התמקדות עם ילדים

focusing with children

ילדים יכולים להרגיש את עצמם מבפנים ולחוש תחושות מורגשות בגוף (כמו מבוגרים..). הם יכולים לתאר היכן הם חשים דברים בגופם : אכזבה, בהלה, פחד, כעס, שמחה, חווית נטישה, לחץ לפני שהולכים לישון אצל חבר או לפני מבחן, התרגשות לקראת יום ההולדת שלהם. בעזרת חיבור לגוף יכולים הילדים ליצור קשר עם הסיפור שנמצא שם ורוצה לבוא לידי ביטוי, מבלי לטבוע בתוך העניין או לדחוק אותו פנימה. הם יכולים ללמוד שזה מרגיש טוב להקשיב לתחושה הקשורה לפחד… כעס, אפילו כאשר אינה נעימה. הם לומדים לבטא את רגשותיהם, להכיר את עצמם יותר, וכך גם את האחרים. מכיוון שילדים עדיין מחוברים וקרובים לגופם, חשים את העולם דרך התחושות בקלות יתר, תהליך הלמידה איתם מתרחש בטבעיות מפתיעה, מחזק את החיבור לעצמם ומעשיר את התפתחותם.

Marta Stapert (1935) פסיכותרפיסטית לילדים, למדה לראשונה התמקדות בשנת 1985 כאשר עבדה בבית ספר לילדים עם קשיי למידה והתנהגות בהולנד. במשך הזמן יצרה מרתה תוכנית למורים והורים, כדי ללמדם להביא את ההתמקדות לבית ולכיתה. מרתה הפכה להיות מורה ומנחה מוסמכת להתמקדות, יוצרת תוכניות ומקדמת את התפתחות הנושא בעולם כולו. בשנת 1996 התקיימה הסדנה הראשונה בנושא בכנס הבינלאומי :Clearing a    space in a group of children with drawing בכנס התהוותה "פינת הילדים" שהלכה והתפתחה בפעולותיה, בראשותה של מרתה אשר שימשה coordinator אחראית עד שנת 2006 .

כרגע פועלים שלושה coortinators בינלאומיים ל focusing עם ילדים : Simon Kilner( אנגליה), Heidi Essler (גרמניה) , Rene` Veugelers( הולנד). מידע נוסף ומאמרים מעניינים בנושא, ניתן למצוא באתר הבינלאומי- בפינת הילדים.

המפגש האישי שלי

לפני שנים רבות, בתחילת דרכי כגננת, בעת שלמדתי  לימודים לחינוך בשיטת מונטסורי, פגשתי בספרים המקסימים של אדל פייבר ואיילן מייזליש – "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב…כך שהילדים ידברו", " הורים משוחררים ילדים משוחררים"… ספרים שפתחו בפני דלת, והביאו, בצורה פשוטה, תשומת לב לאיכויות שאני מחפשת בתקשורת שלי עם ילדים ובכלל. מפגש זה אפשר לי להעמיק ולחקור את השפה החבויה בגישה המתבוננת, נותנת המקום ולא ממהרת לשפוט, המעבירה תחושה של אמפטיה גם למשהו אשר אינו מובן או מוסכם עלי.

לאחר מספר שנים פגשתי בהתמקדות (focusing ) , מה שהביא לתנועה משמעותית נוספת בהתבוננות על התקשורת עם ילדי הגן.

גן מעיין שנולד כאן, אצלי בבית, היה "מקום האימונים" שלי. הגילאים איתם עבדתי נעו בין שנתיים וחצי לחמש וחצי. במשך הזמן למדתי בעזרת איכויות תהליך ההתמקדות, להעביר להם את המסר שאני  מקשיבה, רואה אותם כפי שהם, שומעת את מה שיש מאחורי המילים, מנסה לפגוש את הצרכים הפנימיים שלהם.  שמתי לב שלעיתים רק שיקוף מוצלח, הספיק והם כבר הלאה בעניין הבא… השתמשתי בעולם הדימויים הקרוב אליהם כדי לשקף חוויה הנראית לי שקיימת שם, והם עזרו לי לדייק. לעיתים הייתי צריכה להציע להם אופציות לבחירה מכיוון שיכולתם השפתית עדיין בהתפתחות – "…וואו זה נראה שיש אוף כזה …או כעס… מה, הוא בגודל כזה ?  או כזה ? (מראה עם הידיים) …"

זכורה לי היטב סיטואציה אשר התרחשה עם אחת הילדות בגן. ילדה בת שלוש, שהייתה רגילה להתחיל את היום על הנדנדה בחצר. בוקר אחד, כאשר הגיעה, הייתה הנדנדה תפוסה על ידי ילד אחר. משבר רציני… בכי מתמשך… וכל תחנוניה של האימא להרגיע, להסביר ש"תיכף הנדנדה תתפנה ואין מה לעשות צריך לחכות", ו"זה לא נורא…" לא עזרו. ישבתי בתוך הגן ושמעתי את האינטראקציה דרך החלון. האימא כבר החלה להתרגז על הילדה שקול בכייה הלך והתעצם. הנדנדה  כבר התפנתה אך הילדה הייתה עמוק בתוך הבכי ולא התענינה בכלום… בלב מפרפר של מתמקדת מתחילה, ניגשתי אליה ואמרתי משהו כמו " את ממש רצית לשבת על הנדנדה, מיד כשבאת, קודם, לא עכשיו, וזה מ מ ש מ ע צ ב ן שתומר ישב שם בדיוק כשאת רצית. אוף. " מעבר למילים שאמרתי, נראה שהצלחתי (בתוך פרפורי ההתרגשות של  "הנה אני משתמשת במה שלמדתי") להעביר לה את התחושה שראיתי את מה שקורה לה, בדיוק כפי שזה , בלי ניסיון לשכנע שזה בסדר או לא. באותו רגע נפסק הבכי כבמטה קסם והיא עברה לדבר הבא כאילו כלום לא קרה, משאירה אותנו המבוגרים, פעורי פה.

במשך הזמן שמתי לב כמה לא ניתן לזייף אמפטיה מול הילדים, הם כה רגישים לתחושה שמאחורי המילים.

מצאתי שקל להשתמש בעולם הדימויים כאשר אני משקפת להם משהו. דאגתי לבטא את עצמי באופן דומה, לספר להם על תחושה שיש לי, לעיתים באופן מתוכנן ולעיתים ספונטאני  "יש לי עכשיו כאן בבטן , מערבולת כמו מיקסר… זה עושה כזה מין רעש ..ברררר…" . לפעמים, כאשר רציתי להפגיש אותם עם איכות מסויימת (איך להיות עם רגשות, איך לבטא אותם) , הייתי מספרת להם משהו על עצמי באופן תיאטראלי עם שימוש בחפצים שונים, תנועת גוף וקול,  כמו סיפור טוב ומרתק באופן ישיר מהפנים שלי (חלק מזה תוכלו לקרוא במאמרי ההמחזה).

שפת ה focusing הייתה לי לעזר רב ברגעים של הצפה רגשית אצל הילדים. זכור לי רגע של שיקוף שהייתי צריכה לחזור עליו ארבע פעמים ולהעלות את טון הדיבור כדי שהחוויה תשתקף במדויק  – " יש כעס ע נ ק כמו הר…". הילד החל להירגע רק אחרי שרקעתי ברגליי, השתמשתי בכל תנועת גופי ובקול רם, כדי לשקף את עוצמת הכעס האדיר שהיה שם.

אותו ילד שאימץ לעצמו את השפה, סיפר לאימו לפני מסיבת הסיום של הגן, שיש לו "התרגשות ענקית בגוף כמו השמיים"… וכשאימא שלו שאלה אותו עם הוא רוצה לעשות איתה משהו, הוא ענה "לא… ענת אמרה שאפשר להביא אותה למסיבה…".

בשנה שעברה, לאחר שש עשרה שנות גננות, הגן הסתיים לו…פינה מקום לדברים חדשים, ביניהם קבוצת משחקי  focusing לילדים בה אנו משחקים, מציירים, נעים, באוריינטציה התמקדותית, בכיף. התחלתי לעבוד באופן פרטני עם ילדים, כששפת ההתמקדות היא הבסיס לתקשורת, ומהווה כלי עזר משמעותי בתהליך העבודה המשותפת.

אחד הדברים המהותיים הינו פשוט לשים לב ולתת מקום לדברים שיש, כפי שכתב ג'ק קנט בסיפרו – דרקון- אין דבר כזה : " דרקונים קטנים כאלה לא איכפת לי" אמרה אימא "למה היה צריך לגדול כל כך?" "אני לא יודע" אמר בילי "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו." …

מוזמנים ליצור קשר: