שהייתי רוצה שילכו. אני יותר מוכן להיות פשוט עצמי ולאפשר לאדם האחר להיות עצמו. אני יודע שזה נראה מוזר. מהם חיים אם לא לעשות דברים לאנשים אחרים? מהם חיים אם לא לכוון אותם למטרות שלנו? מהם החיים אם לא ללמד אותם את מה שהם צריכים ללמוד…..
הפרדוקס בכך הוא שככל שאני מסכים להיות עצמי, עם כל המורכבות של החיים, וככל שאני מוכן להבין ולקבל את המציאויות שבתוכי ושל אנשים אחרים, כך יותר שינויים מתרחשים בפועל. זה משהו פרדוקסלי, שככל אחד מאיתנו מוכן להיות עצמו, כך הוא מוצא לא רק את עצמו משתנה, הוא מוצא גם אנשים אחרים איתם הוא בקשר משתנים. זה חלק חי בחוויה שלי, ואולי אחד העמוקים שלמדתי בחיי האישיים והמקצועיים.

7. לתת אמון בחוויה שלי. – למדתי שהתחושה האורגנית שלי לגבי סיטואציה – ניתן להאמין בה יותר מאשר האינטלקט שלי. במהלך ההיסטוריה שלי הלכתי הרבה פעמים אחרי מחשבות של אחרים, או מחשבות שלי.  אף פעם לא התחרטתי כאשר הלכתי אחרי כיוון שהרגיש לי נכון, אפילו אם הרגשתי בתוך זה בודד או אידיוטי באותו הזמן.
ראיתי שכאשר אני בוטח במשהו פנימי, לא אינטלקטואלי, אני מגלה חכמה בתוך התנועה. אני ראיתי שכאשר אני הולך בעקבות ערוצים לא קונבנציונליים אלו בגלל שזה הרגיש לי כנכון, אחרי 5-10 שנים קולגות רבות מצטרפים אלי ואינני מרגיש שם יותר לבד.
כאשר אני בוטח בתגובות שלי באופן עמוק יותר, אני מוצא שאני יכול להשתמש בהם כדי להדריך את המחשבה שלי. יש לי יותר כבוד למחשבות המעורפלות אשר מתרחשות בתוכי מידי פעם, שמרגישות שהן משמעותיות. אני למדתי לחשוב שמחשבות לא ברורות אלו מובילות אותי לאזורים חשובים. אני חושב על זה כאמון בטוטליות של החוויה שלי, שלמדתי שהיא רחבה יותר וחכמה יותר מהאינטלקט.  וזה נושא בתוכו משהו שאני עדיין לא יודע, משהו שטרם עשיתי…

8. הערכה של אחרים זה לא מדד הדרכה עבורי – השיפוט של אחרים, לא יכול להיות מדריך עבורי.זהו דבר שמאוד קשה ללמוד אותו.

9. החוויה עבורי היא האוטוריטה הגבוהה ביותר.זוהי אבן הבוחן של הקיום זה החוויה שלי. לא רעיונות של משהו אחר, וגם לא חלק מהרעיונות שלי, השולטים על החוויות שלי. זו החוויה שלי שאני חייב לחזור אליה שוב ושוב, כדי לפתח את האמון כפי שזה בתהליך של הפיכתי לעצמי. (in the process of becoming me).
לא התנ"ך, פרוייד, מחקרים, גילוי אלוהי.. יכולים לקחת ממני את החוויה הישירה. החוויה שלי היא ראשונית. אם אני קורא תיאוריות בפסיכולוגיה, אם אני מיצר תיאוריות בפסיכותרפיה מבוססות על המפגש שלי עם מטופלים, או אם יש לי חוויה ישירה של הפסיכותרפיה עם הקליינט, ברמת ההיררכיה אני קודם כל מקשיב לחוויה. וזו לא האוטוריטה כי זה רק אמין. זה כך כי כל הזמן אני יכול לבדוק את זה בדרך חדשה. בדרך כזו זה לעיתים רחוקות טועה ותמיד פתוח לתיקון.

10. אני נהנה לגלות סדר בתוך החוויה. גילוי סדר זה בבסיס הרצון המחקרי שלי. זה מלמד אותנו שבעולם יש סדר. הסיבה שהקדשתי עצמי למחקר ולבניית תיאוריה זה כדי לספק את הצורך למצוא סדר ומשמעות, צורך סובייקטיבי שקיים בתוכי.

11. לקח לי זמן רב להכיר בכך שהעובדות הם ידידותיות. (the facts are friendly). עובדות הן לא אויב שצריך להיזהר מהן. ובכך אני מתכוון לעובדות שעולות מתוך חקירה ומחקרים לגבי התרפיה. וגם אם לפעמים העובדות מכאיבות הן מאפשרות למידה ומובילות למשהו מספק יותר כיוון זוהי דרך מותאמת יותר להסתכל על החיים. וקרה שרעיונות שנראו לי חשובים לא נתמכו על הממצאים. אך כל פרט של מידע  שהושג, בכל תחום, מוביל את האחד להיות קרוב יותר למה זה אמיתי. ולהיות קרוב יותר לאמת לעולם לא יכול להיות מזיק או מסוכן או לא מספק. אז בזמן שאני עדיין שונא לסגל מחדש את המחשבה שלי, ולהזיז דרכים ישנות של תפיסה וקונספטים, עדיין ברמה עמוקה אני מגיע להכרה שארגון מחדש מכאיב זה הוא למידה, ולמרות הכאב שזה מוביל זה יותר מספק בגלל שבדרך מסוימת זו דרך מדויקת יותר לראות את החיים. ואני בטוח שהעובדות הם החברים שלי.

12. מה שהוא הכי אישי הוא הכי כללי. מצאתי כי הרגשות שנראים לי הכי פרטיים שלי, הכי אישיים, ולכן הכי אולי לא מותאמים לאחרים, יצאו החוצה לביטוי כי בדרך מסוימת הם היוו הדהוד, רזוננס, לאנשים רבים אחרים. זה הוביל אותי להאמין שמה שהוא הכי אישי ומיוחד בכל אחד, יש בו אלמנטים שאם הם היה להם ביטוי ודיבור, הם היו נוגעים באופן עמוק באחרים. זה עזר לי להבין אומנים ומשוררים כאנשים שהעיזו לבטא את המיוחד שבהם.

13. יש לי הבנה עמוקה ביותר שהיא הבסיסית לכל השאר. זו הבנה שהגעתי אליה לאחר עבודה של 25 שנה עם אנשים. יש לי את החוויה שלאנשים יש באופן בסיסי כיוון חיובי בתוכם. בקשר העמוק ביותר שלי עם מטופלים, אפילו אם כאלו שפגועים ביותר, שההתנהגות שלהם היא אנטיסוציאלית, שהרגשות שלהם נראים לא נורמאלים מצאתי שזה נכון. כאשר אני יכול באופן רגיש להבין את הרגשות שהם מבטאים, כאשר אני מסוגל לקבל אותם כאנשים נפרדים עם הזכויות שלהם, אז אני מוצא שהם יכולים לנוע לכיוון מסוים. ומה הכוון הזה שהם נעים אליו? המילים שיכולים הכי לתאר את הכוון החיובי הם מילים של בניה, של בניית עצמי, של צמיחה סביב בגרות פנימית, צמיחה סביב נושאים חברתיים. אני הגעתי להרגשה שככל שהאינדיווידואל יותר מובן ומרגיש שמקבלים אותו, כך הוא נוטה להשליך את החלקים החיצוניים לעיתים השקריים איתם הוא פוגש את החיים, ויותר הוא נוטה לעבור לכיוון שהוא מקדם הלאה.

אני לא רוצה להיות לא מובן בנושא זה. אין לי תפיסה אידיאלית של טבע האדם. אני מודע שמחוץ להגנות ופחדים פנימיים אנשים יכולים להתנהג בצורות אכזריות, הרסניות, לא בוגרות, רגרסיביות, אנטי סוציאליות, ומזיקות. ועדיין אחד החקירות הטריות ביותר של החוויה שלי בעבודה עם אנשים היא לגלות את הכיוון החיובי והנטייה אליו אשר קיים גם בתוכם, כמו בכולנו, ברמה העמוקה ביותר.

14. אני רוצה לסיים רשימה זו ב חיים, במיטבם. החיים הם תהליך זורם, משתנה ששום דבר לא סגור בם. במטופלים שלי ובעצמי, אני מוצא שכאשר חיים הם עשירים ומספקים, זהו תהליך זורם. לחוות את זה זה גם מרתק וגם קצת מפחיד. אני מצאתי שאני במיטבי כאשר אני נותן לזרם החוויות שלי לשאת אותי, בכיוון שנראה שזה זורם, סביב המטרות שאני מודע אליהם גם אם במעומעם.
בזרימה הזו, בתוך מורכבות זרם החוויות שלי, ובניסיון להבין את השינוי הבלתי נפסק ומורכבותו, זה עובדה שאין דבר מוגמר וסגור. וכאשר אני מסוגל להיות בתהליך הזה, זה ברור שלא יכולים להיות מערכות סגורות של אמונות, לא עקרונות בלתי ניתנים לשינוי שאני יכול להחזיק. החיים מודרכים על ידי הבנות משתנות ואינטרפרטציות של החוויות שלי. זה תמיד תהליך שמגיע.
אני מאמין שעכשיו זה ברור למה אין פילוסופיה או אמונה או סט של עקרונות שאני יכול לבקש שתחזיקו בהם. אני יכול רק לנסות לחיות את האינטרפרטציה המשמעות של החוויה שלי, ולנסות לתת לאחרים את הרשות והחופש לפתח את החופש הפנימי שלהם והמשמעות הפנימית שלהם לחוויות שלהם.

מחֲסָמִים לפעולה

התמקדות מובילה לשינוי 
יפעת אקשטיין*
הרעיון לכתוב ספר נולד מזמן. הנושא, גרעין הספר, מסתובב איתי שנים רבות, מנסה לפלס עצמו ולהתעבות, אך נכנע לעומסי היומיום, נגנז אי שם במרתפי השכחה. והזמן עבר.
לפני חודשים מספר משהו בתוכי לא היה שקט. היד התחילה לנוע, כמעט כמו מעצמה. דחף שלא הכרתי מעולם. הכרח. תחושת אין ברירה. הזמן עמד מלכת. לכתוב או להיחנק. ממש כאב פיסי.
התחלתי לכתוב. בהתחלה זה דווקא זרם, אך מהר מאוד החסמים החלו להופיע, להידפק על דלתי הפנימית עם כל הקולות המוכרים: "את הרי לא יודעת לכתוב… זה לא הערוץ החזק שלך… זה גדול עליך… מה כבר יש לך לחדש?.. כתבו את זה קודם, לפניך…". חשה בתוכי את שני הכוחות המנוגדים, את המאבק בין הדחף לכתוב מול הפחד והרצון להרפות. לעיתים הצלחתי למצוא את המרחב לכתיבה, רגעים בהם הרגשתי מאושרת, מחוברת לאנרגיית חיים שפועמת, ליצירה, פעמים אחרות נשאבתי לתירוץ הנצחי – "אין לי זמן", יודעת בתוכי שזה רק חלק חיצוני של האמת. זה היה מתיש. המילים נעלמו והתמונה הפכה מטושטשת.
עברו עוד חודשיים, הרגשתי שאינני יכולה עוד. התכנים הידפקו בכוח לצאת לאור. משהו שלא מרפה. הפעם לא נתתי לקולות להכריע אותי. החלטתי להתמקד. וכך, בכל פעם שהם עלו, בדרך שההתמקדות לימדה אותי, אפשרתי לעצמי להיות נוכחת, לא להזדהות עם הקולות והמחשבות המורידות, לקבל, להקשיב לפחדים, להכיל, לנשום, לשים לב שמשהו בתוכי זז ומתקדם.
התמקדות ( focusing ) היא תהליך, המאפשר להיות במגע עם החוכמה הפנימית  החבויה בתוכנו, באופן שמוביל לשחרור, הקלה ותנועה של שינוי. ההתמקדות, אשר נולדה מתוך הפילוסופיה של השינוי, מדגישה את הקשר בין תהליכי חיים חיצוניים ופנימיים והאינטראקציה ביניהם. אנו כל הזמן חווים, קשורים לנהר שלם של חוויות הזורם דרכנו ובאינטראקציה מתמדת עם הנושאים שבתוכנו, עם האנשים שסביבנו, עם הסביבה אשר משפיעה ומושפעת. ההתמקדות מזמינה אינטראקציה מיטיבה עם מה שנמצא בתוכנו, מאפשרת השתחררות מחסמים ובו זמנית התחברות לאנרגיית החיים. focusing  הוא אפשרות יישומית להתחבר לתהליכי החיים שבתוכנו.
תהליך ה focusing פותח בשנות ה-60 על ידי ד"ר יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג ופילוסוף, מתוך חקירה של גורמים המשפיעים על שינוי בתוך התהליך הטיפולי. במהלך ניתוח אינטנסיבי של מאות שעות טיפול, הוא גילה, כי אנשים אשר היו מחוברים לתחושות הגוף בזמן שדיברו, הם אלה שעשו את הצעדים המשמעותיים ביותר של שינוי. אנשים אלה, שהצליחו בטיפול, היו אלה שהאטו את דיבורם, נתנו תשומת לב לתחושות הגוף העמומות והקדישו זמן והתייחסות למשמעותן. בניגוד להם, אנשים אשר נשארו ברובד השכלי-אנליטי של בעיותיהם, או שביטאו רגשות מבלי לאפשר את חיבורן לחוויה הגופנית, לא עשו צעדים משמעותיים עבורם.
בהתבסס על תצפיות אלו, שירטט יוג'ין ג'נדלין מערך של 6 צעדים, שאותו כינה – focusing- התמקדות ודרכו יכולים אנשים להרחיב באופן יזום את החיבור הבלתי אמצעי עם תחושותיהם הגופניות, תוך חיבור למשמעויות של תחושות אלו. מערך 6 הצעדים הללו עשוי להתרחש מספר פעמים לאורך התהליך. ג'נדלין הדגיש, כי אין מדובר במתודה, אלא בפתיחה והרחבה של מרחב טבעי למודעות ולאפשרות לשינוי. מדובר באנרגיית חיים שנעה בתוכנו ומתקדמת כאשר מתקיימים תנאים בסיסיים. כאשר נמצאים בקשר עם הרובד הזה באופן פתוח ומזמין, מתאפשרת ההתפתחות וההשתנות של התחושה המורגשת, המאפשרת את השינוי שלנו.
בתהליך ההתמקדות האדם בא במגע עם סוג מסוים של מודעות גופנית פנימית, אשר כונתה בפי יוג'ין – תחושה מורגשת (Felt Sense). זוהי תחושה מצבית-פנימית-גופנית, המתהווה מתוך תגובה למצב או נושא שאותו חווה האדם. ההשתהות עם התחושה המורגשת, הקשר עם תחושה זו ועם כל מה שעולה מתוכה, מאפשר לאינפורמציה חבויה להתגלות, ולתהליך של השתנות להתרחש.
לבו של התהליך הינו מציאת מרווח מסוים בין האדם לבין התחושה/הנושאים, יצירת קשר עם מה שעולה מבפנים ומתן אפשרות לתחושה המורגשת להתהוות. התהליך מתאפשר כאשר אנו בנוכחות (presence ) עם הדברים, ובהקשבה חפה מביקורת או שיפוט והזדהות. התחושה המורגשת, בהיותה מכילה בתוכה גם את הצעדים הבאים לשינוי, מאפשרת תפניות פיסיות שמתרחשות ומביאה בדרך כלל להקלה ולשחרור.
מערך 6 הצעדים בתהליך focusing:
  1. 1. פינוי המרחב הפנימי – זיהוי הנושאים או התחושות שעולים ויצירת מרווח בין המתמקד לבין נושאים אלו.
  2. 2. תחושה מורגשת – תחושה פיזית פנימית המתהווה בהקשר לנושא או לסיטואציה.
  3. 3. מציאת המפתח ( ידית ) של התחושה המורגשת – מילה, או דימוי שיכולים לאפיין את התחושה שנוכחת.
  4. 4. הדהוד – חזרה על המילים או הדימוי שעלו, כמשוב המאפשר לדייק את המילים ביחס לחוויה. בדרך כלל, כאשר המילה מותאמת לחוויה האדם חווה תחושת הקלה.
  5. 5. הצגת שאלות דיאלוג לתחושה המורגשת – שאלות פתוחות והמתנה לתשובות שמגיעות מבפנים.
  6. 6. קבלה – של כל מה שעלה בכל שלב בתהליך.
להלן התהליך של אותו יום, אחר הצהרים, שהחלטתי להתמקד…..
תיאור תהליך
הדגשים לתהליך
אני יושבת על הספה בסלון. לוקחת נשימה. מאפשרת לעצמי להיות נוכחת למה שקורה בגוף, לתנוחת הישיבה, לנוחות שכריות הספה מאפשרות לי. עולה בי התרגשות, אני חשה אותה בבטן התחתונה. התרגשות על כך שאני מקדישה זמן יקר זה לעצמי. מפגש.
כניסה לתהליך התמקדות מלא מזמינה להתחיל עם התפנות לתהליך. מציאת זמן ומרחב למפגש עמוק יותר.
אני מטיילת במודעותי על חלקי הגוף, עוצרת, משתהה, נותנת לעצמי לחוש מה קורה, תשומת לב שאינה מתערבת למה שקורה בגוף.
ההתחברות לגוף בכאן ועכשיו עוזרת למודעות לעזוב את המחשבות החיצוניות ולהתמקד בתוכי. כמו שער כניסה לתהליך. מתרחשת האטה, המאפשרת לתחושה המורגשת להתפתח.
מאפשרת לעצמי לשהות עם מה שנמצא בתוכי עכשיו. מתחילה עם פינוי מרחב. בשלב זה אני ערה למספר דברים שנמצאים במרחב שלי: טלפון שעלי לעשות, סיכום שיעור שהבטחתי להעביר לתלמידים. אני מסמנת לעצמי את הדברים.
פינוי מרחב היא התנועה הראשונה שיוג'ין מדבר עליה – יצירת המרחב ובדיקה של כל הנושאים או הדברים שנמצאים ברובד הפנימי, באופן שייצור מודעות ומרחק בינך לבין מה שעולה. תנועה זו מאפשרת התרחבות ומקום למה שרוצים להעמיק בו.
נוצרת חוויית שקט.
פינוי המרחב וסימון הדברים מאפשר תחושת רגיעה, מתוך הידיעה שהדברים לא "ייעלמו" ויטופלו בזמן אחר.
שוב עוברת במודעות על חלקי הגוף. אני מודעת לגב שנשען על הספה, מעמיקה את תשומת הלב שם. עולה מילה – "יש אחזקה". אני נושמת. חשה תפנית גופנית.  אני מבינה עכשיו שלפני כן היה מכווץ.
תפנית גופנית היא שינוי בתחושה הכללית. הגוף נינוח קצת יותר.
אני מעלה את הנושא, את התקיעות שאני נמצאת בה, את הספר. "הספר". מהדהדת את המילה מספר פעמים. נשארת עם זה קצת. מתבוננת בתחושות שאט אט עולות.
מאפשרת לתחושה המורגשת סביב הנושא להתהוות, עוזרת לה דרך הדהוד הנושא.
אני מיידית חשה התכווצות בבטן. המילה הזו נוגעת בי
המילה היא כמו "ידית", שמחזיקה את כל הנושא, מפעילה את העולם הפנימי.
אני חשה חום  בבטן… צריבה. התחושה עמומה.
אני שוהה עם התחושה, בנוכחות איתה.
עולה בי תמונה – אני רואה את הר האוורסט. הר עצום, גבוה. אט אט מתגבשת הבנה פנימית,  שכתיבת הספר היא עבורי כמו טיפוס על האוורסט.
אני מהדהדת את המשפט שעולה: "כתיבת הספר היא כמו עלייה להר האוורסט".
מגיעה נשימה עמוקה מבפנים.
בהתמקדות אנו שוהים עם התחושה המורגשת, שבדרך כלל מגיעה עמומה, ונותנים לה להתהוות.
מתרחש כאן שילוב של תמונה והבנה פנימית.
ההדהוד מאפשר לבדוק, האם מה שעולה הוא בהתאמה לתחושה המורגשת.
.
מגיעה נשימה עמוקה מבפנים. נשימה עמוקה ובעקבותיה תחושה רגעית של שחרור.
הנשימה העמוקה מבפנים מלמדת על שחרור, מצביעה על מתאם בין התיאור לתחושה. זו הדרך של הגוף לסמן את ההלימה בין המילים לתחושה. נוצרת תנועה פנימית – צעד נוסף בדרך לשינוי.
עולה תחושה עמומה חדשה באזור החזה. חשה את הכובד המתפשט. הנשימה לא מלאה.
אני שואלת בתוכי מה מביא את התחושה? משהו זז.. משהו בתוכי מדייק את השאלה ל: מה עומד ביני לבין הספר?
מתחיל סיבוב נוסף בתהליך, אשר שוב מתחיל מהתחושה העמומה ומה שהיא מביאה עימה.
שאלות דיאלוג מופנות לתחושה המורגשת או למה שעולה בתוכן. שאלות פתוחות.
נשאלת שאלה ונמנעים מלענות עליה מתוך תהליך חשיבה רגיל. לאחר שהשאלה נשאלה ממתינים, מניחים לדברים לזרום החוצה.
התשובה היא פחד. אני חשה את התחושה בקרקעית הבטן. כמו יציקה בתחתית הבטן…
אני בנוכחות עם הפחד, "יושבת לידו", ליד המקום המכווץ בתחתית הבטן….
לאחר מספר רגעים עולות משם המלים: יש פחד שיצחקו עלי… שיגידו שזה רדוד, שאני כותבת שטויות…".
התחושה המורגשת מכילה לעתים גם איכות רגשית,  כמו פחד. בהמשך מגיע תיאור מדויק יותר של התחושה ומיקומה.
האפשרות "לשבת ליד" התחושה, יצירת הקשר איתה פותח הזדמנות להתרחבות ולצעדים חדשים להגיע.
כל שהייה עם תחושה, אפילו מכווצת וקשה, מביאה לתנועה של התרחבות, המגלה עוד מהחבוי.
מגיעה מבפנים נשימה עמוקה של שחרור.
שוב דיוק המילים לתחושה מביא נשימה עמוקה, נוצרת תפנית גופנית. התפנית מאפשרת לדבר הבא להגיע.
אני בשקט. בנוכחות עם המרחב החדש שנוצר בתוכי. עולה תמונה חדשה.  בתחילה אני רואה לידה, רואה חדר לידה. פתאום עולה הבנה, שאני היולדת. אני רואה שיוצא תינוק, ביחד עם הרבה מאוד מים. עולה בי תחושה של פחד מאוד ברור, ממש בהלה, שהתינוק יישטף עם המים, שייפול, שאני אאבד אותו.
נוכחות היא אחת מאבני היסוד בתהליך ההתמקדות. הנוכחות מזמינה קשר עם הדברים, אך לא הזדהות עמם. כך יכולה, ממקום גבוה יותר, לשים לב שיש בתוכי פחד או בהלה, ולהכיל את שעולה.
אינני מבינה את מה שעלה וגם לא מנסה להבין. מקבלת. נמצאת בתחושות מעורבות. מצד אחד חיבור גדול לתינוק, מצד שני בהלה. פחד לאבד אותו.
קבלה היא צעד חשוב בתהליך. כדברי יוג'ין: "קבל בברכה את מה שעולה בהתמקדות, נקוט בגישה של שמחה על שגופך דיבר אליך, ואין חשיבות למה שאמר. אין זו אלא תפנית אחת. זו איננה המילה האחרונה. אם יש לך נכונות לקבל את המסר הזה בצורה ידידותית, הרי שיופיע אחריו מסר נוסף…"
אני עם התחושה. הבהלה שהתינוק יישפך עם המים, שלא אספיק לתפוס אותו. מפחדת שייפול. תחושה קשה. משהו אוחז בתוכי. בקרקעית הבטן. מכווץ. מחזיק. מפחד לשחרר.
מסכימה להיות עם זה, לתת לזה נוכחות. יודעת בתוכי שיש שם עוד. שמחה ששריר הנוכחות שלי מפותח, שלא חייבת למהר לפתרונות.
התמונה מחוברת לתחושה המורגשת.
ואז עולה הבנה – יש בי משהו שלא רוצה לשחרר. אם אלד את הספר, הוא כבר לא יהיה שלי. ה"תינוק" הזה יהיה שייך לאחרים. אחרי שייצא לאור, אינני יודעת לאן יגיע, מי יקרא בו… מרגישה את אי הרצון לשחרר. רוצה את התינוק הזה בתוכי. לא רוצה ללדת את הספר.
חשה כאב בגב התחתון. מזמינה את הנוכחות שלי לשם, מרגישה שם חום. חום עמום, לא נעים.
אני שמה לב שיש שם מאבק. מאבק בין המקום שרוצה לדחוף החוצה, לבין המקום שלא רוצה לשחרר.
נשימות עמוקות. פיהוקים. מבינה שעולה תוכן עמוק מאוד. אני נוכחת לשתי התנועות שבתוכי, לא מנסה "לתפוס צד".
חלק משמעותי בהתמקדות הוא אי ההזדהות עם מה שעולה. לשמור על הנוכחות, על ה presence, כדי לאפשר להמשך התהליך להתרחש.
לאחר רגעים ספורים עולה בתוכי קול שאומר – הסכימי לשחרר. שחררי. צריך שתסכימי.
הקול מביא כאב בלב ובבטן. זה כואב. יש שם עצב. אני בנוכחות עם הכאב, נמצאת לידו. חשה, מקשיבה.  יש תחושה עמומה בכל צד שמאל. חשה צמרמורות של קור, בעיקר בחלק האחורי של הגוף. השכמות במקום, החזה למעלה פתוח, הגב התחתון כואב.
עולות המילים – הקושי לשחרר. חשה את הקושי בתוכי, בכל כולי. נוכחת מולו. מתוך זה עולה עוד מילה – אובדן.
כשמאפשרים לתחושה המורגשת להתהוות, היא נפתחת ומביאה את המילים, את הרגשות והפרטים האצורים בה.
פיהוקים. המון פיהוקים.
המודעות שלי חוזרת לכפות הרגליים, לנקודות המשען על הספה. זה כמו רגע לנוח. התהליך קשה, מעייף.
פיהוק הוא אחת מדרכי הגוף לשחרר מטענים רגשיים. אני כבר מכירה את הדרך שהגוף שלי מגיב ועובר תהליך. שמחה על התהליך.
משהו נפתח בבטן. עיגול גדול, ממנו יצא הרבה אור. לאט לאט, בספירליות, המקום נסגר. עכשיו יש שם יותר שקט. יש גם כאב קל בלב.
צריך שתהיה הסכמה לתת את מה שיש לי. לשחרר את זה לעולם. צריכה להיות הסכמה בתוכי.
הגיעה נשימה.
הגיעה עוד תפנית. תנועה, שגם אם איננה ברורה לחלוטין, משהו בתחושה הכללית השתנה.
תחושת הקלה. לא מלאה, אך ידיעה שמשהו חשוב עלה, גם אם אינני מבינה עד הסוף. יהיו עוד צעדים. אני חשה את זה. כרגע זה מספיק.
יש בי תחושת הודיה.
התרחשו תפניות פנימיות מאוד עמוקות. חשוב ליצור המשך לתהליך בזמן אחר.
לאחר כרבע שעה התיישבתי ליד השולחן ומתוך שקט פנימי התחלתי לכתוב. באותו ערב כתבתי כמעט פרק שלם. התפנית הפנימית הביאה לתפנית חיצונית ולשינוי. אני יודעת שעלי להמשיך בתהליך, לגלות חסמים נוספים שבתוכי ולאפשר לעוד צעדים להתרחש.
מקורות:
יוג'ין ט. ג'נדלין. התמקדות
Eugene t. Gendlin .  When you feel the body from the inside, there is a Door
Campbell  Purton. (2007) The focusing oriented Counselling
Eugene. t. Gendlin .  Focusing oriented psychotherapy
*יפעת אקשטיין, M.S.W מטפלת ומדריכה משפחתית מוסמכת, מוסמכת לתרפיה מכוונת התמקדות, מוסמכת להסמכת מאמנים / מטפלים בהתמקדות. Ifat.ecks@gmail.com
התמקדות – כשגוף נפש מחשבה ורוח נפגשים, בית ללמידה התפתחות והכשרה www.hitmakdut.org.il

אייקידו

 

אייקידו יודפת : פרטים נוספים כאן 

אייקידו הינה אחת מאומנויות הלחימה היפניות הרכות, כאשר הרעיון העומד בבסיס אייקידו הוא קשב למה שמביא  האחר ולא לחימה בו. אומנת הלחימה אייקידו שמה דגש מיוחד על התפתחות העוצמה האישית יחד עם ההתפתחות טכניקות הלחימה שכן ככל שמיומנות הקשב הנדרשת לשם כך גבוהה יותר, צריך להפעיל הרבה פחות כוח פיזי כלפי היריב וחשוב להפנים זאת היטב.

מייסד האייקידו הוא מוריהיי אואשיבה, איש יפני שפיתח את אומנות לחימה זו בתחילת המאה ה-20 שמילת המפתח שליוותה אותו בפיתוח אייקידו היא הרמוניה. אייקידו מאפשר ללוחם לעבוד בהרמוניה עם הגוף והנפש וליצור מצב בו היריב באייקידו אינו מתנגד אלא מגיב לפעולה וכך אייקידו הופך מלוחמה לשיתוף.

אייקידו כדרך חיים

אומנות הלחימה אייקידו מנסה לתת כלים שמלווים את המתאמן בכל ההיבטים בחייו, שכן העבודה בהרמוניה זו דרך חשיבה שיכולה לעזור כמעט בכל תחום ובכל מערכת יחסים. התורה של אייקידו מעניקה מיומנויות שמובילות לחיבור טוב יותר בין הנפש לגוף ולהתפתחות אישית המלווה באנרגיה גבוהה וחיובית.

כדי להיות מתאמן אייקידו מוצלח, צריך לזכור שהטכניקה מהווה רק כלי עבודה  ואינה הדבר עצמו. חשוב לשים לב נשימה נכונה, ולחקור את החווית המפגש דרך הקשב התנועתי תחושתי של הגוף. התרגול יכול לתת את הכיוון אך חשוב לתת מקום לעבודת הקשב הפנימית הטמונה באייקידו, על ידי הפניית תשומת הלב המיוחדת אל מה שמורגש בתוכי, אל מה שמורגש בנקודת המפגש, תוך הקשבה לתגובתו של בן הזוג.
בתוך התנועה כל האלמנטים הללו נלקחים בחשבון כחוויה חוקרת וסקרנית.

אייקידו לילדים

ילדים נמשכים לאומנויות לחימה משום שזה נוסך בהם תחושת ביטחון מול ילדים שעל פניו חזקים מהם. דווקא דרך אומנות הלחימה אייקידו אפשר להעניק לילדים יסודות מאוד חשובים שילוו אותם לכול אורך חייהם. כי אייקידו יכול לאפשר שיכלול איכויות פנימיות ואיכויות תקשורת עם הזולת.
אייקידו אינה תורת לחימה שבה שולטים על אחרים אלא כל אחד לומד לשלוט על עצמו, דבר שילד זקוק לו  שכן, ברגע הילד מבין שהוא יכול להיות המורה של עצמו, זה מחזק ומעצים בו את תחושת הביטחון העצמי ואת החוסן הנפשי להתמודד מול מצבים שלפעמים עשויים להיות מעט מורכבים בגיל צעיר ובמיוחד בקרב ילדים הסובלים מקשיי תפקוד או הפרעות קשב וריכוז .

הטכניקה של אייקידו

באומנות הלחימה אייקידו יש מספר רב של טכניקות שניתן ליישמן במצבים שונים. כל טכניקה היא שונה מבחינת מהירותה והמרחק בין שני הלוחמים ובחירת הטכניקה תהיה מותאמת למה שקורה במפגש עם תנועת בן הזוג המתקיף.
ההתקפה יכולה להיות מול לוחם אחד או כמה לוחמים כאשר האייקידו מסורתי כולל גם שימוש בחרב מקל וסכין מעץ וישנן קטות מיוחדות לתרגול אישי בעבודה עם כלי נשק אלו.

שחרור מחסומים

Releasing blocks to action with focusing

אן וויזר קורנל וברברה מקגווין
Appears in The Radical Acceptance of Everything

סיכום מתורגם / ענת מירון

מחסום לפעולה הינו חוויה אשר יכולה להיות מתוארת כמו: " אני רוצה לעשות את זה אבל אני לא עושה את זה".

בעבודה עם מחסומי פעולה אנו לוקחים בחשבון את קיומם של שני חלקים: החלק שרוצה לעשות את הפעולה והחלק שלא רוצה. אנו מנחים את המתמקד להקשיב בחמלה לחלק שלא רוצה.

עשויים להופיע 3 דפוסי מחסומים אופייניים, למרות שבתהליכים מסוימים לא יופיעו דפוסים מסוימים כלל.

סוגי הדפוסים:

1. דפוס ההגנה

2. דפוס המרד

3. דפוס ה" רוצה משהו אחר".

( אפשרי שיופיע גם מבקר פנימי אשר זקוק גם הוא להישמע באמפטיה)

מאפייני המחסומים לפעולה:

מחסומי פעולה הינם החוויה המורגשת של אי יכולת לעשות את הפעולה.

" אני רוצה לעשות זאת, אך אני לא עושה..". הפעולה יכולה להיות פעולה בודדת כמו להתקשר להוצאה   לאור, אך לעיתים קרובות זה סוג כללי של פעולה או עשייה כמו : " עשיית טלפונים" או " התארגנות או   "כתיבה".  כאשר ישנה חוויה שפעולות מרובות קשות להתנעה או להשלמה זה נקרא "דחייה" או  "להיות תקוע". יהיה זה יעיל לזהות כאשר עובדים עם מתמקד, האם הוא נמצא בשלב של מחסום  פעולה בסיטואציה הנוכחית.

כאשר אנו מגדירים עניין כמחסום פעולה, אני יכולים להניח על קיומם של 2 החלקים (או היבטים של  החוויה הפנימית) : החלק שרוצה לעשות והחלק שלא רוצה.

המתמקד לרוב יתחבר בחוויה לחלק שרוצה ויהיה מנותק מהחלק שלא רוצה.

 

3 סוגי מערכות יחסים עם החוויה הפנימית:

1. הזדהות עם חלק מסוים – החוויה היא "להיות הרגשות : " אני כועסת" …אני פוחדת"…  "אני עצובה"

יש הזדהות עם החוויה הרגשית שנחווית. האמת היא שחלק ממנה עצוב וחלק אחר ממנה יותר מזה, אך ישנה הזדהות עם העצב במקום להיות במודעות לכוליות, היא מודעת רק לחלק אחד.

הזדהות עם חלק, מרגיש כמו "לקחת צד" באופן פנימי.

" אני צריך להיפטר מהחלק הכועס שבי." אדם מזוהה עם חלק כאשר הוא מוצא עצמו לא מסוגל להיות באמפטיה עם מישהו או משהו, בד"כ עם חלק אחר בתוכו. " אני חסרת סבלנות לגבי הפחד שלי"…יכול להיות – "חלק בתוכי פוחד וחלק אחר חסר סבלנות בקשר לזה".

 

2. דיסוציאציה/ נתק מחלק מסוים: אם הזדהות היא "אני..(פוחד, עצוב, כועס)" אז דיסוציאציה היא "לא

אני" – אני לא כועס/ עצוב/פוחד. כאמור אדם יכול להיות לא עצוב ואז זוהי פשוט האמת, אך אם הינו

עצוב, אם יש עצב והאדם לא מודע אליו, אזי ישנו ניתוק מהעצב שבו.

חלק מנותק- הוא משהו ששייך לך, שלך ואינך מזהה אותו. אינך מודע אליו. את לא חשה אותו ואם את חשה קצת תרגישי יותר משהו כמו דחייה, הכחשה, תיעוב או שיפוט.

הזדהות וניתוק בדרך כלל הולכים יחדיו. אם יש בך גם פחד וגם התרגשות ואת מזוהה עם הפחד (אני פוחדת) כמעט בטוח שתהיי בניתוק מההתרגשות. רק לאחר מעבר לאי הזדהות עם הפחד יהיה לך מרחב פנימי לחוש גם את ההתרגשות, או שתהיי מזוהה עם המבקר הפנימי, תיקחי צד ותשפטי חלקים אחרים שלך אשר היו מנותקים.

 

3.מצב ביניים : הינו לא – "אני" ולא- " לא אני". מצב ביניים נקרא אי הזדהות ואפשר לכנותו – "להיות עם".

אני עם משהו שאני מרגישה. חלק ממני מרגיש כך ואני מכירה בזה. יש מקום לחלקים אחרים בי לחוש   אחרת. מצב ביניים זה הינו בעל כוח. מפה אפשר להכיל הכל, ללא הצפה, ללא הזדהות.

את בנוכחות עם האמת של איך שאת ברגע זה. את מודעת לחוויות הפנימיות, מכירה בהם. הם חלקים בך ואת יותר מזה.

 

דפוסי הזדהות/ נתק במחסומי פעולה :

 

במחסומי פעולה האדם מזדהה עם החלק שרוצה לעשות את הפעולה ומנותק מהחלק שלא רוצה.

כאשר היו לי מחסומי כתיבה, הייתי אומרת –" אני רוצה לכתוב, אני ממש באמת רוצה, אני לא יודעת למה אני לא כותבת". שימו לב להזדהות – " אני רוצה"!! הייתי ערה לרצון לכתוב ולא ערה לחלק שלא רוצה. בצורה מאד אופיינית לניתוק חשתי את אפקט החלק שלא רוצה ( בגשטלט זה נקרא אנדרדוג) שכה עוצמתי ממיקומו המנותק. יש אשר מכנים זאת "המחבל" או "התנגדות". אין לו קול אך יש לו כוח "להפסיק את ההצגה". זו דינאמיקה של מחסום פעולה – הזדהות עם חלק שרוצה, ניתוק מהחלק שלא רוצה, תקיעות ואי פעולה.

 

להיות עם החלק שלא רוצה:

הצעד הראשון בהתמקדות עם מחסומי פעולה הוא להזמין את המתמקד לבוא במגע עם התחושה המורגשת של החלק שלא רוצה. אנו נמצאים איתו מכיוון שזה החלק המנותק. כאשר ישנו דפוס של הזדהות/ ניתוק, 2 החלקים יכולים להיות במודעות על ידי הזמנת החלק המנותק לעלות למודע. בעבודה עם מישהו בשלב ראשוני, זה יכול להישמע כמו – " אמרת שיש לך מחסום לצאת לחפש עבודה חדשה…בוא נניח שיש חלק בך שלא רוצה לחפש…זה נשמע הגיוני ? המתמקד יגיב ב-

"כן אך אני לא בחיבור איתו"…או ייתן הסברים מהראש -: החלק הזה אוהב פנאי ובטח מדוכא מהרעיון ללכת לחפש עבודה.."

תגובתי –" אוקיי, אני אנחה אותך לחוש את החלק הזה בתוכך ואז לנהל איתו בעדינות שיחה כדי להכירו טוב יותר ולשמוע מה יש לו לומר. שנעשה זאת ?" המתמקד מסכים ואז אני מנחה משהו כמו כיוון כלי קצר ומזמינה להיכנס פנימה : " קח את הזמן לתת לחלק שלא רוצה ל.. לבוא למודעות שלך עכשיו, לגוף,

כמו לומר לו : "בוא והראה עצמך"…והמתן .

אם המתמקד לא חש דבר אני אומר- " אז תן לעצמך לדמיין אותך עושה את הפעולה, הולך ומתחיל לחפש עבודה חדשה. שים לב מה עולה בגוף שאומר "לא".

אפשרות נוספת שתתרחש- שהמתמקד ידווח על תחושה כל שהיא ויאמר שאינו בטוח שזה קשור לנושא.

אז אציע- דמיין את עצמך עושה את הפעולה…ושים לב אם התחושה מגיבה לזה באיזה שהוא אופן.

לעיתים חלק זה קשה להרגשה מכיוון שנהיה כה מנותק, ונזרק מהמודעות.

הנחיות מיוחדות לכך:

 

"אולי זה מרגיש כמו שמשהו שם נמצא אך זה מתחבא מאחורי וילון, או דלת, כמו ילד שמתחבא.

אם היית בחדר עם ילד שמתחבא מאחורי וילון, היית עדיין יכול להרגיש אותו ואת מצב רוחו.

שים לב האם יש משהו מזה עכשיו, כמו מאחורי וילון?

וכאשר משהו עולה- אפשר להמשיך בהתמקדות רגילה :

1.  להכיר בזה, לומר לזה שלום.

2.  לתאר את זה

3.  לשהות עם זה

4.  אמפטיה – לחוש את נקודת מבטו.

שהיה עם ואמפטיה הם המפתח והצעדים המקדימים – הכרה ב..ותיאורו יעזרו ל"זה" לחוש בטוח מספיק כדי להתחיל לדבר.

חשוב שהמקשיב ידאג לכך שהמתמקד ממשיך בהקשבה אמפאטית עם החלק הזה – לא מתווכח ולא מסכים אלא מקשיב

 

דפוסי המחסומים :

 

1.דפוס ההגנה:

 

החלקים החוסמים לרוב חשים שהם מגנים על האדם מפני תוצאה לא רצויה.

זה מתחבר אל חווית עבר כאשר התוצאות לא היו רצויות.

דוגמא: במהלך התמקדות משמעותית בנושא מחסומי הכתיבה, למדתי שהחלק החוסם שמר עלי מפני התקפה. זה הרגיש שאם אכתוב ואתפרסם, אהיה מותקפת. זה התחבר לזיכרון ילדות ולסרקזם של אבי שהיה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כאשר היה נראה שאני "גדלה יתר על המידה".המחסום שלי הגן עלי מהסרקזם של אבי.

 

סוג זה של מחסום עובר תפנית כאשר הוא מוקשב ומקבל הכרה.

חשוב להוביל את המתמקד להקשיב, להכיר ברגשות ובנקודת מבטו של חלק זה החוסם:

"תן לו להרגיש ששמעת אותו"…בדוק אם הוא חש מוקשב לחלוטין או אולי יש עוד.."

אין צורך במשא ומתן, ובמתן הסברים.

משא ומתן, בעיני, מאט את תהליך השינוי מכיוון שזה מפריע לחלק לחוש ממש מוקשב.

 

2.דפוס המרד:

 

הסוג השני הוא החלק החוסם כמורד, מתנגד או "לא" פנימי.

המתמקד אולי יתאר זאת כ"התנגדות", אך אני הייתי מנסחת זאת- " החלק שלא רוצה".

המורד הפנימי הוא החלק שמרגיש שחלפו על פניו, דחפו אותו החוצה והוא אינו אוהב זאת.

יש לו איכות עקשנית, החלטיות לא לאפשר להכריח/ לכפות עליו עשייה. החלק שאומר"לא" לרוב צמוד לחלק אחר שאומר" אתה מוכרח/ צריך".

בהתמקדות שלי עם מחסום הכתיבה נתקלתי בחלק כזה, קצת לפני שחרור המחסום. זה הרגיש מאד עקשן ומרדני. תיארתי אותו כמו "מתבגר פנימי".

הוא אמר- אני לא רוצה לעשות שום דבר שאני צריך. לא הייתה לחלק הזה שום התנגדות לכתיבה אלא להכרח לעשות משהו. חלק זה השתנה לאחר שחש שהקשבתי לו וכיבדתי את רצונותיו ונקודת מבטו. זה הפך למעשה לאנרגיה מניעה וחיובית בתהליך הכתיבה.

חלקים מרדניים ועקשנים זקוקים לכבוד והבנה. כאשר יש חלק כזה, המתמקד כלוא בדפוס ההזדהות/ניתוק.

* זה יכול להיות הזדהות עם החלק שאומר- "אתה חייב ל..צריך.." וניתוק מהחלק שאומר " לא אעשה     דבר בגלל שצריך או מוכרח".

* זה יכול להיות הפוך- המתמקד מזדהה עם החלק המרדני  ומנותק מהחלק שאומר" אתה צריך".

* אפשרות נוספת–  המתמקד עובר הלוך ושוב בין הזדהות עם אחד וניתוק מהשני, נהיה המורד             והמבקר הפנימי לחילופין.

 

קיומו של חלק מרדני, מצביע על הפרת אימון במערכת היחסים הפנימית. היסטוריה ארוכת טווח של חוסר כבוד וביטול מה שזקוק להחלמה.

בעוד החלק המגן עוצר את הפעולה כדי לגונן עלי מפני תוצאה לא רצויה, החלק המרדני עוצר אותה מכיוון שאינו אוהב את הדרך בה הוא מתבקש לעשותה. ריפוי של מערכת היחסים הפנימית לוקח זמן. לבנות אימון מחדש לוקח זמן. אך הזמן שנדרש משתלם, מכיוון שהדפוס הזה מתקשר למערכת היחסים של המתמקד עם אספקטים רבים בחייו.

 

המקשיב יזמין סבלנות ועדינות לחלק המרדני, רשות לתת לחלק זה לקחת זמן לחוש בטחון ואמון.

יוג'ין כותב על סוג זה של ריפוי מערכת היחסים הפנימית ( במאמר- הצעדים הקטנים לריפוי..)

הוא אומר : " הלקוח ואני, אנו שוהים שם יחד ומארחים חברה לדבר (תחושה) הזה. כמו שהיית נשאר עם ילד מפוחד. לא היית לוחץ עליו, או מתווכח אתו, או מרים אותו, משום שיש כאן יותר מדי כאב, או פחד או מתח. פשוט היית יושב שם, בשקט, למעשה אמרתי זאת כבר בהתחלה: כדי שהסף הזה ייצר את הצעדים, כל מה שדרוש הוא רק סוג מסוים של קשר או נוכחות שאינם פולשניים. אם תיכנס לשם במודעות, תשהה שם, או תחזור לשם, זה כל מה שדרוש. השאר יקרה מעצמו. "

 

 

3. דפוס של " לרצות משהו אחר":

 

הסוג השלישי האופייני למחסום פעולה הוא " הרוצה משהו אחר".

בדפוס זה, החלק החוסם נושא פיסה מאנרגית החיים של האדם ו"זה" עוצר את העשייה מכיוון ש"זה" חש שהפעולה לוקחת את האדם לכיוון הלא נכון, הרחק מכיוון החיים שזה שואף.

דוגמא:

טום רצה להשלים פרויקט לימודי- "אני יודע מה עלי לעשות אך איני עושה זאת". התברר שטום אינו אוהב את התכנית הלימודית ואינו מחכה בשמחה לקראת העתיד הצפוי לו. הוא עסק בכתיבה יוצרת

ושם חלק זה בצד, כדי לקבל תואר בכתיבה טכנית, מכיוון שהאמין שזה מקצוע בטוח יותר. הפרויקט שהתקשה לסיים היה בכתיבה טכנית והיה מקדם אותו אל קרירה בתחום זה.

בהתמקדות טום חש והקשיב לחלקים רבים , כולל החלק שרצה בטחון כלכלי בעתיד והחלק שנגעל מחיי כותב טכני. מה שהיה לו הכי משמעותי זה, לבוא במגע עם העצב שמתקשר לחלק ששם בצד, הכתיבה היוצרת. הוא בלה זמן רק כדי לחוש ולהקשיב לחלק העצוב שבו.

אני מניחה שטום ימצא את הדרך "להשאיר בחיים" את שני הרצונות החשובים – בטחון כלכלי וביטוי יצירתי.

 

בעבודה עם דפוסים המנחה צריך לזכור לא לקחת צד, כך שהמתמקד בעצמו לא ייקח צד.

זה יכול להיות מפתה לקחת צד שמחזיק אנרגית חיים חיובית והוזז הצידה.

שני החלקים מחזיקים אספקטים חשובים מכוליותו של המתמקד, לדוגמא חיים מלאים צריכים בטחון ויצירתיות גם יחד.

המנחה עוזר למתמקד להישאר באי ההזדהות בהתייחסות לכל החלקים, ושם לב שכולם נשמעו במלואם.

 

חשוב לשים לב (מה שקורה לעיתים בעיקר עם הדפוס השלישי)- לא לקחת החלטה טרם זמנה.

המנחה יוכל להזכיר למתמקד לא לקחת החלטה עד שכל תהליך ההקשבה יושלם.

דוגמא:

מתמקד – "החלק הזה שבי חש כה עצוב שהוא לא יוכל להיות יצירתי יותר."

מנחה –" אתה יכול לתת לו לחוש שאתה שומע אותו, שהוא כה עצוב."

מתמקד – אבל אני מרגיש שלא אוכל לעזוב את התכנית, הוריי יהיו כה מאוכזבים."

מנחה – חלק בך אומר שהמשמעות היא שאתה צריך לעזוב את התכנית וחלק אחר אומר שאתה לא מרגיש שזה אפשרי…..האם זה יהיה בסדר לעת עתה, להניח למשמעות של מה שצריך, ורק לחכות עם זה…לעת עתה, רק להקשיב לכל חלק…אתה עדיין חש את העצב?"

 

לאחר שתיארנו כאן את 3 הדפוסים, חשוב לומר שעבודה בהתמקדות היא במרחב פתוח לכל מה שבא, ותהליך מסוים או אדם לא בהכרח ילווה על ידי דפוס או תבנית מסוימת. אפילו כאשר מבחין המנחה במה שיכול להיות דפוס, יישאר פתוח למה שמביא המתמקד, בידיעה שזה יכול להיות לגמרי שונה ממה שמצופה הפעם.

 

 

עבודה עם המבקר הפנימי:

עבודה עם המבקר הפנימי הינה מפתח בעבודה עם מחסומי פעולה, מכיוון שרוב האנשים משתמשים בביקורת עצמית בהתמודדות עם המחסומים. מכנים עצמם בשמות בניסיון כושל לעבור את המחסום.

 

   תהליך העבודה עם תהליכי הביקורת : (מתוך המאמר של אן "העדינות הרדיקלית" )

* מודעות לכך שתהליך הביקורת מתרחש

* הבאת נוכחות לכל חלקי החוויה , כולל לתהליך הביקורת.

* הבאת תשומת הלב לאייך מרגיש תהליך הביקורת בגוף או איך הוא מייצג את עצמו, בתחושה ,

בקול או דימוי.

* לשים לב האם הוא מפחד, או שיש בו צורה של פחד כמו דאגה או חשש.

( הבעת אמפטיה)

* להזמינו לומר מה הוא לא רוצה שיקרה לי

* להזמינו לומר מה הוא רוצה שאחווה או ארגיש.

 

מסקנות:

תהליך העבודה עם מחסומי הפעולה המתואר כאן, מבוסס על הנחיית יסוד פילוסופית שלכל אספקט או חלק ישנה סיבה טובה להיותו כפי שהוא וכאשר הוא חש מוקשב וישנה הכרה ברגשותיו וכוונותיו, זה פתוח לשינוי.

יוגי'ן : " מה שהתפצל ולא מורגש, נשאר אותו דבר. כאשר זה מורגש, זה משתנה. כשיש בך משהו רע, חולה או ללא קול, תן לו מבפנים להיות ולהתקיים. זו הדרך היחידה שזה יוכל להתגלות ולהשתנות באופן שזה צריך".  (מתוך הספר "תן לגופך לפרש את חלומותיך")

 

 

 

 

 

אבני יסוד בהקשבה

ענת מירון

בתהליך למידת ההתמקדות נוצרת הבנה עמוקה של תהליכי שינוי המתאפשרים בתוך מערכת יחסים ובזכותה. כאשר מתקיימת ההבנה הזו מפנים, התהליך הוא כמו ריקוד מופלא המתרחש מעצמו ויש לו אלפי כיאורוגרפיות שלא ניתנות לידיעה מראש.

יוגי'ן מציין במאמר "צעדים קטנים בטיפול " * שכל הצעדים מתרחשים במסגרת אינטראקציה. הוא אומר שמערכת היחסים עם האדם מולנו היא הדבר החשוב ביותר, לפני ההקשבה ולפני ההנחיות להתמקדות. הוא מדגיש את שלשת התנאים ההכרחיים בעיני קארל רוג'רס *  לקיומו של טיפול:  אמפטיה, כנות וגישה חיובית.

במאמר זה ברצוני להסב את תשומת הלב לאיכויות מיטיבות הקשר בין המקשיב ולבין המתמקד, מה הן איכויות אלו, האופן בו הן חבויות בתוך ההנחיה וכיצד כל זה משפיע באופן חיובי על הקשר של המתמקד עם עצמו ועם התהליך שמתרחש בתוכו.

כמקשיבים בתהליך ההתמקדות אנו מודעים לחשיבות נוכחותנו ומה שהיא מאפשרת למתמקד. אנו יודעים לומר שנוכחות שקטה בלבד, יכולה להיות עולם ומלואו, הרגשנו וראינו את זה קורה בהתנסויות שלנו ושל אחרים. התחושה שיש כאן בן אנוש שיושב מולי והוא איתי בצעדי, מלווה ללא שיפוט ומאפשר לי לרקוד את הריקוד העדין בין המודע לנסתר שבגוף, מרגיש אותי ואת המקומות שבאים לידי ביטוי ברגע זה, באינטימיות מכבדת, תחושה יקרה זו מכילה בתוכה ריפוי עמוק מאין כמוהו.

ובכל זאת, לעיתים ישנם רגעים בתהליך שמזמינים אותנו להיות אקטיביים יותר ולהשתמש במילים שתעזורנה לתהליך להמשיך ולרקום את עצמו.

אחת התנועות החשובות שעלינו לקחת בחשבון כמקשיבים בתהליך התמקדות הוא : יצירת מרחב בטוח. לעיתים הוא כבר שם, ולעיתים צריך ליצור מרחב זה – להרגיש מה חסר כדי שהוא יתקיים : אולי זה משהו שצריך להיאמר…כדאי לבדוק מה הוא הדבר. זה יכול להיות קשור באופן ישיר למערכת היחסים, כפי שהיא באה לידי ביטוי כרגע. לעיתים זה יהיה קשור לתנאים הסביבתיים. מה שחשוב שנהיה בתשומת לב עדינה ורגישה וניתן זמן לדייק את מה שנכון. ללא תחושת ביטחון שום דבר לא ינוע קדימה. נכון יהיה להזמין את המתמקד לדאוג לנוחותו הפיזית ולמרחק הנכון בישיבה בינינו (במקביל חשוב שנעשה זאת גם אנחנו, המקשיבים)

במשך הזמן "רכשנו" לעצמינו כמה התנסחויות שונות :  אז אתה שם לב ש…… משהו בתוכך…יש שם מקום….להכיר ב"זה" שזה שם כרגע…לומר לזה שלום….לתאר את התחושה הגופנית של זה……לשבת לידו…לשהות במחיצתו….לשים לב מה "זה" יודע שאתה עדיין לא יודע… איך זה מנקודת מבטו…….יש אותך ויש את "זה" …. בוא נעשה לזה מקום….האם אפשר לתת לזה להיות כפי שזה עכשיו, ולו רק לרגע…בידיעה שיהיו עוד צעדים….לא חייבים לאהוב את זה, רק לשים לב שככה זה עכשיו……"זה" שם יודע למה הוא שם כפי שהוא…

המילים הללו חובקות את פילוסופיית התהליך והאיכויות הנדרשות לו כמו האטה, נוכחות, אמפטיה קבלה ועוד. מה שחייב להתווסף אליהן היא האיכות המתלווה למילים אלו. זה מה שיעבור. את זה ירגיש המתמקד ולזה הפנים שלו יגיב. זה כמו השילוב בין המוזיקה למילים. לכן חשוב  להביא את ההתנסחויות האישיות שלכם, באופן  שיבטא באותו רגע את החוויה האורגנית, את חווית נוכחותכם האמפאטית והאותנטית (ההתנסות והתרגול בהחלט מביאים את המיומנות לחוויה טבעית – ואל לכם לדאוג כאשר זה לא מרגיש זורם ומדויק. גם בכוונה, מתקיימת איכות מיטיבה).

תנועה נוספת חשובה והכרחית היא : האטה, שינוי בקצב – תנועה ראשונית, אשר בלעדיה אי אפשר להתחיל, והאמת שגם רצוי שתלווה את כל התהליך, "להקשיב לקצב של זה". במילים שלנו טמונה האיכות הזו, כאשר אני רוצה לשים לב למשהו, אני צריכה להאט. כדי לראות את הנוף על פרטיו בזמן נסיעה, אי אפשר להמשיך לנסוע מהר. צריך להאט ואולי אף לעצור בצד ולרדת כדי להתבונן על הנוף (הפנימי כמו גם החיצוני). אנו רוצים לזכור שיוג'ין מדבר על הבדל משמעותי בקצב שלוקח לנו לחשוב מחשבות לעומת הזמן שלוקח לתחושה גופנית להתהוות בתוכנו. לעיתים זה ייקח דקות מספר.

כאשר אנו מזמינים לשבת ליד "משהו" ולשהות במחיצתו, אנו מעבירים את התחושה ל "זה" שאנו לא ממהרים ויש בנו סבלנות.

הייתה לי חוויה כזו בזמן אישפוזה של אימי בבית חולים, אשר בנוסף לכאבים הפיזיים שחוותה, הרגישה חסרת אונים ומבוהלת. באחד הימים ניגש אלינו אח ובילה איתנו 3 דקות. הוא ישב איתנו ורק הקשיב למה שהיה לאימי לומר. הוא ישב שם באופן שיצר תחושה, כאילו בכל המחלקה כרגע, יש רק אותנו ואותו ויש זמן. כשהוא קם ללכת, אימי אמרה לו : "מה שעשית עכשיו זה דבר גדול ".

כמקשיבים אנו יכולים לבטא זאת גם באופן שבו אנו מדברים, בטון, בצליל ובקצב וגם בשקט מיטיב שלעיתים שווה אלף מילים.

כאשר נוצר מרחב בטוח, והקצב מואט אנו יכולים להתחיל לחוש את עצמינו מפנים ולהיות בנוכחות עם מה שיש –

self in presence – מהות תהליך ההתמקדות. כאשר אתה שם לב למשהו.."- יש את מי ששם לב ויש את מה ששמים לב אליו. כשאתה יושב ליד משהו, יש אותך ויש את מה שאתה יושב לידו.  ( I and it ) גם כאן, חשוב לחוש היכן נמצא האדם מולי ולהצטרף אליו. לרוב, לא אמהר להתנסח: " אז יש אותך ויש את זה"  באופן אוטומטי. אני ארצה להרגיש עם זה יקרב או ירחיק אותי ממנו. אולי הוא כבר שם ממילא, בנוכחות עם ה- it… אבחר להשתמש בזה כאשר המתמקד ממש זקוק לעזרה ב"הפרדה" בין הi  ל it . וגם אז, אחפש את הדרך המותאמת, ללא מאבק, תוך הצטרפות למה שיש כרגע, כנקודת מוצא.

מתוך הבנה עמוקה לביטוי הגופני של התהליך, לאופן בו נחווה הנושא בתוך הגוף והצעדים הבאים המוסתרים בתוכו, אנו נרצה לשים לב שהמתמקד נמצא בחיבור עם הנושא ברובד הגופני. כאשר עולה בנו שאלה האם חיבור זה מתקיים או כאשר נחוש שחיבור גופני תחושתי אינו מתקיים, נוכל בעדינות להפנות את תשומת הלב ל " איך זה עכשיו שם מורגש…כל המילים שעולות…איך זה נחווה בפנים כרגע…. להזמין לקחת רגע לבדוק איזו תחושה עולה בקשר לכל מה שנאמר …". כאשר אנו מפנים את תשומת הלב אל הגוף בחזרה, אנו רוצים לעשות זאת בעדינות עם כבוד לכל מה שנאמר, מבלי ליצור תחושה של אי נוחות מסוימת כאילו אנו "מתקנים" משהו. אנו רוצים לזכור, שלעיתים זה קשה להרגיש בגוף מסיבות שונות שכדאי לכבדן, ולמצוא קודם כל את הדרך המותאמת להצטרף למקום בו נמצא האדם כרגע, לפני שאני מזמינה אותו למשהו אחר. זוהי נקודה חשובה. כאשר אנו מצליחים לעשות זאת, האדם חווה אמפטיה והבנה בקשר ביני לבינו.

אמפטיה – להיות באמפטיה למשהו בתוכנו או עם מישהו זה לחוש את נקודת מבטו לרגע ולהבין באמת שככה זה בשבילו. אין זה אומר שאנו צריכים לאהוב את זה או להסכים עם מה שזה אומר. לעיתים קרובות אנו שוכחים זאת בזמן אינטראקציה, במיוחד כאשר התכנים שעולים, קשים. אנו כמקשיבים רוצים לשים לב ולזהות את החסר. להיות בעדינות עם החוויה הנוכחית ולראות כיצד אנו יכולים לעזור למתמקד להיות בקשר עם איכות מיטיבה ואמפאטית בתוכו, בדומה למערכת יחסים של הורה מיטיב וילדו, כדי שיוכל לחוש את נקודת מבטה של התחושה הפנימית, לתת לה מקום להיות כפי שהיא וליצור בפנים תחושה שזה ירגיש מובן ולגיטימי. זה לא תמיד פשוט. גם פה, אנו רוצים לשים לב כיצד ההתערבות מצטרפת ולא מייצרת תחושה לא נוחה ואף מתנגדת אצל המתמקד.

אפשר לומר משהו כמו- " אתה לא חייב לאהוב את זה…רק לראות שזה איך שזה כרגע…זה מה שזה מרגיש וחש לו שם בפנים…" ( אפשר  לציין שזה לא הסוף, ויגיעו עוד צעדים…זה רק איך שזה עכשיו ).

התנועה אשר תומכת בהבאת אמפטיה למשהו קשה ומציק בתוכנו הנה הבאת תשומת לב אל כל חלקי החוויה :

כאשר אני שמה לב כמקשיבה, שיש את ה"משהו" ויש גם את הקול שלא אוהב את זה, אני יכולה לבטא זאת בשיקוף : " אז יש את המועקה הזו בחזה ואת שמה לב גם לחלק הזה בתוכך שלא ממש אוהב שהיא שם. "

..יש את התחושה הזו שם בבטן ויש את הפחד/ כעס/ חוסר סבלנות…בקשר לזה – אז יש שם גם וגם, יש את שניהם ואפשר לומר לכל אחד בנפרד "שלום".

אפשר כך לבדוק עם מה נכון "להיות עכשיו".  איזה קול או חלק זקוק לתשומת לב..

כשזה מתאפשר, ה"מקומות" מקבלים לגיטימציה להיות כפי שהם, באופן מופרד ומוגן, מרגישים יותר בטוח לנוע קדימה וליצור תפנית מורגשת.

תשומת הלב לכל חלקי החוויה חשובה מאד כאשר מתרחש תהליך ביקורת בזמן ההתמקדות. אני רוצה למצוא את הדרך המותאמת, כמקשיבה, לשקף את החלק שמעביר ביקורת וגם את החלק שחוטף…ואם אפשר לעזור למתמקד להיות רגע עם שניהם, לשים לב שיש גם וגם…תהיה זו נקודת התחלה טובה להמשיך לעבוד עם אחד מהחלקים כפי שיתאים באותו רגע.

קבלה – אנו יודעים ש"זה" לא ינוע ולא תתרחש תנועה קדימה מורגשת, כאשר ישנן קולות לא מקבלים ולא מאפשרים ב"שטח הפנימי". כאשר "זה" שומע, מרגיש שמשהו, מישהו לא מקבל אותו כפי שהוא, מן הסתם "זה" לא ידבר את עצמו. במקרים מסוימים הקולות הלא מקבלים בתוכנו, אינם גלויים לעין המתמקד באופן ברור ושם אנו, כמקשיבים יכולים להזמין את ההתבוננות על המתרחש, לבדוק, להציע ולשקף את החלקים הנוספים המבצבצים בתוך התהליך, ולאפשר מרחב של אמפטיה וקבלה.

ההתמקדות הינה תנועה פנימית של הבאת תשומת לב אל משהו מעורפל ולא ברור בתחילה. היכולת לקבל את המצב הלא ברור, לשהות איתו ללא אג'נדה, כלומר להיות בדיוק עם מה שיש כפי שהוא מבלי לשאוף לזה יזוז, ילך, יתכווץ או יתרחב, מבלי להבינו, תנועה זו הינה לב ליבה של ההתמקדות. קבלה ללא תנאי.

כאשר "משהו" מקבל הכרה, מקום ורשות להיות כפי שהוא כרגע, מתרחשת תפנית.

לעיתים זה לא פשוט להיות בנוכחות עם הדברים באופן שמאפשר זאת, ולכן אנו כמקשיבים יכולים לשים לב "לחוויה החסרה" בתהליך כרגע , כמו לראות מה חסר בתנאי השטח, ואיך אפשרי להציע משהו באופן שתואם את התהליך, את הקצב הנכון ואת היכולות של המתמקד כרגע, שיוכל להטמיע את האיכות או התנועה החסרה, מבלי ל"הפריע".

במקום הזה, כדאי לנו כמקשיבים להיות בנוכחות פתוחה שתאפשר לנו להרגיש ולחוש את מה שקורה. זה ללוות את התהליך וגם לראות אותו בו זמנית מהצד, ותמיד לזכור שלאדם יש את המערכת היחסים שלו עם ה"נושא" הספציפי הזה, כרגע. הנוכחות, הקבלה והרשות לתת לזה להיות כפי שזה עכשיו זו עשויה להיות תנועה עמוקה של ריפוי.

 

תירגום חופשי של תהליך התמקדות מתוך dvd של יוג'ין שמביא הקשבה טבעית ומשוחררת: (מזמינה אתכם לקרוא את התהליך תוך שימת לב לאיכויות ההקשבה המאפשרות, והביטוי שלהן אצל המתמקדת, אשר אינה מנוסה בהתמקדות)

 

יוג'ין : כשמשהו בא בפנים, החזיקי את זה לעצמך לפחות לזמן קצר, כי אם את אומרת זאת תיכף ומיד, הפנים מתחיל להיות "עצבני" בקשר לאמירת דברים חדשים..תני לזה לדבר אליך ואם תרצי לשתף זאת דקה אחרי, את יכולה, או לא.

קלה : …פאוזה ארוכה….

יוג'ין : אני שמח שאת לוקחת את הזמן לזה, אני שמח….את מתבוננת ונוכחת…אין מה למהר

קלה: …פאוזה של 3 דקות…..

יוג'ין : ..זה בסדר שאני נשאר שקט ? או שאת רוצה שאעשה משהו ?

קלה : כן, להיות פה…ולהיות בשקט…

יוג'ין : יופי…אני רק בודק.

קלה :….מייצר לי מקום בטוח…

יוג'ין : יופי

קלה : אנחנו יכולים לדבר…

יוג'ין : אנחנו יכולים לדבר ?

קלה : כן

יוג'ין : או יופי…

קלה : פאוזה ארוכה….

יוג'ין : זה משמח אותי שזה מקום בטוח…

קלה: כן…זה משמח גם אותי…כך לפחות אני יודעת שאני יכולה להיות אני, מבלי להרגיש שאני צריכה להיות מישהו אחר……….. פאוזה …..

יוג'ין :...כשאמרת "אנחנו יכולים לדבר"…זה היה בשבילי לדבר או שזה בסדר שרק אחכה..?

קלה :אני חושבת שלחכות…כי אני לא רגילה לשקט…

יוג'ין : אמן !! השקט יותר חשוב ממה שהדיבור יכול להיות….את לא רגילה לשקט…כן ?

קלה : כן

יוג'ין : יופי

קלה : הרעיון שלהקשיב לגוף שלי ורק לנסות להיות בקשר איתו….

יוג'ין : …רק להקשיב לגוף שלך…רק להיות בקשר איתו… שמעתי אותך טוב ?

קלה : כן

יוג'ין : רק להקשיב לגוף שלך רק להיות בקשר איתו

קלה:…כשאני יושבת כאן ורק נהנית מהשלווה ומנסה להבין איך גופי עובד …זה מאד מהנה,כי אף פעם לא פיניתי את הזמן לזה

יוג'ין : נהנית מהשלווה…ומאיך שגופך עובד ומבינה שכמעט אף פעם לא נתת לזה זמן שכזה….אמרתי את זה נכון ?

קלה: כן

יוג'ין : תודה…….אני שמח בקשר לזה.

קלה : כן….רק שזה מעניין כי……כשאני מתחילה מכפות הרגליים ועולה למעלה, עד כה הכול נוח….אני יכולה להרגיש הכול…חוץ מהחזה..

יוג'ין : בחזה שלך זה לא ממש נוח..

קלה : שם הכובד נמצא.

יוג'ין : יש כובד בחזה..

קלה : כן ………. פאוזה של דקה…..

יוג'ין : הגיעה נשימה…

קלה : כן…יכולתי לחוש את הנשימה שלי אך זה כמו הופרע על ידי העובדה שהכובד הזה…זה מרגיש שזה מפריע לי בזמן שאני נהנית מהשלווה.

יוג'ין : הכובד מפריע לך ליהנות מהשלווה

קלה : כן

יוג'ין : אפשר להיות נחמדים אל הכובד ?…….שהוא יוכל לדבר אלינו…..

קלה : אני מנסה..

יוג'ין : זה לא צריך לדבר …רק שזה יחוש רצוי אם הוא ידבר…… כשאמרת "מנסה" התכוונת מנסה להיות נחמדה אל זה ?

קלה : כן אני מנסה להיות נחמדה אל זה

יוג'ין : זה לא כל כך פשוט להיות נחמדה אל זה

קלה : כי אני חשה שזה עומד בדרך ל..

יוג'ין : עומד בדרך

קלה : כן ..כן מפריע ליהנות מהשלווה

יוג'ין : זה קצת קשה להיות נחמדים למשהו שעומד בדרך

קלה : כן… יש לי קושי עם זה …

יוג'ין: אז יש שניים מהם… אחד מעוצבן ( upset) שזה בדרך…..ויש את זה..

קלה : צוחקת.. אוקיי..

יוג'ין : אני לא יודע אם זה נכון בשבילך…

קלה : אני תמיד מנסה להיות נחמדה …לכן אני צריכה……אני מנסה תמיד להיות נחמדה..

יוג'ין : אה ! את תמיד מנסה להיות נחמדה אל אנשים אחרים …

קלה : כן..לאנשים אחרים קל מאד …בפנים זה אחרת… בפנים מרגיש יותר כבד..

יוג'ין : יותר כבד בפנים …..אז בואי נשב עם זה ונאמר : "זה כבד"…או כן "זה כבד"…זה בסדר לעשות את זה ?

קלה : כן ..לפעמים צריך לקבל …דברים מסוימים…שאין לך שליטה עליהם…

יוג'ין : כן..לקבל.."או זה כבד"

פאוזה…………..

קלה : עכשיו אני רואה את ההבדל במובן שלתת למשהו להיות, אני יודעת שזה שם, לעשות לזה מקום ולהמשיך לאפשר לעצמי ליהנות מהשלווה

יוג'ין : זה שם… יודעת שזה שם…ואת לא דוחפת את זה או מעליבה את זה…ויכולה להמשיך ליהנות מהשלווה …זה נכון ?

קלה : כן ……………………פאוזה….

קלה : עכשיו כשהפרדתי בין השניים…

יוג'ין : כן

קלה : זה ברור שיש אפשרויות…שאתה יכול שיהיה לך את הכובד במקום אחד והשלווה במקום אחר….

והשלווה רוצה לשחק ( to play) …..יש אפשרות לשחק

יוג'ין : אפשרות לשחק …יש אפשרות לשחק..

קלה : וזה דבר גדול – שאני יכולה שיהיו לי מקומות שונים.

יוג'ין : זה, יכול להיות המקום של הכובד וזה יכול להיות המקום המשחקי ומשהו בקשר לאפשרויות של מקומות שונים.

קלה : כן..הדבר המעניין הוא שמעולם לא חשבתי ….. יכולתי לחוש זאת מבפנים, שיש מקום שהוא שם וצריך לרפא, לגדול ומה שזה צריך………ויש מקום שאני ידעתי עליו ודאגתי לו וטיפחתי (הזנתי) אותו נתתי לו מה שזה צריך ולא חשבתי שאוכל לעשות זאת מבפנים…

יוג'ין : נתת לזה הרבה …אבל משהו בקשר לתת לזה מבפנים…זה נכון ?

קלה : כן…

יוג'ין : תבדקי מה אנחנו צריכים לקחת איתנו…או מה עוד רוצה לקרות ?  כי אנחנו נעצור בעוד כמה דקות…

קלה : ליהנות מהידיעה שבהבדל

יוג'ין : את יכולה ליהנות , לדעת את ההבדל…

קלה  פוקחת עיניים ….בוכה…

יוג'ין : לאט ובעדינות ….כאשר את כל כך בפנים, תחזרי לאט …

 

( ניתן לצפות בתהליך מרגש זה ב dvd  – a day with Gene דיסק 2 )

כל האיכויות והתנועות אליהן התייחסתי במאמר, כמו התהליך עצמו, אינן באות בסדר מסוים. אפשר לומר שהן שזורות אחת בשנייה וביחד, כמירקם אחד, מהוות אבני יסוד המניעות את התהליך קדימה ומאפשרות למערכת יחסים מיטיבה להתקיים.

יוג'ין מיטיב לומר זאת במאמרו –

The primacy of human presence- the small steps of therapy   :

" אני רוצה להתחיל עם הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר : הערך שיש לעבודה עם אדם אחר הוא להיות נוכח כיצור אנושי. וזה המזל, כיוון שאם היינו צריכים להיות חכמים, או טובים, או בוגרים, אז סביר להניח שהיינו בצרות. אבל מה שחשוב הוא לא זה. מה שחשוב הוא שנהייה בני אדם עם אנשים אחרים, שנזהה את האחר כישות נוספת שם."

ביבליוגרפיה :

The small steps of therapy process: How they come and how to help them come/ Eugene T. Gendlin 1990  university of Chikago

* קארל רוג'רס : Carl Rogers  ;‏ 8  בינואר 1902 – 4  בפברואר 1987 –  פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח – Person-Centered Therapy

כוחה של נוכחות

יצירת שינוי במבקר הפנימי- כוחה של נוכחות / ברברה מקגווין

תרגום חופשי- ענת מירון

…הם עומדים בקו חשוך ומסוכן לפני, הברדסים שלהם מטילים צל על פניהם. חרבותיהם מורמות מולי, מבריקות בזוהר מול החלל החשוך במקום בו אמורים היו להיות פניהם. אני יכולה לחוש את הזדוניות מתגלגלת מהם לכיווני. אני יכולה להרגיש התעוותות של פחד בבטני, כמעט בחילה המאיימת להורידיני על ברכיי, ואז אני חשה כעס עולה וגדל, התנגדות להיות מאוימת על ידי בדיות דמיוני…" העלמו" צעקתי עליהם. הם נשארו מסויגים, ללא תנועה. התבוננתי למטה ומצאתי בידי חרב אור, ואני מנפנפת בה מעל ראשי, צועדת קדימה, חותכת דרך הנזירים המבהילים. הם נפלו אחד אחרי השני, עד שכולם היו מונחים בערמה לפני….אני מרגישה זהר בבטני ושמחה על נקיטת פעולה כנגד המפלצות.

אה, אם אכן היה זה סוף הסיפור, הכול היה בסדר לאחר מכן. זה לא לקח הרבה זמן ומבקרים פנימיים אלה, המובסים באופן מעושה, חזרו בכל כוחם, כאילו כלום לא קרה. ואז…לא רק שהייתה נוכחות מבקרת, אלא גם רגשות בקשר לאיך, באופן עדין ומסתורי, תומרנתי.

הייתי אבודה לגמרי ללא הבנה איך להתקדם. היה זה לאחר שנים רבות של ניסיון לגרש, להביס, לשלוט, להמעיט בערכם, לסלק את המבקרים הפנימיים השונים שלי, ללא השפעה קבועה מובחנת, שהגעתי להבנה שזה זקוק לגישה שונה לחלוטין כדי שדברים ישתנו. הייתי מכותרת, כפי שכבר הבנתם מהסיפור למעלה, על ידי מפלצות ביקורת די מפחידות שהפכו את חיי ללא נעימים. כמעט בכל אספקט בחיי הם היו מופיעים והופכים את בטני לבלגן מעוות של פחד ובושה. אז מה היה עלי לעשות? התאמנתי בהתמקדות כמה שנים באותו הזמן (תחילת שנות ה 90) ובהרבה מובנים חיי השתפרו לאין שיעור: תחושת קרקוע מרובה, מכילה, תחושת מרכז, חזק רגשי יכולת להתמודד ביתר קלות עם העליות והמורדות היום יום יומיות, והבאתי את תשומת הלב ההתמקדותית גם אל חלק זה של חיי. ישבתי עם החלקים שבתוכי שחשו כה רע מעובדת היותם מבוקרים. יכולתי לחוש אותם הגופי מאד ברור. הקשבתי בעדינות ובחמלה איך חלק זה הרגיש מותקף, מוחלש, והאם משהו שם רצה להשמידו… אז זה הרגיש קצת יותר טוב לזמן מה, ובכל זאת משהו היה חסר. תוך שעות בודדו, או עם דברים זרמו טוב בחיי אז תוך כמה ימים ההתקפה הייתה חוזרת. התחושה של הבושה והכאב היו חוזרים.

נקודת השינוי התחוללה כאשר עלו בי שתי תובנות יחדיו. לזמן מה, חשתי יותר ויותר אי נוחות עם ההבדל בדרך ההתייחסות  אל מה שכיננו " המבקר הפנימי" ושאר הדברים במודעות שלנו, בהתמקדות. לימדו אותי לגרש את המבקר הפנימי, בנפנוף יד, לשלחו ממני והלאה, עד שיהיה לו משהו חדש לומר לי….. זה התנגש עם הגישה הבסיסית בהתמקדות שאומרת שכל מה שזקוק לתשומת ליבי, יקבל מודעות עדינה , חומלת וסבלנית. החלתי לתהות אולי החלק הביקורתי הזה שבי, זקוק לאותה מודעות.  התובנה השנייה הייתה קשורה למגבלות תהליך ההתמקדות. יכולתי לחוש בגופי את החלק שבי שחש מבוקר, אך לא את החלק המבקר שבי. ומכיוון שההתמקדות בבסיסה הינה תהליך מודעות גופנית, לא הייתה לי באותו זמן כל דרך להתמודד עם החלק שבתוכי שלא יכולתי לחוש בגוף.  רק במחשבה הגיונית הגעתי להבנה שעם חלק בתוכי מרגיש מבוקר ואיין בחיי מי שמבקר אותי באותו זמן, אז צריך להיות חלק בתוכי שמעביר את הביקורת, אפילו אם איני יכולה לחוש או לשמוע אותו. החלטתי לתהות, האם אוכל לדמות כאילו זה שם ולהתחיל ליצור עימו מערכת יחסים, אפילו שלא יכולתי לשמעו או לחוש אותו בגופי.

שתי תובנות אלה יחדיו, הביאו אותי להתחיל להביא את המודעות אל חלק שלא מורגש בתוכי, בכל פעם שחשתי בושה, רע בקשר לעצמי, לא מספיק טובה…דימיתי כאילו יש משהו אליו אוכל להתייחס בחמלה וסקרנות, כמו אמרתי "שלום" לחלק הלא ידוע ולא מורגש. והביטו וראו "זה" החל להגיב. כך החל מסע של שינוי של המבקר הפנימי שלי.

קולגה שלי, אן וויזר קורנל, ואנוכי למדנו רבות מאז אודות החלקים האלה שבנו אשר מתנהגים בביקורת. למדנו איך לזהות אותם, הדינאמיקה שלהם בחיינו, ואיך להתייחס אליהם באופן שיוכלו לשחרר את אנרגית החיים החיובית הלכודה בתוכם.

הנה כמה דברים שלמדנו וכמה מודלים שפיתחנו:

חווית הביקורת הפנימית:

מבקר פנימי, סופר אגו, הורה רע – כמה שמות שיש לנו לחוויה זו. מה שיש להם במשותף זה שאתם תרגישו רע כשהם בסביבה. תרגישו קטנים יותר, חלשים יותר, תחושה של ביטחון עצמי תתערער, הכוח שלכם יחלש. המבקרים הפנימיים מביאים בושה, נסיגה, אפטיה, כבדות, דיכאון, אגרסיה, ביצוע יתר, מרדנות, תבוסתנות. הם גורמים לנו לחשוש מלבטא את עצמינו באופן מלא וחופשי, לפתח את כישורינו, להגיע אל אחרים, לחיות על פי ליבנו. כאשר אנו עסוקים בהתקפת המבקר הפנימי, אין אנו יכולים להיות בנוכחות מלאה בחיינו. אנו שוגים בהבנתנו את המתרחש סביב, לא מסוגלים להגיב בכאן ועכשיו. אנו מגיבים ברפלקס של הילוך חוזר של סיטואציות שהתרחשו בעבר הרחוק. למרות שכל מי שאני מכירה חווה ביקורת פנימית, זה יכול מאד לעזור לקחת זמן מה להתבוננות כיצד זה חי בתוך חיינו. אנשים שונים חווים את המבקר הפנימי בצורות שונות. אנשים מסוימים חשים רע כש"זה" בסביבה (אני כזו). אחרים שומעים אותם , אנשים מסוימים רואים את התוצאות הנואשות של פעולות "גרועות", או מחשבות.

הנה כמה התגלמויות שכיחות של חווית הלפיתה של משהו בכם שמעביר ביקורת:

* אתם חשים בושה, מבוכה, אשמה.

* אתם מתייגים עצמיכם- " אני עצלן..אני חלש".

* אתם מנתחים עצמיכם- " אני מנסה יותר מדי.."

* אתם חשים שאתם חייבים לשלוט בחלקים מסוימים באישיותכם או התנהגותכם.

* אתם מרגישים רע כאשר מישהו נותן לכם פידבק חברי.

* אתם שומעים קול פנימי שמספר לכם ש"אתם פשוט כשלון"- באופן בלתי הולם, רע, מתקיף,

משפיל, סרקסטי, מרושע, קשוח, צדקני, חסר סבלנות ומזלזל.

וכמובן, התגובה הטבעית שלנו לזה, היא לנסות להיפתר מחוויות מסוג זה. רובינו רוצים לחסלם, כמוני, עם חרב האור שלי.

הטבע של המבקר הפנימי שלנו:

המבקרים הפנימיים אובססיביים בקשר לעבר ולעתיד – " כמה גרוע התנהלת…כמה בלתי הולם תהיה".

הם עושים הכללות שיפוטיות בקשר למי שאתם ומה הינכם מסוגלים לעשות. הם אומרים לך שהם יודעים מה לא טוב אצלכם, למה אתם בכזה בלגן. הם מציעים פתרונות מנחמים לבעיותיכם…זה נשמע לעיתים כך : …לו רק הייתי יותר…( עובד קשה, אוהב, אסרטיבי) – או- "מה שאני צריך לעשות זה …( לעבוד קשה יותר, לסלוח לו, לעמוד על שלי). כאשר אתם שומעים עצמיכם אומרים- אני צריך, חייב, רצוי ש…  או- אף פעם… או- תמיד…לעשות לחשוב להרגיש משהו, אתם יכולים להיות בטוחים שמשהו בתוכך שמורגש כמבקר נמצא בפעילות. המבקרים הפנימיים נראים נחושים לגרום לכם להרגיש רע ככל האפשר לגבי עצמיכם. נראים נחושים להראות לכם, כמה אתם חסרי יכולת להתמודד עם העולם המסוכן הזה. הם מספרים לכם על כל אותם דברים נוראיים שיקרו אם לא תשימו לב להזהרותיהם ולהצעותיהם. הם נחווים כה עוצמתיים, מכיוון ששום חלק בכם אינו מעוניו לחוות את הדברים הנוראיים הללו. אך האמת היא שהם לא יודעים לומר לך איך הם באמת מרגישים- הם מפחדים !

הם מנסים לשלוט בהתנהגותכם, במחשבותיכם, ברגשותיכם משום שהם מבוהלים מפני משהו.

וכל חלק שבנו שמפחד, זקוק לחמלה ול"חברה ידידותית", כדי שיוכל לעבור שינוי.

מעבר לקראת שינוי:

התמקדות על נושאים אישיים, זה כמו להקשיב למשהו בתוכך שרוצה לתקשר איתך, אך עדיין כמו חיה מבוישת או ילד, ה"משהו" זקוק קודם לגלות שאתה מישהו ראוי לבטוח בו, לפני שזה יתקרב ויחשוף עצמו בפניך. וחלקים בנו שמתנהגים בביקורתיות, תמיד מפחדים. כמעט תמיד ניסינו להיפתר מחלקים ביקורתיים שבנו…אך חישבו על כך מנקודת מבטם לרגע. חישבו על איך אתם חשים כאשר אתם מזהים סכנה בסיטואציה, והזהרותיכם לא מעוררות תשומת לב…תסכול ? כעס ? ביקורת ? איני אומרת שחלק זה שבתוכננו צודק ושעלינו פשוט להסכים עם מה שזה אומר. רחוק מזה. ולמרות זאת, לחוש אמפטיה לגבי הקשיים בסיטואציה בה החלק הזה מוצא עצמו, מהווה צעד גדול לקראת התפייסות וטרנספורמציה.

החלק שבי שיכול "להיות עם" :

… אז מה הוא זה שבתוכנו שיכול להיות באמפטיה עם החלק הביקורתי שבנו…

אן וויזר קורנל ואנוכי חווינו זאת כמצב של מודעות אותה אנו מכנות "נוכחות". כשאני מסוגלת להיות במצב תודעה זה, אני מסוגלת להיות עם כל דבר בתוכי (או אם אדם אחר) לא חשוב כמה מרושע, מפוחד או זר זה מרגיש. נוכחות זו עוצמה. כשאנו בנוכחות, אנרגיה ללא מאמץ זורמת מאיתנו קדימה אל מה שזקוק לתשומת לב. אין אנו המומים, או מכחישים. אנו בנוכחות עם האמת של איך שאנו ברגע זה. אנו חשים מה שם מתגלה ומופיע אל תוך המודעות שלנו, ללא שיפוט, בקשב פתוח. אין אנו שופטים חלק שבנו באם הוא צודק או טועה. לא לוקחים צד. שמים לב איך הוא…איך "זה" מרגיש, למה זה זקוק. אנו יכולים להיות גם עם החלק המבוקר וגם עם החלק שבנו שמבקר.

חלק מהאיכויות שאנשים חווים כאשר הם בנוכחות כוללות : חמלה, בהירות, נכונות לקלוט, אומץ, סקרנות, הויה בכאן ועכשיו, היענות, אמפטיה, כוונון לעצמי ולאחרים, בטחון בכוח החיים למצוא לבד את הדרך לריפוי, תחושת מופרדות ( גבולות ברורים) ואם זאת קשר, פתיחות, עוצמה, שלמות…. ונוכל להבחין באיכויות נוספות.

בכל רגע שאתם מתייחסים למשהו שהינכם חווים, ואיכות ההתייחסות היא : עניין, סקרנות לא שיפוטית…אתם מרחיבים את נפח הנוכחות. לדוגמא – כאשר אתם מכירים בעובדה שאתם יכולים לחוש משהו, או כאשר תחושו איך חלק שבכם מרגיש מנקודת מבטו, אתם מעמיקים את מצב התודעה של הנוכחות. להיות בתודעה של נוכחות, יוצר את התנאים לשינויים להתרחש באופן ספונטני, אורגני, ללא מאמץ. כאשר התנאים הנכונים נמצאים שם, תנועת החיים קדימה של האורגניזם זורמת בטבעיות. כל החלקים של הדינאמיקה הכואבת הזו, תורמים במהותם לתוצאות חיוביות.

כמה דרכים לגשת ולהעמיק את תודעת הנוכחות :

אן הינה בלשנית עם עניין ספציפי בבלשנות השיחה ושיכללה שפה פשוטה אך עוצמתית, כדי לעזור לייצר את מצב התודעה של הנוכחות. אנו מלטשות שפה זו מאז שנת 1990. השפה הפשוטה ביותר בה אנו משתמשות : …" אני חשה משהו בי…"- נמצאה בעלת השפעה מעמיקה. אנשים אשר חשו מוכנעים, רכשו מחדש תחושה של מרכז וקרקוע, לא עוד נתונים לרחמי רגשותיהם. תוכלו לנסות זאת  בעצמיכם..תחילה אמרו לעצמיכם בקול רם – " אני חש ממש עצוב"…שימו לב איך זה מרגיש בגוף. ועתה נסו לומר – "אני חש משהו בי אשר מרגיש ממש עצוב"…ושימו לב איך זה מרגיש. או, באופן הפוך, כאשר משהו מרגיש מרוחק, כמעט לא שם, שפה זו יכולה לעזור לזה להיות יותר זמין. לדוגמא –" אני לא בטוח שזה חשוב"-  הופך ל – " אני לוקח זמן לחוש משהו". שפה זו עוזרת לכם להזיז את ההזדהות שלכם עם החלק שנלכד בתוך רגש ספציפי, או נקודת מבט, לתודעה רחבה, מכילה, ממורכזת של נוכחות.

דרך שנייה להגביר את חווית הנוכחות, היא על ידי הבאת תשומת הלב בעדינות אל הגוף, אל כל מקום שיש בו קלות, זרימה, אנרגיה, חיות. כאשר אתם  בנוכחות, החוויה הטבעית של הגוף היא חיות. זה נכון גם כאשר אתם חשים כאב.

המערכת הדינאמית של השולט והמגיב :
אם תחשבו על זה לרגע, כל אשר מעביר ביקורת, מנסה לשלוט ברגשות, במחשבות, או בהתנהגות של האחר…והניסיון לשלוט דורש תגובה מסוג כל שהוא. בדרך כלל מה שזה מקבל זה תגובה. שמנו לב שלתגובות אלה יש 3 צורות מוכרות, המתאימות לתגובות הלחץ הקלסיות (שלשת ה f): התקפה, בריחה, קיפאון.

כאשר תגובת ההתקפה-  -fightמתעוררת, אנו מורדים בחלק הביקורתי " אני לא טיפש…לא איכפת לי…אעשה זאת בכל מקרה ואשא בתוצאות. החלקים המרדניים הללו בתוכנו, מגיבים אל מול כל דבר שהם חשים שמגביל.רבים מאיתנו מזדהים עם "המורדים" הללו. הם נותנים לנו תחושה של אנרגיה וכוח, שיכול להיות מאד מפתה. לפעמים אנו בעלי גישה זו רק תחת השפעת שתייה או סמים.

כאשר תגובת הבריחה- flight- מתעוררת, אנו נסוגים, מחפשים את המשקה או השוקולד, מטביעים עצמינו בעבודה, מכלים עצמינו בקריאת ספר או ספורט.

כאשר תגובת הקיפאון-freeze מתעוררת, אנו עלולים להיאטם, להתבלבל,להיות רדומים,שכחנים. זה כמו שמשהו בפנים מתמוטט ואנו שוקעים אל תוך תחושות אשמה, בושה, דיכאון, ספקות, תשישות,תבוסה. זה כמו שהחלק הזה שבנו מסכים עם מה שהחלק הביקורתי אומר.

אנשים רבים חיים כמות נכבדה של חייהם, בתחושה של תחת התקפה פנימית ומזוהים עם החלקים שמרגישים כה גרועים. תגובות אלה קורות כה מהר שאנו לא מודעים לכך. אם הצעד הראשון להבנת הדינאמיקה הוא הכרה, כאשר משהו בנו נמצא תחת התקפה, הצעד השני הינו הכרה בחלק שבנו, שמתקיף. כאשר אנו נלכדים בתוך הדינאמיקה, אנו מתמזגים עם אחד הצדדים.

אולי הדבר המופלא ביותר שחוויתי בעבודתי זה,רגע ההכרה וההתפייסות, כאשר היחסים של מישהו עם החלק שבו הנחווה כ"מתקיף", עוברים טרנספורמציה. הם אולי ניסו להשתלט על החלק הזה או אפילו לסלקו מחייהם. הם נלכדו בתוך קרב פראי אשר החליש את האנרגיה שלהם וערער את חיותם.

ובאותה פעימה בה הם חשים כיצד חלק זה שבהם בעצם זקוק לדאגה שלהם, לתשומת ליבם, לחמלה, הם מתחילים לחוש כיצד עבד קשה מאד לייעץ ולהזהיר אותם- בודד ומושמץ לחלוטין על ידי השאר. הם מרגישים כיצד זה חש כאילו הוא החלק היחידי בנו שיכול לראול איך הדברים באמת, ומה צריך להיעשות כדי להימנע מאסון. הם מרגישים כיצד חלק זה התאמץ בבדידות, לעיתים שנים בניתוק….רוצה רק יותר אנרגית חיים ובטחון. ברגע זה משהו שאני יכולה לתאר כקסם, מופיע. זה כמו שאור מתחיל לזרוח במקומות חשוכים ביותר, ואור זה הוא..אהבה.

 

העדינות הרדיקלית

העדינות הרדיקלית – טרנספורמציה של המבקר הפנימי (אן וויזר קורנל)

( תרגום חופשי – ענת מירון)

" זה כמו שלא מגיע לי לחוש שמחה ".

" אני שונא את החולשה הזו… אומר חלק ממני ".

" למה אני חייבת תמיד להיות כה טיפשה"?

ללא קשר לסוג העבודה הפנימית אשר יעשו אנשים, ברגע מסוים הם תמיד נפגשים עם חוויה אשר יכולה להיקרא – המבקר הפנימי. זה לפעמים (אך לא תמיד) קול ,לעיתים (אך לא תמיד) קשה ומתקיף, אשר בדרך כלל נראה שמגיע כאשר האדם קרוב לצעדים חיוביים חדשים, או בא במגע עם פגיעות פנימית.

החלק הנקרא המבקר הפנימי, נדמה שמתענג למחוץ את החלק הקטן, הרגיש, החדש, והחיובי. לא פלא שכל שיטה אשר שמעתי עליה, מתייחסת למבקר הפנימי, כמשהו לכבשו, לדחוף הצידה,אולי אפילו להמעיט בערכו ולבקרו. (ראה- internal family systems therapy by Richard Schwartz ) כאשר העולם הפנימי כולל מעיכה, חוסר קבלה, שיפוט, זה הופך למקום לא בטוח לשינוי וריפוי חיובי להתרחש. היבטים של עצמינו, אשר יכלו לפרוח כפי שהיו אמורים, נמעכים והולכים למחבוא. זה מצב מעציב, ללא ספק. אך אין באמת רשעים או קורבנות כאן. כל חלק, בפנים, עושה כמיטב יכולתו לעזור לנו, כפי שנראה…

החלק שמעביר ביקורת ברגע זה :

המתקיף האכזרי נקרא " המבקר הפנימי" אך אני מעדיפה לכנותו: " החלק  שמעביר ביקורת ברגע זה ". כמו תמיד, אנו רוצים להשתמש בשפה שלנו, בדרך אשר תפתח את האפשרות לשינוי.

כן, חלקים ביקורתיים יכולים להשתנות. ראיתי זאת פעמים רבות. אז בואו נקרא לזה " החלק שמעביר ביקורת ברגע זה". באופן שימוש שכזה בשפה, אנו יכולים למצוא עצמינו אף סקרנים לגבי מה מביא אותו עכשיו להעביר ביקורת ככה . יצרנו פה תפנית מהותית – מלראות את המקום הזה כ"מבקר מיסודו" באופיו הטבעי, ללראותו כמצב זמני שהגיע מסיבה טובה. זה מקביל לתפנית אשר אנו יוצרים כאשר אנו מפסיקים לשים תווית על אדם אחר כאדם רע מטבעו, ומתחילים לראות את התנהגותו כמובנת מנקודת מבט מסוימת. כאשר אני רואה את הבלגאן בחדרה של בתי, אני יכולה לחשוב עליה כ "עצלנית", או להיזכר כמה היה לי קשה לתלות את בגדי כשהייתי בגילה. התפנית בנקודת המבט תשפיע עמוקות על התנהגותי איתה.אין זה אומר שאפסיק לרצות שבתי תנקה את חדרה, אך זה ישנה את מה שאומר, את איך שאומר זאת, את איך שהיא תתפוס אותי ובסופו של דבר, את איכות היחסים בינינו.

תהליך התבוננות:

כשאנשים שומעים שאני וברברה מציעות למתמקדים להיות בחמלה למבקר , הם מפקפקים כאילו שאנו מציעות להם לאהוב את ה"מתעלל". להיות בחמלה מול המבקר, מרגיש שווה עירך לשמחה שהוא שם, מאמלל את חיינו.אך שוב זה להניח שהיבטים בתוכננו הינם קבועים  ולא משתנים : "פעם מבקר תמיד מבקר"…

לכן אני מציעה את השפה "החלק בתוכי שמעביר ביקורת ברגע זה". התפנית בשפה מקבילה לתפנית מעמיקה בתוצאות.

יש הנחת יסוד אשר מוטמעת בשפה, בהתבוננות הכללית, שאנו עשויים מחלקים, אשר ביסודם לא משתנים. כפי שיוג'ין מלמד : אנו לא צריכים לראות עצמינו בנויים מחלקים אשר באינטראקציה אחד עם השני , אלא כתהליך. תהליך ואינטראקציה הם ראשונים .

בעולם הפנימי, ומנקודת מבט התמקדותי, זה ברור:

כשאתה יושב עם משהו , "זה" משתנה .תשב עם משהו "מפוחד" בתוכך והוא ישתנה ל "מתרגש" או "דואג" או "כועס". יש התפתחות בתחושת חיים, אשר אינה צפויה מראש, אך נראית הגיונית בדיעבד. אז למה מתמקדים מנוסים מדווחים על מבקר פנימי שעדיין מופיע שוב ושוב באותו אופן? עדיין מבקר, עדיין אומר את אותם ביטויים זדוניים?  כיוון שעד עתה, היה משהו חסר באיכות של תשומת הלב הניתנת לחלק המבקר.

האם אני יכולה לבטוח בעצמי ?

החוויה של המבקר הפנימי, מבוססת עמוקות על אי האימון בתהליך פתיחה טבעי בעל כיוון של תנועת חיים קדימה. אם לאנשים יש, כמו שפרויד חשב, צד פראי ביסודו, וצד פרימיטיבי, אשר אמורים להיות מוחזקים מתחת לעטיפות, אזי המבקר/ השולט הפנימי, נהיה מכריע לכל אדם מתורבת. עם המצבים הרגשיים וההתנהגותיים לא מתפתחים בטבעיות מעצמם למשהו חיובי צריך "לכפות" את השינוי. הטרגדיה עם התהליך של המבקר שחלק בתוכננו איבד אימון בחלק אחר. (כפי שאישה צעירה אחת התבטאה:"יש חלק בתוכי שמאד כועס עלי , על התנהגותי, על בחירותי, והוא אומר "את לגמרי לא בשליטה ואני לא בוטח בך לעשות בחירות נכונות"). ואנו רואים שוב ושוב, כשאנו משקיפים בחמלה על לבו של החלק שבנו שמבקר – שהוא מאמין שהוא עוזר לנו . הוא צריך לעזור על ידי ביקורת,  כי "זה" מפחד שחלק אחר שבנו, שדוחף או מושך אחורה , אין לו שום תקווה אחרת לשינוי. זה חשוב ואנו נחזור לזה.

הזדהות עם תהליך המבקר

אנו חושבים שזה ברור לנו מתי מתרחש תהליך הביקורת , אבל רוב הזמן אנחנו מעורבבים בתוך התהליך בלי לשים לב לכך, כי אנו מזוהים עם איזה חלק פנימי מהדברים. אנו מוצאים את עצמינו אומרים "זה טיפשי ….אני צריך להפסיק להיות כזה חלש…. אני חש בלתי הולם….אני לא צריך להרגיש ככה….

לתהליך הביקורת יש קשר ותיאום עם התנועות הבאות:

1 .שימוש בשפה מזלזלת ומשפילה – כמו טיפש, חלש, לא הולם.. ותוויות ביקורתיות דומות, הן תמיד סימן שהתהליך הביקורתי מתרחש.

2. שימוש בשפה של נוהג , נוהל – " אני צריך ל…..אני חייב….אני מוכרח….וגם  ההטיות השליליות של זה: "לא הייתי צריך…..וכ"ו,בדרך כלל מציינות את תהליך הביקורת.

3 .התפתות לשנות את עצמי או חלק שבי – בדרך כלל סימן לתהליך הביקורת הפנימי, במיוחד כאשר ההנחה היא, שהשינוי צריך לקרות כדי שאני אהיה בסדר.

לא מפליא שהעולם של עזרה עצמית מלא בביקורת פנימית.זה דורש מודעות עמוקה להבין שצמיחה אישית צריכה להתחיל מקבלה עצמית ולא ביקורתית.

(יש ספר של הלן ברנר שמבוסס על הרעיון שקבלה עצמית היא הדרך לשינוי- I know I am in there somewhere )

הגדרה – החלק הביקורתי הוא כל חלק שבי שמאמין שאני או חלק מתוכי צריך להשתנות כדי שאני אהיה בסדר.

האמת שבתיוג:

כמו שראינו, תהליך הביקורת מגלה עצמו על ידי שימוש בשפה מזלזלת אשר אנו משתמשים לתת תוויות לחוויות שלנו. התהליך הזה יכול להיות קשה לזיהוי, ולכן קשה להתמודדות.אנו יכולים להיות כה מזוהים עם החלק שבנו שמגדיר ונותן את התווית לחלק אחר שבנו , שאנו לא מזהים את השימוש שלנו בתוויות הללו ככלי מלחמה . הם מרגישים כמו האמת אך הם לא. לאחרונה ליוויתי תהליך התמקדות של מתמקדת שבילתה זמן עם ה"משהו" בפנים, שלא הרגיש רצון לדבר. היא תיארה אותו כפי שאנו עושים בהתמקדות ואמרה: " זה קטן וקשה כמו גוש" …."הוא …רוצה שאהיה פה . שמח שאני שמה לב….זה רוצה שאהיה פה …..אך לא רוצה לדבר איתי…זה מרגיש חלק עקשן ושתלתני ".

וואו…שימו לב מה קרה– מתיאור פשוט של "קטן וקשה כמן גוש" היא עברה מאמפטיה לנקודת מבטו…(הוא רוצה שאהיה פה )…והחלה השפה המזלזלת –עקשן ושתלטני….זה לא תיאור פשוט.זו תווית. זה לא מנקודת מבט של המקום המתואר.

במקרה זה אני הגבתי:

אן – "את חשה במקום שבך שקורא למקום הקטן והקשה כמו גוש- " עקשן ומניפולטיבי"..את רוצה להכיר גם בחלק הזה…"

מתמקדת –  שרגילה להחזרה שכזו לנוכחות, יכלה לעשות זאת ואמרה : " כן, זה חלק ממני שלא מבין איך משהו יכול לרצות את תשומת לבי והמודעות שלי אבל לא רוצה לדבר."…..זה ממש רוצה שזה ידבר….."

איזה הבדל בהתייחסות. עברנו מ- "עקשן ומניפולטיבי"  ל- " חלק בתוכי שממש רוצה שזה ידבר."

 קחו בחשבון כשאתם מוצאים "משהו" בתהליך הפנימי, בתהליך התמקדות אישי שלכם או אצל האחר, מקום שלא רוצה לדבר או לא רוצה לצאת החוצה ולגלות עצמו, הסיכויים בין 99% ל100% שזה לא מרגיש בטוח .והוא לא מרגיש בטוח מכיוון שחלק אחר של המתמקד התגנב ומחכה להעביר ביקורת. אז כשהתווית המזלזלת נמצאת בשימוש בתיאור פנימי, זה בדרך כלל סימן שיש עוד חלק נוכח  מתחבא בתוך "תנוחה" של הזדהות, גורם לתהליך להפוך ללא בטוח, וגם להיות בלתי נשמע בעצמו.

נוכחות היא ההיפך מהמבקר  :

הסביבה בה יכולה להתרחש טרנספורמציה בתהליך הביקורת, היא הנוכחות. הנוכחות, היא מה שברברה ואני מכנות: היכולת או תודעה של הוויה עם כל חוויה פנימית, עם עניין , סקרנות וללא שיפוט. נוכחות היא בהרבה מובנים, ההיפך מתהליך הביקורת. בנוכחות אנו  מסוגלים לפנות אל כל אשר אנו מרגישים, אל כל אשר מתרחש בתוכננו, בעדינות, באימון בכיוון של תנועת החיים קדימה המוסתרת שם . בנוכחות אנו לא מנסים לשנות את מה שאנו מוצאים, אלא רק לשמוע את זה כך שזה יכול למצוא את דרכו לשינוי, עם זה זקוק.

תהליך הביקורת הוא לא נוכחות, אך זקוק לנוכחות- כשאנו מבקרים את המבקר, אנו מנציחים את הבעיה. זו נקודה עדינה ומאד חשובה, אז תנו לי לומר זאת שוב: אם אנו מבקרים את המבקר אנו מנציחים את הבעיה ! לגנות חלק זה שבתוכננו על מה שהוא, משמע להפוך להיות המבקר של זה, וזה פשוט מניע את הדינאמיקה הזו לרמה הבאה. כמעט כל הגישות להתמודדות עם המבקר הפנימי הן מאותו סוג: הו ממעיטות בערכו של המבקר, כתגובה סוקלות אותו על היותו כה ביקורתי, ומרגשות אותו בסופו של דבר.

ישנן שתי בעיות עם סוג כזה של גישה : הבעיה הראשונה היא שזה לא עובד –  המבקר הפנימי ככל שייהדף הצידה, עדיין יחזור חזרה.. אחר כך כאשר נבין את מקורו ומטרתו נוכל לראות למה הוא חייב לחזור, חזק יותר מאי פעם, אם זה נדחף הצידה. הבעיה השנייה קשורה לדינאמיקה של הגירוש. כשהיבטים מסוימים של החוויות הפנימיות שלנו נדחפים הצידה מהמודעות,הם מתפקדים באופן מרומז וזה אומר שהם בעלי עוצמה, בלי להיות במודעות, דבר שגורם לחיים שלנו להרגיש עוד יותר לא צפויים וללא שליטה, לחלק שבנו שכן נשאר במודעות.

דוגמא לכך: לפני כמה שנים הגיעה אלי חברה טובה מאד מודאגת- "איך יכולת לעשות לי את זה?"

"מה?" אמרתי…לא היה לי מושג למה היא התכוונה. היא הזכירה לי שבכנס, קראתי לה בזמן שהנחתה תרגיל בקבוצה כדי לומר לה לעשות זאת באופן אחר. זה מאד פגע בה. היא שמעה ביקורת וכעס בקולי. אני רק זכרתי ש"ניסיתי לעזור"…אך מתוך כוונה לכבד את נקודת מבטה , התמקדתי על זה והזמנתי את החלק שבי אשר יש בו לבטח רגשות כלפי חברתי, להגיע למודעות שלי. כמובן, שהיה שם חלק בי שנשא רגשות של ביקורת בקשר לחברתי מההיסטוריה המשותפת שלנו.מכיוון שלא הייתי ערה אליהם בעצמי, הם באו לידי ביטוי בציבור,באופן ברור לה וכנראה לשאר האנשים, אבל לא לי. איני רוצה יותר להיות האחרונה בחדר שיודעת מה אני מרגישה.

זוהי הסיבה לכך שאני מתמקדת. זוהי הסיבה לכך שאני מתמקדת עם הדגש על מערכת יחסים עם הפנים (inner relationship). כי אני מזמינה שוב את הגירוש. אינכם יכולים להיפתר מרגשותיכם, ללא קשר לכמה חלק שבכם שמאד רוצה בזאת.אתם יכולים רק לשלוח אותם אל מתחת לפני השטח. בגירוש, חלקים מתוכננו הופכים לפראיים, חשוכים, בודדים, אכזריים וכשהם חוזרים מהגירוש או פועלים משם, הם אינם חלקים נחמדים. אז בואו לא נרגש את תהליך הביקורת. דחיפה הצידה רק מקלה על אחרים לראות זאת ומניחה את זה מחוץ לספירת הנוכחות, בה יכולה להתחולל הטרנספורמציה.

שפת הנוכחות עם התהליך הביקורת הפנימי:

שפת הנוכחות( הכאן ועכשיו) מתחילה במילים "אני חש ש…" וממשיכה ב"משהו בי  אשר"……. אם מישהו יאמר " זה טיפשי" – ישנה  זאת ל .." אני חש שמשהו בי אומר שזה טיפשי."

רוב האנשים חווים הבדל משמעותי בין 2 המשפטים.( אתם יכולים לקחת רגע לבדוק מה ההבדל שאתם חשים). השני מביא, בדרך כלל יותר מרחב, יותר מרחק בלי לאבד קשר, …ונקודת מבט יותר רחבה .זה לקבל תזכורת ש"אני" יותר מ"זה" . זה נהיה יותר אפשרי לפנות אל החלק המבקר ואל חלקים אחרים בסקרנות מתעניינת , ואז התמקדות בחלקים הפנימיים הללו נעשית אפשרית. שפת הכאן ועכשיו היא תזכורת לקחת את המרחב שנוכחות מביאה ומזכיר שאני יותר מהמאבק שבפנים. מהמקום הזה של ה"יותר" יש אפשרות לשינוי.

שפת הנוכחות ותהליך הביקורת – דוגמא : לסם היה מחסום פעולההוא היה מוכן להתקדם בתוכניותיו העסקיות אך איך שהוא לא הביא עצמו להרים טלפונים ולסיים את הפלייר.כשהוא ישב להתמקד איתי, הזמין אל החלק שבו שלא רצה לנוע קדימה..

סם: "זה כמו מתחים בבטני…האמת שזה מרגיש לופת, מחזיק מאד צמוד…ויש פחד….אני פוחד לעזוב…

כדי לתמוך בסם להביא נוכחות, שיקפתי חזרה את מילותיו בשפת הנוכחות:

אן: " אתה חש שמשהו בתוכך לופת, מחזיק צמוד, מפחד לעזוב…"

סם : "כן…זה החלק שבי שמפחד לעזוב….זה אומר שהעולם הוא מקום מפחיד….זה מרגיש כפי שהייתי כילד קטן ופגשתי בפעם הראשונה איך העולם יכול להיות קשוח…"

שימו לב שסם לוקח את הזמנתי לשפת הנוכחות לאחר ששיקפתי :" אתה חש שמשהו בך מפחד לעזוב"…הוא אמר "כן, זה החלק בתוכי שמפחד לעזוב". נקודת מבט זו מאפשרת לו לחוש מקום זה שבתוכו יותר לעומק, ולחוש את ההרגשה כמו שהיה ילד קטן.

אן: אתה חש שזה כמו שהייתי כילד קטן, נפגע מהעולם בפעם הראשונה".

סם: " אני כל כך קשה עם עצמי לפעמים".

לא הייתי בטוחה איך זה קשור למה שסם אמר עד כה, אך ההתמקדות היא כזו לעיתים, מה שבא קשור אך לא בהכרח בהגיון נסיבתי…מה שכן ידעתי שהמשפט שלו " אני כל כך קשה עם עצמי.." צריך לעבור פירוק – הוא הזדהה עם שני חלקים של מאבק פנימי ורציתי להזמינו להיות הנוכחות עם שניהם.

אן : " אתה חש שמקום בך קשה עם מקום אחר בתוכך.

סם : "זה כאילו יש בי קול שאומר "אתה חייב לשחרר, אין לך ברירה"…..אבל לשחרר  מרגיש כמו לעמוד מעל תהום ענקית.

שוב סם לוקח את הזמנתי כאשר מתאר את שני  המקומות הנאבקים בשני משפטים שונים כך שכל אחד מהם מורגש מופרד יותר ממנו. הדבר הבא שאומר בא לתמוך בהפרדה זו  (ובקשר):

אן:" אתה חש משהו בך שמרגיש שלשחרר זה כמו לעמוד מול תהום ענקית , ואתה חש במקום בתוכך שאומר –אתה חייב…   ושניהם שם."

בהמשך התהליך…סם יכול היה להקשיב בחמלה לשני הצדדים בתהליך זה. מה שהתנהג בתחילה כתהליך ביקורתי ("אני קשה כל כך עם עצמי..") התפתח לחלק שבו שלהוט להצליח. החלק שפחד, היה זקוק לנוכחות ממש כפי שילד מבוהל זקוק.כש"זה" הרגיש שנשמע , לעומת לחץ וביקורת, "זה" התחיל להירגע…וכשהחלק הלא סבלני הרגיש שדאגותיו נשמעו החל גם הוא להירגע.

כל זה לא היה מתאפשר ללא " נוכחות".

לשים לב איך זה בגוף :

אנו יודעים שהתמקדות הינה תהליך ממוקד גוף…אך מה שזה אומר בתרגול, נתון לפרשנויות.

בתהליך עליו דיווחנו, לסם היו מתחים בבטן, לופתים, אוחזים צמוד…בוודאות תחושה גופנית. אך זה לא היה החלק הביקורתי. במקרה שלו הוא הופיע כ"קול". ( " זה כמו שיש בי קול שאומר אתה חייב, אין לך ברירה"). אולי זו אחת הסיבות לכך שהחלק הביקורתי לא נתפס כמקום להתמקד עליו, משום שלעיתים אינו מופיע באופן ברור ממוקם בגוף, כמו חלקים אחרים בנו אותם הוא מנסה לשנות או לשלוט.(" יש בי סלע קר של פחד בבטן….ואני מנסה לשחרר אותו…אני לא אמורה להרגיש ככה") לעיתים החלק הביקורתי מורגש בגוף. כשזה קורה זה מרגיש בדרך כלל כמו תעוקה או מקום צר או לפיתה…" יש לי הרבה כעס, אני יכולה לחוש זאת כמו חום ואנרגיה שנשפכת דרך הכתפיים והידיים ואני מרגישה גם את הרצועה לרוחב החזה. זה מרגיש קר ודחוס וזה אומר לכעס "לך מפה, אתה לא יכול להיות פה , זה לא בטוח".

להיות עם החלקים הביקורתיים בדרך ההתמקדות, דורשת מאיתנו להיות פתוחים לכל האופנים ש"הם" ישתמשו כדי לתקשר את נוכחותם: קולות, דימויים, תמונות הנם באופן סביר, אם לא יותר מסביר, כמו תחושות גוף. כמו תמיד אם אנו חווים חלקים אלו כקולות או תמונות, אנו צריכים להמשיך להביא מודעות לחלק הפנימי במרכז הגוף, כדי שחוויות אלו יהיו מקורקעות למודעות בהווה.

החלק שמפחד :

בתחילה כשהתנסיתי בהזמנת המתמקדים, להביא חמלה לחלקים הביקורתיים שבהם, נתקלתי בסוג מעניין של התנגדות. אנשים לא רצו להיות בחמלה, כי נראה להם שחלק זה שבהם הינו אכזרי, מרושע או כועס." זה רוצה לפגוע בי , איך אוכל להיות בחמלה אל זה .."

מחוותיי עם מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה , ידעתי שהתנהגות אנושית כמו התנהגות החלקים הפנימיים האלה יכולה להיראות כמו ניסיון לפגוש צרכים לגיטימיים ( בדרכים, ומרשל היה אומר עליהם, אשר באופן טרגי לא סבירות להצלחה) תהיתי , איך ניתן להבין את ההתנהגות של החלק הביקורתי הזה בדרך שתאפשר למתמקד להביא הבנה וחמלה.איך אנו יכולים להבין מה קורה , אם אנו מביטים בזה מנקודת מבטו של זה …וזה תמיד מגיע לנקודה ש :המבקר האימתני פוחד…

הוא תוקף באכזריות כי ככה זה כמה שהוא פוחד שמשהו ישתבש, שמשהו לא יתוקן, שאחרים יעבירו ביקורת וכו" …

התחלתי לתהות : מה אם כל החלקים הביקורתיים ממש מפחדים.? הם לא מרגישים או נשמעים או נראים מפוחדים בדרך כלל. הם נשמעים כועסים, או מנהלים, מאד בטוחים בעצמם . בטוחים שהם צודקים ואתה טועה . אך מה אם ככל שהם נשמעים יותר בטוחים , הם יותר פוחדים בעצם , בעומק פנימה?

דוגמא- אני זוכרת תקופה כשהייתי בסביבות גיל עשרים, גרתי בשיקגו, ושותפתי ואני צבענו את הדירה. סולם רעוע עמד במסדרון והחתול האידיוטי של ליאון, פרוסטביט, החליט לזנק על מדפי הצבע.סולם..חתול…והכול התמוטט על הרצפה, ויבבה מוזרה הופיעה.רצנו לשם, פרוסטביט המסכן היה תפוס בזנבו מסובך בסולם. התקרבתי אליו לעזור לו להשתחרר, ובמקום לקבלני בברכה הוא תקף אותי. הוא היה כה מבוהל, בפאניקה, לכוד ומיואש. כל אשר היה עלי לעשות זה לראות את הייאוש במקום את התקיפה והחמלה שבי הופיעה בקלות, למרות סימני השריטות על ידי.

הדבר דומה גם עם תהליך הביקורת. אם רציתי לעזור למתמקד להיות בחמלה אל החלק המבקר שבו ,מה שהיה עלי לעשות זה להזמין אותו לבדוק את האפשרות שהמבקר מפחד.זה תמיד עובד. האמת שזה עבד באופן כה משכנע שבמשך הזמן תהיתי עם ישנו סוג של חוק אוניברסאלי בעבודה. ברברה בסופו של דבר, הראתה לי שהחלק שבתוכננו שמעביר ביקורת , הוא חלק שזקוק לשלוט , להיות בשליטה, והפחד והצורך בשליטה הם 2 צדדים של אותו מטבע. החלק שמבקר לא אוהב בדרך כלל להודות שהוא מפחד. לעשות זאת זה להראות את הפגיעות, והוא בטח לא רוצה לעשות זאת. אך יש רפסודה שלמה של מילים נרדפות לפחד : מפאניקה וטרור בצד אחד של הסקאלה לדאגה וחשש בצד השני. החלק המבקר / שולט , בדרך כלל מוכן להודות שהוא חושש או דואג.ובשבילו לומר שהוא חושש, זה כבר הבדל גדול מהיות בתקיפה.

תהליך עם המבקר המפוחד- דוגמא-

הנה קטע מתוך תהליך אשר בו אישה עם מחלה כרונית,  הייתה בכנות עמוקה עם עצמה בקשר למה שמחלתה אמרה וזה העלה תהליך ביקורת. לאחר שהות עם התחושות הגופניות של הסימפטומים שלה ושימוש בשפת הנוכחות ( אני חשה …משהו בי..) להזכירה להיות עם, במקום להיות ברגשות, היא דיווחה כך:  :" אני חשה במקום שבי שלא בטוח שהוא רוצה שאני אחלים ואבריא…זה פוחד שאם אבריא, אשכח מכל מה שלמדתי בזמן הזה…חלק אחר שבי אומר– את לא צריכה להרגיש ככה , זה רע. הסימפטומים שלי אומרים לי – אם נלך את תחזרי להיות חסרת מודעות. משהו פה חושב שאני צריכה להיות חולה כדי לחיות חיים שפויים, ומשהו בתוכי פוחד כשהוא שומע זאת."

שימו לב שב 6 המשפטים הללו היא שומעת שני חלקים שבתוכה. סימנתי את המשפטים שמדווחים מה החלק הביקורתי אומר ומרגיש. זה מתחיל באמירה שהחלק האחר שבה לא אמור להרגיש את מה שהוא מרגיש. זה קול ביקורתי מוכר…שופט, משתמש ב" לא אמורה"…ו "צריכה". אך כמה משפטים לאחר מכן, היא מבינה שהחלק הזה שבה פוחד.

אנו יכולים להיות אמפטים לחלק שפוחד. כמובן ! זה יכול להיות מפחיד לגלות שיש חלק אשר רוצה את הסימפטומים אשר נחווים. לא פלא שחלק מפוחד זה נהיה חרד ומנסה לעצור את ההתנסויות בדרך היחידה שהוא מכיר- שיפוט והאשמה. אפילו שאנו מודעים שהקשבה למה שיש בדיוק בנוכחות , היא הדרך המהירה לאפשר לזה להשתנות ואין מה לפחד מלהקשיב למה שיש כי זה כבר ככה שם, יש עדיין בדרך כלל חלק , כמו במקרה הזה , שמפחד לשמוע את זה. שלא רוצה שזאת תהיה האמת.חלק שבנו שמנסה לדחוק חלק אחר, בדרך כלל מתנהג בביקורתיות, אך רגשותיו הם – דאגה ופחד. וזה חשוב – לעשות את ההבחנה בין הפעולות אשר החלק הזה שבנו נוקט או דוחף חלק אחר שבנו לנקוט, לבין הרגשות אשר מאחורי התנהגותו. אם אנו נתפסים להתנהגות, אנחנו נתפסים במאבק מלחמתי. אם נוכל לחוש מתחת להתנהגות את הרגשות שמביאים אותם, אנחנו יותר קרובים הרבה יותר לפוטנציאל לשינוי.

אמפטיה עם הפחד :כשאנו מודעים לפחד/ דאגה / חשש בחלק הזה שבתוכנו , אנו יכולים לתת לו אמפטיה בקשר לדבר שממנו הוא פוחד.

אמפטיה יכולה לבוא לידי ביטוי בעזרת משפטים כמו " בוודאי שזה מפחיד …./ מדאיג….."

"לא פלא שזה מפחיד …" אופן דיבור שכזה עוזר להחזיק גישה של הבנה , איך "זה" מרגיש מנקודת מבטו.

דוגמא:

מתמקד אשר החל להיות מורה למדיטציה התמקד על מקום קשה בחייו. והוא דיווח פתאום : " יש בי חלק שאומר – אין לך כל סמכות ללמד מדיטציה כי אתה כל כך דפוק "… עשינו כבר עבודה עם תהליך הביקורת בעבר לכן רק אמרתי :

אן : וואו זה בטח ממש מפחד ממשהו …

מתמקד ( התייחס לזה עם האפשרות ש"זה" מפחד ממשהו ודיווח): ….או יש לו אמונה שאם אני מלמד , אני צריך להציג עצמי כאילו אין לי שום בעיות עם עצמי.

אן :הצעתי לו לומר לזה  באמפטיה-  " זה לא פלא שתרגיש פוחד או חושש אם אתה מאמין שאם אני מלמד אני צריך שלא יהיו לי שום בעיות."

ראיתי את גופו נרגע עוד לפני שדיווח :" אני חש הקלה גדולה שעוברת דרך הקיבה והבטן שלי. מתח גדול שם פשוט נרפה"

שימו לב שהמשפט שמתחיל ב "לא פלא ש.." הוא חם ואמפאטי, בלי להסכים עם מוגבלות האמונה הזו .זה נותן תחושה של זיהוי ונתינת מקום לרגשות (פוחד וחושש) והקשר שלהם לאמונה בלי לשלול אותה. זה מוביל לתוצאה של שחרור וחופש, סביב האמונה, אשר לעיתים קרובות נחוות כהקלה גופנית.

הלא רוצה :

המקום שמבקר בתוכננו, יש משהו שהוא לא רוצה. הפרדוקס שהוא בדרך כלל לא רוצה את מה שהוא מנבא. הוא יאמר לדוגמא " אתה תהיה כישלון "או " אתה כישלון" וכישלון זה בדיוק מה שהוא לא רוצה בשבילך. זה נשמע לא הגיוני באופן מתסכל, אך בעצם  זה תהליך אנושי מאד טבעי. תארו לעצמיכם הורה שקורא אל ילדו שיוצא ביום חורף קר החוצה ואומר " אתה תמות מהתקררות"

מדוע שההורה יחזה שהילד שלו ימות ? ברור שההורה רוצה שהילד יעשה משהו : אולי ללבוש משהו חם יותר. אז האמירה בעצם אינה נבואת מוות . היא בקשה עם ביטוי חזק של רגשות שמודבקים לזה. " בבקשה שים בגדים חמים , אני ממש דואג לך" כלומר – אתה תמות מהתקררות – זה ביטוי של מה שלא רצוי.  זאת אפשרות שבכל פעם שהחלקים הביקורתיים בתוך תוכנו מנבאים את הנפילה או הכישלון שלנו, הם בעצם אומרים מה הם לא רוצים שיקרה. איזה רעיון !!

זה יכול להיות תהליך עוצמתי ויוצר שינוי, להזמין את המבקר הפנימי לגלות מה הוא לא רוצה.באופן ספציפי, כפי שברברה ואני גילינו,זה עוזר להזמינו להביע לידיעתנו מה הוא לא רוצה שיקרה לנו. זה נשמע כך-  " אני מזמין את "זה" לומר לי מה הוא לא רוצה שיקרה לי" . אולי בדרך זו, ההזמנה תיתן תוקף לטבעו המגונן של החלק הזה שבנו ולכן תהיה זו הזמנה רצויה.

אם אתם יוצרים קודם קשר עם הרגשות המפוחדים של החלק הביקורתי (פחד, דאגה, חשש)לעיתים נדירות יהיה לו קשה להביא לידיעתכם מה הוא לא רוצה שיקרה לכם. ללא החיבור הרגשי, צעד זה יכול להיות קשה יותר ולעיתים בלתי אפשרי. לחוש את רגשות הפחד זה צעד מפתח, ולאחר מכן מגיע המפגש עם "מה הוא לא רוצה ".

דוגמא :תיה התמקדה בהיבט שבתוכה אותו היא כינתה : "התנגדות".היה לזה קול קשוח וכשהיא יצרה עם זה קשר, היא שמעה: "את אף פעם לא מגיעה לשום מקום, תוותרי". זה לא הרגיש מפוחד, ובתחילה היה לתיה קשה לדמיין ש"זה" אולי מפחד, אך החליטה לנסות אמונה זו שהחלק הביקורתי עלול להיות מפוחד, וראו מה קרה…

היא התחברה לתחושת הגוף ושמה לב לאיזו צורה כהה זוהרת בפינה : "אני תוהה אם אתה חושש או דואג " היא אמרה לזה….הייתה תגובה מועטה של הסכמה, לא הרבה, אך הייתה מעט. " אני תוהה מה אתה לא רוצה שיקרה לי "… דימויים ומילים החלו לזרום : התעללות, הענשה, חוסר כבוד …הענשה נמצאה כמהותית ביותר. היא נתנה לזה תחושה שהיא שמעה את זה :"אני ממש שומעת שאתה לא רוצה שאני איענש" "…הייתה חוויה קלה של הקלה והיא החליטה לתת לזה אמפטיה : "אין פלא שאתה חש דאגה,אם מה שאתה רוצה בשבילי זה שלא איענש"  הייתה הקלה בתחושה במקום הזה בפנים, שחרור. תיה יכלה להיות עם זה ולחוש עוד.

הרוצה :

ממש מתחת ל"לא רוצה ". יש את  "הרוצה", מה שחלק זה  רוצה שנחווה ונרגיש. החדשות הטובות  בקשר לחלק הביקורתי הן שהרצונות שלו בדרך כלל די בהישג יד, ברגע שה"לא רוצה" נשמע. ( נדבר על יוצאים מן הכלל בפרק הבא).

וברגע שהחלק מוכן לומר למתמקד מה הוא רוצה, הוא לרוב לא נחווה יותר ביקורתי. זה לעיתים מרגיש יותר כמו משהו מגן ודואג. זו עוד סיבה למה חשוב לעזוב את המונח -"המבקר" ולקרוא לו על פי התנהגותו, תוך השתנות התיאור כאשר התנהגותו משתנה.

בואו נמשיך לעקוב אחרי הדוגמא של תיה, עם ה"רוצה": כאשר באה במגע עם החלק שבה שביקר, וכשחוותה שזה לא רוצה שהיא תיענש והכירה בזה, חשה תיה הקלה.היא לוקחת זמן, מרגישה מוכנות של חלק זה לתת ל"רוצה" שבו להיחוות. הדימוי של להיות מוענשת עדיין איתה- מה שזה לא רוצה שיקרה, ועכשיו עולה דימוי חדש : להיות מחובקת, עטופה בגאווה – הם המילים..".זה רוצה שאני אהיה מחובקת בגאווה" היא מדווחת.

בן הזוג המקשיב לתיה מזמינה לבדוק מה המקום הזה רוצה שהיא תחוש ב-"מחובקת בגאווה".יצירת הקשר עם הרגשות ה"רוצים" מביאה רמה עמוקה של מודעות שיכולה הביא שינוי. תיה מזמינה את תחושת הגוף של מה שהחלק הזה רוצה שתחוש בחיבוק בגאווה .יש חוויה גופנית של:  חום, הגנה, חיבור. זו חווית סיפוק עמוקה לחוש זאת, ותיה נשארת עם זה זמן מה. כן,  זה אותו מקום שתיה פגשה בתחילה אומר: "את לא מגיעה לשום מקום, תוותרי…"כמו ההורה שאומר: "אתה תמות מהצטננות"…כשבעצם כוונתו היא :" אני דואג לך, אני רוצה שתהיה בטוח". אותו החלק תוכנו הנראה כמתקיף, הוא בעצם מגן ותומך , אך זקוק לעבור את כל התהליך כדי לאפשר לצד המגן להופיע.

חזרה על  התהליך :

* מודעות לכך שתהליך הביקורת מתרחש

* הבאת נוכחות לכל חלקי החוויה , כולל לתהליך הביקורת.

* הבאת תשומת הלב לאיך מרגיש תהליך הביקורת בגוף או איך הוא מייצג את עצמו, בתחושה ,

בקול או דימוי.

* לשים לב האם הוא מפחד, או שיש בו צורה של פחד כמו דאגה או חשש.

* להזמינו לומר מה הוא לא רוצה שיקרה לי

* להזמינו לומר מה הוא רוצה שאחווה או ארגיש.

המבקר והמבוקר :

 בדוגמאות הבאות אני מזמינה את סקרנותכם בקשר ל : מי זה ה"אני" שאיתו מזדהה המדבר.

* אני מרגיש רע בשל הבלגאן בחיי.

* המבקר הפנימי שלי ענק ואני כה קטן.

* קול ביקורתי מכנה אותי "טיפשה" וזה מרגיש שזו אמת.

* קול ביקורתי מכנה אותי "טיפשה" ואני אומרת לו לשתוק ולעוף מפה.

* אני חש בושה.

בכל שיחתנו על החלק הביקורתי, התעלמנו מ"דמות מפתח" בדרמה : החלק שבנו שמבוקר.

אם אני מזוהה עם נוכחות, מצב תודעה שמאפשר להיות עם כל דבר אשר עולה, אזי ברור שלא אני היא המבוקרת. הדמות של רוברט דה נירו בסרט "נהג מונית" אומרת: " אתה מדבר אלי ? אתה מדבר א ל י ? …אל מי מדבר החלק המבקר ? את מי הוא מבקר ? אותי ?….

כשאני בנוכחות, אני לא חשה מבוקרת.

אם ישנה חוויה של העברת ביקורת על ידי החלק המבקר שבתוכי, אזי חייב להיות חלק אחר בי, שזקוק גם הוא להכרה : החלק שחש מבוקר. ויש לו רגשות בקשר לזה: כעס, מרד, אשמה, מבוכה, בושה. אנו יכולים להיות מזוהים עם החלק המבקר, כמו ב :"זה טיפשי"…או להיות מזוהים עם החלק המבוקר, כמו ב: "אני מרגיש בלתי הולם". אנו עלולים להזדהות עם החלק המבוקר, ועדיין להיות ברמה מסוימת של מודעות למה שמתרחש, כמו ב : " חלק ביקורתי הופיע, וזה אומר לי שאני לעולם לא אגיע לשום מקום עם זה..".

לעיתים רחוקות אנו בנוכחות עם תהליך הביקורת .אם היינו , היינו יכולים לומר משהו כמו :

" אני חשה משהו בי שמעביר ביקורת על חלק אחר שבי, ואני חשה גם את המקום שמרגיש מבוקר".

הבאת נוכחות היא הצעד הראשון והחיוני ביותר לתזוזה החוצה ממצב של קיפאון בין המבקר והמבוקר. כדי להביא נוכחות כאשר "אתה" תחת התקפה, זכור שאתה לא המטרה, אתה הוא לא זה אשר מבוקר. משהו בך מבוקר על ידי משהו אחר בך.

את החלק המבוקר ניתן לכנות : החלק המגיב .

ברברה ואני זיהינו 3 סגנונות  או מודלים שהחלק המגיב לעיתים מקבל על עצמו :

1.התמוטטות – גישה שאומרת :".נכון, אני כזו גרועה ואני מרגישה רע עם זה "…זה עלול להיות     קשה להבחין בחלק זה אם אנו מזוהים איתו. זה יכול להרגיש כמו אמת, פשוט האמת.  תחושת הבחילה החלולה בבטן ( או כל תחושת גוף אחרת לא נעימה) יכולה להרגיש לא יותר מאשר : "מגיע לי". ברברה ואני נהגנו לכנות את החלק הזה : הקורבן של המבקר, לפני שהחלטנו שהמילה קורבן הינה תווית מזלזלת מדי בעצמה. אך לעיתים, קורבן זה בעצם מה שהחלק הזה מרגיש אפילו כלפי עצמו. החוויה המורגשת של בושה, היא הטריטוריה של החלק המגיב הממוטט. אם משהו בי מתבייש,  בטוח  שחלק אחר שבי מבייש אותו. נכון הדבר לגבי אשמה ומבוכה. " אני מרגיש אשם" – יכול להיות בשפת  הנוכחות – " משהו בי חש אשמה, ומשהו אחר שבי אומר שאני אמורה לחוש אשמה". במקרה זה נוכל  לחוש פנימה, ולשמוע את ה"לא רוצה" וה"רוצה" בכל אחד מהם.

2. התמרדות- החלק הזה אומר :" אני לא… ואתה לא תכריח אותי… " – יש לו לעיתים קרובות איכות כמו של מתבגר עקשן. האמת היא, שמערכת היחסים בין החלק שמגיב לחלק שמבקר, הם כמו יחסי מתבגר הורה, עם כל הקומדיה והדרמה שזה גורר עימו. החלק המבקר שולט, דוחף, מנהל            (כמובן כפי שראינו, הסיבות הנכונות בעיניו).החלק המגיב הוא משהו בנו שלא אוהב להיות נשלט, נדחף, מנוהל ( ומי כן אוהב?). כאשר שניהם מגיעים ראש בראש, ניצוצות עפים והגוף הוא זירת קרב.

3.בריחה – כשמשהו חש שהוא תחת התקפה, הוא עלול להגיב בבריחה. ..  החוויה עלולה להיות אטימות, שכחה, בלבול, הירדמות וכ"ו. התנהגותית, בריחה זו של החלק המגיב יכולה להיות החלק שבנו שמכור למה שאנו קוראים "בריחות": צפייה בטלביזיה, משחקים במחשב, אכילת יתר של חטיפים וכ"ו.אחד הסימנים לכך שאתם מזוהים עם החלק המגיב הוא אם אתם מוצאים שזה קשה לחוש את הפחד הדאגה או החשש של החלק הביקורתי שבכם, אם קשה לכם לדמיין או להרגיש שהחלק הביקורתי בעצם אינו כועס, קשוח או מרושע. זה מרגיש מאד גדול ביחס אליכם. אם זה לחלוטין קשה לחוש אל זה אמפטיה, זה סימן בטוח שאתם בעצם מזוהים עם הנמען של הביקורת.אתם חשים שזה מבקר אתכם, מה שאומר שאתם לא בנוכחות, שאלה חדשות טובות משום שברגע שתחזרו להיות בנוכחות, כל הדברים ירגישו הרבה יותר טוב! להיות בנוכחות יאפשר למתמקד להיות עם שני החלקים, הביקורתי והמגיב לביקורת.לכל צד תהיה איכות רגשית, ו"לא רוצה" ו"רוצה", שזקוקים להיות מורגשים בגוף כל אחד בזמנו, לקבל הכרה ולהרגיש נשמע. בדרך זו מונח הריפוי.

מבקר פנימי חמור:

חוויות מסוימות של ביקורת פנימית הנן מאד קשות להבנה על ידי האנלוגיה הנדיבה של "הורה דואג המנבא מה אינו רוצה שיקרה לילדו האהוב"…." זה שונא אותי"…" זה רוצה שאמות"…."זה כה אכזרי, זה רוצה לקרוע אותי לגזרים".  כמובן שאנו צריכים לסייע באי הזדהות עם ה"אני" בכל ההצהרות הללו, עדיין, איך נוכל להבין את הכוח הנראה כשנאה פנימית?

בעבודה הגופנית שלנו הנקראת :" מפת אוצרות אל הנשמה", ברברה ואני ראינו שטבעה של טראומה יכולה להוביל אל תהליך ביקורת קשוח שכזה. אבל בפשטות, כאשר אירועים מציפי פחד וכאב מתרחשים בזמן שאין משאבים לטפל בהם, לא בפנים ולא בחוץ, התהליך הרגשי קופא- לא עובר עיבוד- ואטום בתוך חלק המגורש מהמודעות. מגוון חלקים אחרים לוקחים על עצמם את התפקיד לשמור על מה שכביכול מכונה- "חומר רגשי מסוכן", אל מחוץ למודעות.

…אז ישנם שני סוגים עיקריים של תהליך ביקורת פנימי, או שני קצוות על הרצף, תלוי כמה חמורה הטראומה, או כמה פחד יש במערכת מפני מה שקשור לזה או מורגש. בקצה הקל והפחות חמור בסקלה, יש את תהליך הביקורת אשר קל יותר להרגישו כמגן, שחושף את מה שהוא רוצה בשבילינו ללא מהומה רבה. בקצה השני, החמור של הסקלה, יש לנו חלק ביקורתי קשוח יותר, אשר מונהג על ידי פחד עצום מפני מה יהיה לגיטימי לחוש אם זה לא יעשה את עבודתו. במקרה זה ה"לא רוצה" מורכב יותר. יש לנו את ה"לא רוצה" של החלק הביקורתי ששייך ל"לא להרגיש משהו", ויש את הרגשות של ה"לא רוצה" שאינן רצויות להרגשה. בסופו של דבר, שני הדברים זקוקים לחיבור דרך תחושת הגוף, אך אין זה מועיל לזרז תהליך זה. חוויה פוסט טראומטית עלולה להופיע. צעדו לאט, כבדו כל סימן פנימי מחלקים אשר זקוקים לעצירה, ולחזרה שוב בזמן אחר.

מבקר פנימי חמור- דוגמא :

ג'ורג' אמר שהוא שומע קול ביקורתי פנימי חמור לאורך כל השבוע שאומר לו : " אתה חתיכת סתום, אין לך השפעה, אינך יודע טוב מזה ? אתה חסר אונים…" ג'ורג' היה נחוש בדעתו לשנות את מצב קידום המכירות שלא היה מוצלח על ידי שליחת אימייל מעוצב היטב, לרשימה נבחרת של אנשי מפתח. הוא היה מאד גאה בעצמו על כך שנקט בפעולה. אך לא היו שום תגובות למייל. ברגע שהוא הבין זאת, החלה ההתקפה הביקורתית. כאשר ג'ורג' הכיר והביא נוכחות אל המתקיף הפנימי, הוא חש אותו כיצור דרקוני בעל כנפיים גדולות, והרגש המלווה היה כעס. " הוא זועם עלי"…הצעתי לו לבדוק מה גורם לזה להיות כה זועם. "זה זועם על כך שהעזתי לחשוב שאני יכול להיות בעל עוצמה. זה לא רוצה שאהיה בעל עוצמה."

בכל זאת, לא היו אלה הפעולות העוצמתיות שג'ורג' נקט אשר הרגיזו את הדרקון, אלא העובדה שהן לא הצליחו. " זו לא הייתה בעיה כאשר כתבתי ושלחתי את המייל, זה היה רק לאחר שהסתבר שזה לא עבד. אז החלתי לשמוע כמה אני "חתיכת סתום". היה זה בלתי נסבל לחלקים מסוימים של ג'ורג' שפעולותיו נדחו. " אני כמו יכול לשמוע את האנשים הללו מלחשים – מי הוא חושב שהוא, שאנשים חשובים כמונו יענו למייל הקטן והמטופש שלו…." כשהוא ישב עם התחושה של כל זה בגופו, עלה זיכרון מתקופת חטיבת הביניים בבית הספר. הוא כתב בספר הזיכרונות השנתי של ילדה פופולארית,  שהוא מחבב אותה .לאחר מכן היא הגיעה והעליבה אותו באכזריות מול חבריו." הם בטח הקניטו אותה בקשר למה שכתבתי"…הוא אמר עכשיו. בזמנו , הוא היה הרוס.ג'ורג' ישב עם תחושת הגוף של הזיכרון, עם הדחייה ההורסת.. הזיכרון הזה היה מחובר לעוד זיכרונות, מזמנים אחרים, של דחייה. הוא יושב עם חווית הגוף, כאשר זיכרונות אלה עולים ומופיעים, מקבל סוג של רשות פנימית לחוש כפי שהוא חש זאת , עכשיו. " זה כמו אגרוף בבטן…לא …זה כמו אחרי האגרוף…כמו בחילה ואין מספיק אויר.." הוא נשאר עם רגשות אלה, מביא לזה הכרה." זה מה שהדרקון לא רצה שארגיש" אומר ג'ורג'. הוא הכיר בשניהם: הרגשות עצמם, כפי שהם נחווים כאן ועכשיו, וה"משהו" בו שלא רצה שיצטרך להרגיש זאת….לאט , תחושה של שלווה התפשטה בו. " זה כה רע" הוא אמר " פחדתי שזה יהיה יותר גרוע"…"כן" – שיקפתי- " משהו בך פחד שזה יהיה יותר גרוע".

ה"מנהל" של ריצ'ארד שוורץ וה"מפקח" של מפת האוצרות :

העיסוק שלנו בתהליך הביקורת, קרוב מאד לתפיסה של "המנהל" בעבודה של ריצ'ארד שוורץ

ב – internal family systems therapy ."מנהל" הוא סוג של חלק, שנוהג להיות מגונן ומתעניין בשליטה בסביבה, כדי לשמור על הדברים בטוחים.החלקים הניהוליים יכולים להיות מאד פרפקציוניסטים, שואפים להיות בעלי הישגים, נוגשים ביקורתיים, לוחמים, שומרים.

" הנקודה לזכור היא שהמטרה הראשונית של כל המנהלים זה לשמור על הרגשות המפוחדים והמחשבות, מלהישפך על הקירות הפנימיים, כדי שהמערכת תישאר בטוחה והאדם יוכל להמשיך לתפקד בחייו." ( עמוד 49)

במפת האוצרות אל הנשמה, ברברה ואני קוראות לחלק הביקורתי המתואר במאמר הזה – "המפקח".

משום שזה יכול לבקר או שלא, אך תמיד מרגיש צורך נואש בשליטה פנימית. יש הרבה יותר בעבודה זו של ריצ'ארד ובמפת האוצרות מכדי שנוכל להביא במאמר קצר זה,אך ההבדל העיקרי הוא באופן העבודה עם חלקים אלו. במפת האוצרות, המבוססת על קורס התמקדות, יש שימוש בקשר עם החוויה המורגשת בגוף כחלק מרכזי בתהליך השינוי. ל ifs תחושת הגוף משמשת עוגן, ושינוי בא בדרכים אחרות.

נצנוץ של אפשרויות:

 

נהגתי להתכווץ בכל פעם שאדם, בסדנא למשל, היה מביע תלונה או חוסר סיפוק. כאוהבת שלום רציתי להימנע מקונפליקט בכל מחיר. כעס היה הרגש המפחיד ביותר בשבילי לפגוש. עכשיו אני פונה אל תלונות כועסות בעונג. אני מתרגשת לפגוש את האדם האמיתי אשר חש את הכעס, ומוצאת מה הם צרכיו. זאת מכיוון שהתמקדות עם החלקים הביקורתיים שבי הביאה שינוי. זה אפשרי לדמיין , מצב תודעה, בו אין אנו יכולים להיות מבוקרים, לא מהפנים ולא מבחוץ. איני מדברת על להיות סגורים בפני אינפורמציה או פידבק..אנו נהיה פתוחים לאינפורמציה וקבלת פידבקים ויצירת שינויים, אך כל זה לא ייתן לנו לחוש רע בקשר לעצמינו, המהות שלנו, מי שאנו באמת. אם אינכם יכולים לדמיין מצב תודעה שכזה, אתם לא לבד.רבים האנשים אשר מיוסרים על ידי המבקר הפנימי, וקשה להם לדמיין תמונה שכזו בה יהיו חופשיים מכל זה.

אל דאגה ! העולם האמיץ החדש הזה, אינו מקום למצוא את דרכינו אליו…זו תוצאה של תהליך.

ההתמקדות, כפי שמתואר במאמר זה, פונה אל החלקים הביקורתיים הפנימיים עם חמלה, בכל פעם שהם עולים, וכשהם מרגישים מוכנים להזמנה אל התחושה של מה שהם "לא רוצים" ו"רוצים", יגיע שינוי מתמשך ועמוק.

 

« לפוסטים הקודמים לפוסטים הבאים »

עוד על התמקדות

חדשות

תגיות