the experiential response
EUGENE T. GENDLIN, PH.D.
(תרגום חופשי- ענת מירון)
עקרונות תגובה :
1. משמעות מורגשת :
בעיות אישיות וקשיים בחיים לעולם אינם רק קוגניטיביים, לעולם אינם רק שאלה של כיצד משהו מתפרש או מובן. תמיד ישנו קושי חוויתי, רגשי, מורגש וספציפי. המחשבות והפרשנויות האינדיבידואליות זורמות ומושפעות בעיקר מהאופן הרגשי שבו האדם חי בתוך הסיטואציה. לכן, תגובה אנושית תורמת חייבת לפחות לעיתים שתכיל אפקט רגשי חוויתי. אם אמור בכלל להיות להם איזה שהוא אפקט בנושא פתרון בעיות.
השאלה "מהי תגובת התרפיסט הטובה ביותר" מובילה אותנו לשאלה – כיצד יכולה תגובת התרפיסט להכיל אפקט חוויתי מוחשי על האינדיבידואל.
סוג התגובה של מטפל מכוון לקוח נקראה בעבר " שיקוף של רגשות " (reflection of feeling). ( רוג'רס, 1958, 1961, 1963, יוג'ין 1955-66 יוג'ין וזינירין, 1955, באטלר, 1958) אם נביא בחשבון כיצד זה התפתח מאז, המונח "תגובה חוויתית" יתאים יותר.
" שיקוף של רגשות " מדגיש רגשות, אפקט וחוויה מוחשית אך נראה שהמילה feeling מתייחסת לרגשות מאד ספציפיים כגון : אהבה, שנאה, שמחה, כעס, פחד. כמובן שישנם רגעים בהם אדם חש רגשות מובחנים כגון אלה, אך לעיתים קרובות יותר אדם אינו חש משהו ברור שכזה. בעצם, אדם מתמודד עם סיטואציה מורכבת ובמידת מה לא ברורה.
רוג'רס (1951) מסביר "reflection of feelings" (אשר השתנה ל"שיקוף של רגשות") בדוגמא שכזו : " זה גורם לך לחוש חסר אונים" ."חוסר אונים" אינו ממש רגש. בדומה, אדם מרגיש לעיתים קרובות, למשל מודאג, לא בנוח, או כעוס בגלל…. מצבים שכיחים אלו אינם ממש רגשות אלא אופני תגובה מורכבים, ודרכם בהם אנו רואים עצמינו בתוך הסיטואציה.
מדוגמאות אלה אנו יכולים לייצר שלוש מסקנות :
ראשונה- הדבר אליו התגובה החוויתית מתייחסת אינו על פי רוב רגש ברור בצורה חדה אלא חוויה מורכבת יותר. אנו יכולים לחוש כל זאת בעוצמה רבה למרות שאיננו יודעים בבהירות מה אנו חשים.
שנייה– מה שאנו חשים אינו אובייקט פנימי ( מצב רגשי אשר רק בתוכנו ), אלא תחושה מורגשת של כל המצב- איך אנו בתוך המצב הזה, מה אנו מביאים, תופסים, וההרגשה של מול מה אנו מתמודדים.
שלישית– התחושה המורגשת הזו מכילה גם את איך שאנו מפרשים ומבינים את הסיטואציה. עקב כך, תחושה מורגשת שכזו אינה רק משהו מורגש, אלא גם אינטלקטואלית . אנו עשויים להיות קצת מבולבלים בקשר למה שמעורב בזה, אך לכל הפחות באופן חבוי ומרומז תמיד מעורבים בזה אספקטים פרשניים, מחשבות, למידה, נקודות מבט והיקשים.
כך שההרגשה ( the feeling ) של האדם, אליה אנו מגיבים אינה על פי רוב רגש מוגדר בבירור, אינה מופרדת מהסיטואציה ואינה נטולת הכרה שכלית חבויה ומרומזת. תגובת המטפל " אתה מודאג ש.." מתייחסת לחוויה של האדם אשר כוללת בתוכה בשלמות אחת מורגשת, את הרגשת הפרשנות האינטלקטואלית של הסיטואציה.
כמובן שבתור מטפלים אנו לא מודאגים כל כך בקשר לסיטואציה הנוכחית של האדם, אלא לקשיי האישיות אשר הוא מביא אל כל הסיטואציות שלו. אל לקשיים אלו להיות מומשגים כאילו שהם דברים קטנים בתוך האדם. הם אמיתיים, ניתן להבחין בהם, ומורגשים על ידיו רק כאשר הוא חיי בתוך הסיטואציות ( עם אחרים, או לבד בחדרו ). מתפקידו של המטפל שהתגובה החוויתית תכוון אל הרגשתו המוחשית של המטופל, אשר תמיד תכיל בתוכה באופן חבוי , היבטים מצביים ואינטלקטואלים, כיצד האדם מרכיב ומפרש את הסיטואציות, הלמידות המסתגלות שלו, חוויות עבר ואופן ההבנה ויצירת מצבים.
בצורה אופיינית, ברגע שהאדם מתמודד עם סיטואציה, הוא כבר מביא אותה מורכבת עם רגשותיו, למידותיו, חווית העבר, לפיכך עם קשיי אישיותו. כך שזה נכון לומר שהסיטואציה הנוכחית אינה חשובה, אלא רק קשיי האישיות שלו חשובים. בכל זאת, תהיה זו טעות להמשיג את קשיי האישיות במובן של הוויה פנימית ולחפש תגובה להוויה שכזו תוך התעלמות מהאופן שלמעשה הם נראים ומורגשים בחווית האדם. החוויה תמיד מערבת, לא הוויה רגשית אלא מורכבות עשירת פרטים של אדם-סיטואציה, אשר מורגשת באופן ממשי.
למרות שזה מורגש על ידי האדם, כל זה עדיין לא תומלל במילים ועדיין לא עבר תהליך של התבוננות ישירה במובן של תפיסה כללית של משמעויות או דפוסים. עובדות רבות, כאחד, לעיתים מורגשות בעוצמה, אך עדיין רק חבויות/מרומזות.
עקרון ראשון: אנו מגיבים למשמעות מורגשת ( זה נמצא במודעות האדם, אך זה מורגש ויתכן שלא ברור מושגית.)
2. הבהרת המשמעות המורגשת:
המטופל עשוי לומר משהו כזה " היא לא מוכנה לראות דירה במקום שאני אמרתי שהיא צריכה. היא הלכה לכל מקום ארור אחר חוץ משם, אז אנחנו לא נגור שם." שני משפטים אלה ברורים מאד. שיקוף הרגשות באופן ממוקד לקוח יכיל בתוכו את הרגשת הכעס שחש המטפל כאן. (" אתה כועס שהיא באופן מכוון לא עשתה מה שביקשת"..יכול להיות שיקוף רגשי כזה). אנו תמיד יכולים להניח שהחוויה של הסיטואציה הינה מורכבת יותר ולפיכך ההרגשה העכשווית מכילה באופן חבוי הרבה יותר. כן, יש פה כעס, אך לא רק כעס. כעס (כל רגש שהוא) אינו דבר פנימי, אלא האופן בו אנו באינטראקציה. איננו רק כועסים, תמיד כועסים על. חוויה היא תהליך אינטראקטיבי (יוג'ין 1964). המצב שבו אנו כועסים והאנשים האחרים עליהם אנו כועסים, תמיד מערב עובדות רבות נוספות ומוחשיות. "כועס " הינה מילת קיצור דרך, סיווג גולמי של ההרגשה.
בדוגמא שלנו, התרפיסט מגיב למשמעות המורגשת ומשתמש במילים כמו "כועס" או "זועם" או "רגוז". אך זה עושה את כל ההבדל כאשר המטפל בתגובתו, יפנה אל התחושה המורגשת אשר בעצם הרבה יותר מורכבת. לא משנה כמה מדויקים וברורים יהיו דברי המטופל, אנו חייבים תמיד להניח ולהתייחס לתחושה מורגשת מוחשית. בחוויה, המטופל יכול להתייחס לזה באופן ישיר, וזה תמיד יכיל אספקטים חבויים מרובים ותגובות מורכבות. אם תגובת המטפל תכוון לחוויה המורכבת החבויה, יהיה זה הרבה יותר קל למטופל להמשיך לחוש ולחפש אל תוך העניין איתו הוא מתמודד. הוא עשוי תיכף לומר : " וזה מה שממש שעושה אותי כועס בקשר לכל העניין : זה ההתעלמות שלה ממני. אני רואה עכשיו שאני כל כך כועס על כך שלא נגור במקום בו רציתי, אלא על דרכה להתעלם מבקשתי". לא משנה איזו תגובה תהיה למטפל, הוא יצטרך להיות ער לכך שיש עוד הרבה אשר נוכח באופן מרומז. הוא יכול לצפות שאולי כעת יעלו היבטים הקשורים לצורך להיות אהוב, או אולי מובן לעומת התעלמות, או אולי רגשות חדשים וישנים של הרגשת פגיעה. מצד שני, אולי אף אחד מהיבטים אלו לא יעלה, אך במקום זאת משהו שקשור לכך שהמטופל הרים ידיים בטרם עת והניח שאינו יכול בשום דרך שהיא לכפות את רצונותיו. אם אשתו לא מחפשת היכן שהוא רוצה אז הם לא יגורו שם. אולי הוא הרים ידיים מהר מידי: או אולי הוא אינו מנסה לכפות את משאלותיו מכיוון שמעשה שצריך להכריח אדם לעשותו אינו נחשב כאהבה או הבנה.
התגובה החוויתית של המטפל מסבה בישירות את תשומת ליבו של המטופל אל המשמעות המורגשת שלו. המטפל רק מסייע. רק כאשר המטופל מתמקד במשמעות המורגשת שלו, זה יכול לנוע, ורק מתוך כך היבטים נוספים יופיעו. ישנם אנשים אשר מגיעים לפסיכותרפיה עם יכולת גבוהה להיות בקשר עם ההתמקדות החוויתית הזו (יוג'ין 1968) בזמן שעם אחרים המטפל צריך להתאמץ להפנות את תשומת ליבם שוב ושוב לתחושה המורגשת שיש להם באופן מוחשי.לעיתים המטופל מתנהג כאילו לא היה לו מושג שיש לו נגישות למשהו מלבד למילותיו.
בכל זאת, על המטפל להניח ולדמיין שיש למטופל תחושה מורגשת ישירה של כל מורכבות הבעיה, והתגובה (של המטפל) צריכה לכוון למשמעות מורגשת זו. אם יש צורך, המטפל יכול לדמיין בשביל המטופל כיוונים כלליים אליהם אולי יגיע בעקבות ההבהרות הבאות של המטופל. אך כל אלה הינן רק דוגמאות למה שיכול היה המטופל למצוא אם היה מסב את תשומת ליבו למשמעות המורגשת שלו. המטפל ינסה אותם בצורה שהם ייקחו רק צעד קטן קדימה ממה שאומר המטופל בכל התגובות הללו
תהיה כוונה להזמנת המטופל לראות בעצמו מה יהיה שם בשבילו אם הוא יפנה את תשומת ליבו למה שהוא מרגיש באופן מוחשי. מצד שני, אם המטופל כבר מתמקד באופן ישיר במשמעות המורגשת של חוויתו, על המטופל ללכת אחריו על ידי כך שיגיב בדיוק למשמעות המורגשת ( אף על פי שלעיתים בצורה יותר ברורה ) עליה מתמקד המטופל.
המונח "התמקדות" נראה כמו "להתבונן ב" נתון מורגש. האמת שזה תהליך אשר בו המתמקד והנתון אחד הם, ושניהם משתנים בזמן שההתמקדות מתמשכת. אדם אינו יכול לפנות להרגשה מבלי לחוש זאת בדרך שרגע קודם לא חש. "להתמקד על" – זה גם "להרגיש הלאה", אשר מבהיר את מה שמורגש.
עקרון שני: אנו מנסים להבהיר משמעות מורגשת כדי שהיבטים חדשים יעלו ויופיעו באופן מוחשי ממנה.
3. רגישות: בדיקות כיוונים להתקדמות חוויתית :
העובדה שמשמעויות מורגשות הינן מורכבות באופן מרומז ידועה בהחלט, אך בדרך כלל נאמר שהמטפל אמור להיות "רגיש", צריך להקשיב עם אוזן שלישית ולשמוע את כל ההיבטים הללו כך שיוכל לעזור למטופל להיות מודע אליהם. אולם באמרינו למטופל להיות "רגיש" אין אנו אומרים בעצם כיצד זה נעשה !
כל אחד שואף להיות רגיש, אך מה אם הוא לא ? מה הוא עושה כדי להיות רגיש ? האם רגישות פשוט "מגיעה אלינו" ? לא, אני מציע לספר כיצד תגובה רגישה זו נעשית. זה למעשה, נעשה באופן חוויתי ללא קשר לתיאוריה.
ראשית כל, בו נודה שאנו לעיתים טועים לגבי מה שאנו מצפים מהמטופל שיביא. אנו לעיתים קרובות טועים מרגע לרגע, ואף מחודש לחודש. אין כאן רגישות כצילום רנטגן. גם לא השקר הסודי לגבי דינאמיקה מבריקה או מחשבות בעלות תובנה. זה לרוב מאפשר לנו כמה דרכי הובלה, לא רק אחת. אם ננסה כיוון אחד בעדינות, כל מה שיגיע בעקבות כך, ייתן לנו הבנה נוספת, שונה או מפורטת יותר. אנו יכולים לנסות כיוונים אחדים שונים, או ציפיות, מבוססות על מחשבות שונות. מחשבות אלה עולות בנו באופן כללי במהירות, כאשר אנו בפרקטיקה. כך שזה לעיתים רחוקות מצב בו יש לנו רגישות אחת מהימנה כמו רנטגן, בין אם זה אינטואיטיבי או דינמי.
הידיעה שהתחושה המורגשת המוחשית של המטופל הינה תמיד מורכבת ומלאה בהיבטים חבויים מרובים, אנו מנסים את זה או את זה, ולעיתים קרובות לא קורה דבר- אין השפעה חוויתית. לפעמים, משהו כן מתרחש; מתאפשר למטופל לחוש בעוצמה רבה יותר, או להתנסח עוד, או ברור יותר בקשר למה שהוא מרגיש. אדם מרגיש את ה "לדעת באופן ברור יותר".
עקרון שלישי: אנו מנסים מגוון של כיוונים להתקדמות חוויתית. כך שהמטפל מסייע לבהירותו של המטופל על ידי ניסיונות מגוונים של כיוונים, עד אשר המטופל מוצא עצמו חווה הלאה (further). ב "הלאה", אנו מתכוונים להיבטים רלוונטיים חדשים, או להרגשה ברורה יותר
4. נשארים בנתיב החוויתי:
אם המטפל הולך לנסות כיוונים שונים ( לעיתים שגויים), הוא חייב לדעת מה לעשות כאשר המטופל יגיב באופן משמעותי, ואם למטופל לא תהיה שום תגובה חוויתית בעקבות מה שאמר המטפל. רגישות אינה כוח קסום לתגובה נכונה של המטפל; היא מורכבת מתשומת לב לתגובה הבאה בעקבות מה שאמר המטפל. למרות שהדבר אותו עוררה תגובת המטפל במטופל עשויה לא להיות דומה כלל למה שהמטפל ציפה, הוא כעת יגיב לזה. הסוד שברגישות הוא לא בלדעת מה לומר, אלא להדריך עצמו להגיב לתגובה העוקבת. לא משנה כמה אטום באופן יחסי או שגוי יהיה הדבר אותו יאמר המטפל, הוא יכול לאמור זאת במידה והוא יגיב, יברר ויחפש להבין את תגובתו החוויתית של המטופל שנבעה מכך.
מצד שני, אם מסתבר שתגובתו של המטפל הייתה לא רלוונטית גרידא, המטפל צריך לדעת כיצד להפנות את המטופל לנתיב החוויתי שלו. זה חשוב שהמטופל לא יחשוב שעליו לדון ב..ולרדוף אחרי משהו לא רלוונטי רק משום שהמטפל העלה זאת. לדוגמא, אם תשובתו של המטופל אלי היא : כן …זו בודאי צריכה להיות האמת..אממ…" אני יודע שתגובתי לא טובה. אנשים אומרים שמשהו צריך להיות הדבר הנכון אם הם צריכים להסיק זאת ולא חשים זאת באופן ישיר. ה "אממ"..גם הוא מציין שאין לאן להתקדם בעקבות מה שאמרתי. אני עונה עכשיו : " זה נשמע כמו משהו נכון בעיניך, אך זה לא מה שאתה בעיקר חש כרגע " ואני מזמין אותו פעם נוספת, להיות נוכח למה שהוא באמת חש, כדי שלא ילכד בתגובתי חסרת התועלת.
מטרת תגובתו של המטפל היא לא להיות צודק; תגובות המטפל מכוונות לשאת את חווית המטופל קדימה. זה יכול להיעשות גם בהזדמנות השנייה כמו בראשונה.
עקרון רביעי: אנו מלווים ועוקבים אחרי נתיבו החוויתי של המטופל.
5. התייחסות חוויתית- כיוון תגובתנו :
בתיאור הפשוט שניתן כאן מרומז כבר החוק החמישי. כיוון תגובתנו אל התחושה המורגשת של כל זה, אשר נוכחת למטופל עכשיו. התגובה עצמה עשויה להתגלות כשגויה או על יד העניין, אך זה לא חשוב כמו התכלית שלה. תגובה תרפויטית תמיד תכוון אל תחושתו המורגשת והישירה של המטופל בקשר למה שהוא מדבר. תכלית זו היא אשר הופכת זאת ל "תגובה חוויתית". תכלית זו מרמזת כמו כן, שרק תגובתו החוויתית של המטופל היא האינדיקאטור למה שבר תוקף. תגובתי עשויה להיות האמת, חכמה ומדויקת, אך היא חסרת משמעות אם היא מאבדת את תכליתה המרכזית, אשר הינה לכוון ולהצביע אל תחושתו המורגשת הישירה של המטופל, בקשר לכל מה שהוא מתמודד כעת.
אנו תמיד יכולים לתאר תחושה מורגשת חוויתית של מורכבות גדולה יותר של "כל זה" (גם אם המטופל הביע משהו מאד ספציפי) ולתאר עצמינו מכוונים להגיב למכלול הרחב יותר. אנו עושים זאת על ידי הבנה ספציפית למה שהוא אמר, מכיוון שללא הבנה ספציפית זו, אדם לא יגיע עמוק יותר, אל התחושה המורגשת של כל הבעיה. לכן, אנו חייבים לקלוט באופן מדויק וספציפי את מה שנאמר, בדיוק כפי שהוא מתכוון . בלקיחת כל היבט ספציפי שהמטופל יכול למלל, אנו עדיין מדמיינים שאפילו כל זה , מספר לנו באופן ספציפי רק דוגמא אחת, או היבט של הבעיה אשר הוא עכשיו מבהיר, בזמן שהוא חש ישירות את כל המורכבות המרומזת.
זה אפשרי להגיב "חוויתי" אך ורק משום שמשמעותו המורגשת של אדם ( המורגשות של "כל זה") יכולה להכיל כל הרבה היבטים חבויים, בעוד שמה שאדם אומר תמיד מאד מוגבל. כל הרקמה הדינאמית אשר תיאוריה יכולה להסיק, מרומזת פה, בתחושה המורגשת הישירה הזו, אשר האדם חווה כאשר הוא מדבר ואומר את הדברים המוגבלים הללו; אך זה מורגש, לא ידוע. זה מורגש כהתחלת דרך לא שלמה. לשים כל זאת במילים, הווה אומר – להתמודד עם זה. הבעיה שלו שהוא אינו יכול, כך שלהצליח ממש ( לאורך תקופת זמן) להבדיל ולהבהיר זאת מילולית ואינטראקטיבית, זה מצריך התנסויות (experiencing) נוספות שהוא יכול לעשות כעת. זה לפתור את הבעיה. לכן כאשר תגובתנו מכוונת אל התחושה המורגשת של המטופל, לגבי כל הבעיה, וכשאנו מגיבים באופן הכי מדויק שאפשר, כדי לבטא בצורה ברורה מה שהוא הבהיר, אנו מסייעים לו לחוש את היותר, ולכן שוב ולהיות מסוגל להיות מודע ליותר.כאשר אנו מגיבים חוויתית ומכוונים למה שהוא חש מוחשית כרגע, הוא נהיה מסוגל להרגיש ולכן להמשיך ולהבהיר עוד.
עקרון חמישי : כיוון התגובה. התגובה חייבת לכוון אך ורק אל התחושה המורגשת אשר אותה חש המטופל כרגע. אנו מכוונים בדיוק אל התחושה המורגשת הזו, זו אשר נוכחת כשהוא נאבק לומר את דבריו באופן הכי ספציפי וברור שאפשר.
6. הובלה/נשיאה הלאה:
התגובה החוויתית מכוונת ומביאה את תשומת ליבו של המטופל אל החוויה המורגשת שלו, כך שהחוויה המורגשת שלו מובלת הלאה. כך, אחת האפשרויות הטובות לתגובת המטופל למה שאומר המטפל היא: " לא, ממש לא, זה לא כך, זה יותר כמו…" לעיתים ניחושיי לגבי "איך שזה", מאפשרת למטופל לומר "איך זה" באופן מדויק יותר. וזה מה שאני רוצה, מכיוון שתגובתי אינה הצהרת עובדות שמחפשת להיות נכונה, אלא הצהרה מכוונת אשר מחפשת להביא בהירות ולעזור להוביל הלאה את מה שהוא מרגיש.
כאשר לאדם יש בעיה, הוא תמיד מבולבל חלקית ותקוע. כדי להבהיר מה לא טוב, הוא צריך להמשיך ולהגדיר את תגובותיו ואת הסיטואציות. ללא המשך הגדרה, הוא אינו יכול להבהיר בכלל ! כך, לא כל מה שהוא אומר עכשיו, היה שם בשבילו מלכתחילה, שלם, לפני שאמר זאת. מה שאנו מבקשים לעשות בעזרת התגובה התרפויטית אינו רק מציאת עובדות והסברתן. במקום, אנו מבקשים סוג של הבהרה שמערבת יותר חיים והרגשה ממה שהמטופל היה מסוגל לחוש כשהוא היה תקוע או סובל.
עקרון שישי : אנו מנסים להוביל את החוויה הלאה. הבהרה מביאה לידי התנסות הלאה, אשר לא הייתה אפשרית עד כה.
7. "הובלה/נשיאה הלאה"- מנחה את המטפל ולא להיפך.
אין אנו מבקשים עוד "ישן", אלא את ה"עוד" אשר יפתור או יבהיר את מה שהיה קודם לכן מעוכב, בלתי אפשרי או מבלבל. איך נוכל לומר מה זה ? שוב, רק בעזרת תגובתו הממשית החוויתית של המטופל. כך, תגובותינו צריכות להיות מונחות על ידי תגובת המטופל מרגע לרגע, לא רק כדי לגלות מתי מה שאנו אומרים הינו תקף, אלא כדי ליצור בשבילו שדרה שבה הוא יוכל לנוע, לבסס כיוון תרפויטי. זה מופיע בעזרת כיוונם של פיסות החוויה החדשות המורגשות באופן ממשי אצל המטופל ( וכך, מוגדרות ומתפרשות באופן בהיר וחדש) אשר קודם לכן היה בלתי אפשרי בשבילו בסיטואציה.
עקרון שביעי : רק האדם יודע את נתיבו; אנו הולכים בעקבות התחושה שלו לגבי נתיבו החוויתי.
אך כיצד יכולה תגובתינו להיות מונחית על ידי החוויה שלו, כאשר בו זמנית אני אמרתי שמה שאנו מבקשים/מחפשים עדיין לא נמצא שם ? האין זו סתירה ? מצד אחד, אני אומר שרק חוויתו של המטופל יכולה להנחות את המטפל, ומצד שני אני אומר שבירור אמיתי הינו בחלקו תמיד שייך ל"עוד" שיוגדר ולחוויות/ התנסויות נוספות. האם לא יכול להיות משהו, שיוגדר הלאה באלף דרכים שונות ? איך אדם בוחר את הכיוון ? התשובה מונחת בעובדה שאנו מחפשים לא רק כל דרך או התקדמות בהגדרה ובחוויות נוספות, אלא רק את הדרך בה מתרחשות פיסות של פיתרונות חוויתיים של מה שבדיוק שחשנו קודם לכן כמתעכב, מבלבל או בלתי נסבל .
8. תנועה התייחסותית – "התרחבות מורגשת" – "Felt Give" referent movement
אני צריכים כעת להתבונן ביתר דיוק כיצד אנו מזהים שפיסת פתרון חוויתי או התבהרות מתרחשים במה שהמטופל חש כבעייתי. כיצד אנו יכולים לומר שהוא חווה את ה"יותר"(הלאה). האם כל חוויה חדשה היא חוויה של ה"יותר"? לא, אין זה כך. אך ה"הלאה"( further) שאנו מתכוונים הוא רק מבחינת מה שהיה מעוכב קודם, נעצר, תמה לגביו, מבולבל, מרוסן, ללא יכולת ללכת בדרך שזה ירגיש נכון, הולם או נסבל. כאשר חוויה מובלת "הלאה", ישנה תחושה מאד מובחנת שלא ניתן לטעות בקשר אליה של "התרחבות" ("“felt give), הקלה, חיות, שחרור. אני מכנה זאת "תנועה התייחסותית" (referent movement)) מכיוון שישנה שם תנועה מורגשת בתוך ההתייחסות הישירה המורגשת. זה עולה בזמן שמשהו מורגש כפתור, אך גם כאשר תחושה הופכת ברורה יותר או כשהיבטים חדשים מתגלים. לאדם ישנה תחושה מורגשת מדאיגה מסוימת, אך לא ברורה בקשר לעניין עליו הוא משוחח. לעיתים קרובות הוא מסביר, מתאר אירועים, מבין את המקורות, ממציא איך הוא רוצה להיות, אומר דברים בחלקם נכונים וחכמים ועדיין, אין שינוי מוחשי. תחושתו המורגשת, לאחר כל הדיבורים והמאמץ, נשארת בדיוק כפי שהייתה. שום תנועה מתייחסת לא התרחשה. לא הייתה שום השפעה חוויתית. לעומת זאת, זה שונה באופן חד משמעי כאשר אפילו מעט התרחבות מורגשת או תנועה מתייחסת קורים. זה עשוי להיראות כאילו זה פשוט מציין את האמת במה שנאמר עד כה, אך כשהוא ימשיך לגלות את המשמעות המורגשת, הכול יהיה מעט אחר. היבטים חדשים יעלו. הרבה ממה שנראה רלוונטי קודם לכן, פתאם לא שייך לעניין. ההתרחבות הקטנה המורגשת מתבררת כצעד אמיתי. הוא חוזר להתייחס ישירות לתחושה המורגשת של כל הבעיה עליה הוא מדבר, אך ההתייחסות המורגשת הזו, כעת שונה מעט. ההיבטים החדשים שעולים נראים כלא פותרים דבר, עלולים להרגיש גרועים יותר ממה שהמטופל ציפה. הוא עשוי לומר: " כמה נורא! עכשיו אני ממש לא יודע מה לעשות". אך אם זה אספקט אשר באמת ובתמים התגלה מתוך התחושה המורגשת שלו לגבי העניין איתו הוא מתמודד, אז הוא יחוש את "התרחבות" המובחנת, תפנית מורגשת, השפעה חוויתית שאני מכנה אותה "תנועה התייחסותית" (ג'נדלין 1964). לאחר דקות של תנועה התייחסותית מורגשת, הכל נהיה שונה מעט, והתבטאויות חדשות עולות ומגיעות.
עקרון שמיני : רק תנועה התייחסותית הינה התקדמות. ( הכיוון אליו התהליך אמור לנוע, מסומנים על ידי ההתרחבות (”felt give”) המורגשת הישירה של המטופל, או התנועה ההתייחסותית.
9. השימוש החוויתי/התנסותי של מושגים :
רמזנו באופן תיאורטי (ראה ג'נדלין 1962, 1964 ) שלהפוך להיות מודע למשהו שקודם לכן האדם לא היה מסוגל, תמיד בראשונה או במקביל מערב חוויה של "יותר", מורגשת. כמו כן רמזנו גם כל מצב שלילי או בעיה נושאים בתוכם באופן מרומז את הכיוון של הפתרון החיובי של עצמו, גם אם הפתרון צריך שימציאו אותו ולא יכול פשוט להימצא. כך, המטפל צריך להקפיד לשים לב לאספקטים האפשריים החיוביים ראשוניים, בתוך התנהגויות והרגשות שליליות לא סתגלניות. חוויה ורגשת היא התחושה הגופנית של חיות, וכמו חיות, אנו נשארים חיים רק משום שהגוף חייתי שלנו ( animal body) מאורגן במערכת ביולוגית לשימור החיים. כל "חיות" בני האדם, במידה רבה מורחבים/מפותחים בעזרת התרבות והלמידה האישית ובעזרת ההרחבה הזו הגוף נוטה להישאר מאורגן. ( אם זה לא היה מתרחש, היינו מתפרקים לחתיכות). בהינתן עובדה זו על הלמידה המתרחבת של מה אנו יכולים או לא יכולים לעשות, מצב יכול בקלות להפוך ל"בלתי אפשרי" בשבילנו, כזה אשר אין אנו מצליחים למצוא דרך לפרש או לפעול באופן שמרגיש מקדם חיים. אך אי האפשרות עצמה ( שבבעיה ) מורכבת מהימנעות ממגמה חיובית ומקדמת חיים. כאשר מתגלים אופנים חדשים לפרשנות, אשר יהיו שימושים לאדם, הם מסומנים בבירור מכיוון שהם מאפשרים לפיסת חוויה של ה"יותר" להתרחש, וזה תמיד משחרר "ומרגיש טוב", אפילו אם אדם חש גרוע בקשר להרבה ממה שהחדש שהתגלה לאחר צעד חוויתי קדימה כה קטן. זה בא מבלי שנאמר שצעדים אלו והחוויה קדימה אינם ניתנים להסקה באופן הגיוני. אף לא אחד מהמושגים התיאורטיים שלנו, אינם קרובים להיות כה ספציפיים ומורכבים מספיק להידמות להיבטים של אדם חש. הגיון ותיאוריה לא יותר מאשר משחזרים כמה היבטים של חוויה לתוך תבנית כללית. לאחר שמשהו מהעניין המורגש נפתר, אנו תמיד מסוגלים להסביר מה התרחש. אנו יכולים להסביר זאת בכמה משפטים קצרים, או להרחיב זאת לסיפור ארוך. אך במהלך תהליך הפתרון, בתרפיה, המושגים התיאורטיים שלנו הינם רק כלי עבודה אשר מצביעים ולכן עוזרים להתייחס לחוויה, ולכן נושאים זאת קדימה.זה לא בא לומר שמושגינו הינם מיותרים או אינם חשובים. ככל שנצליח להשתמש בהם באופן מדויק ונכון ( ללא קשר לאיזה מושגים אנו משתמשים ), נוכל להצביע טוב יותר ולעזור להניע הלאה את חווית המטופל.
עקרון תשיעי : תרפיה מצריכה שימוש חוויתי במושגים. בתרפיה, יש להשתמש במילים ובמושגים שלנו לא רק באופן עובדתי והגיוני, אלא באופן חוויתי שמצביע על חוויה מורגשת.
אולי הדבר החשוב ביותר, שהשימוש החוויתי במושגים אינו מכיל צעדים הגיוניים, אלא צעדים חוויתיים. ההבדל המהותי הוא שכאשר אנו מכוונים את המושג להיות חוויתי, אזי אנו מכוונים אותו להצביע על מה שמורגש ולכל היבט חדש אשר יופיע מתוך כך. אנו לא נופתע כשהיבטים חדשים אלו לא יתאימו למבנה שלנו. אנו משתמשים בהם רק על מנת להצביע/ לכוון. ההיבטים החדשים עשויים ליצור מבנה שונה בתוכנו, אחד שלא יתאים כלל וכלל למבנה הקודם. אם יש לנו זמן רב, נוכל לנסות ליישב את שניהם באופן תיאורטי, אך בדרך כלל אין לנו זמן לזה בתרפיה מתמשכת. בווודאי שיש המשכיות, וניתן להמחיש שלא טעינו קודם, לפחות לא בכל דרך, מכיוון שמה שאמרנו או חשבנו אז, עזר לנו להגיע לכאן, עכשיו. אך כעת, אנו נשתמש בסך כל הידע התיאורטי, הדיאגנוזה וההקשר האנושי בצורה רעננה , כדי לקלוט את הרגע החדש הזה, ההיבטים החדשים. אנו עשויים לחשוב או לומר כעת משהו שדי סותר את ההשתמעות הקודמת. הצעד החוויתי קיים במרחב שבין הקונספציה הקודמת לזו שעכשיו. אין זה רק רצף הגיוני בין אחת לשנייה. תרפיסטים לעיתים מתקשים ללמוד את השימוש החוויתי במושגים. דרך פשוטה להעביר את העניין, הוא לסובב את השולחן : איזה סוג של מושגים היית רוצה שהמטופל שלך ישתמש ? האם תרצה שהוא ידבר אליך רק באופן קונספטואלי, תיאורטי, יעבור צעד צעד בהשתמעות עובדתית והגיונית מוגמרת ? לא. אתה רוצה שהוא ישתמש במושגיו לא רק בשל העניין הרעיוני וההשתמעות ההגיונית שלהם, אלא כמצביעים ומביעים את חייו הרגשיים והאינטראקטיביים. וכך רצוי שכל מי שמסייע לו לעשות כך, ישתמש באופן זה במוגשים שלו.
אין לך בעיה אם המטופל שלך ידבר על פוליטיקה או דת או תיאוריות פסיכולוגיות, כל עוד מה שהוא אומר ממש מצביע על וקשור למאבקו להבהיר ולנוע מעבר להרגשה המודאגת ולתגובותיו. אם זו ההפניה הישירה של דבריו, אם נושאים אבסטרקטים אלה הם רק אמצעי לבטא את המשמעות הרגשית שלו, דיבורים אלו יהיו תרפויטיים. אבל, אם הוא לוקח את המושגים הללו כפשוטם, ולא כמצביעים על היבטים חוויתיים משלו, אז טיפול עומד במקום והוא מנתח בצורה אינטלקטואלית. אותו מצב מתייחס גם לאופן בו המטפלים משתמשים במושגים. ללא קשר לתיאוריה ממנה נובעים המושגים, אם משתמשים בהם באופן חוויתי, בזמן שהמטופל מחפש הובלה קדימה, חוויתית, אז הם יוכלו להיות לעזר. אך כמובן שזה אומר שהם אמורים להיות מונחים על ידי ההיבט המוחשי הבא אשר מתפתח.
10. עומק חוויתי :
משמעות אחת לעומק ( שאני מכחיש שיש לה איזה שהוא שימוש בתרפיה) היא – "עומקן" של השלכות תיאורטיות כלליות. בואו נסמן זאת על הגרף לאורך ציר – x, בצורה אופקית. מנקודה ניתנת כלשהיא אשר המטופל מרגיש כעת, אבחנתנו יכולה להרחיק ולהסיק תכונות, מאפיינים ואופנים שונים של המטופל הזה.
אם הוא כעת, כפי שהוא אומר, זה יהיה סביר להניח שהוא כך באופן שכזה וגם באופן האחר. כך, אנו יכולים לזוז ימינה ושמאלה בגרף שלי ולומר כל מיני דברים (אולי אף נכונים) בקשר אליו. זה לרוב יסיח את דעתו במידה והוא הולך להעמיק אל תוך מה שהוא מרגיש עכשיו. בכל אופן, ישנו מימד נוסף, שתואם יותר את המושג "עומק". נסמן זאת על ציר y בגרף. זהו עומק אל תוך הנקודה בה הוא (המטופל) נמצא וחש. לאורך מימד זה הוא (ואנו) יכול לומר יותר ויותר ויותר, אך תמיד במדויק (תמיד עוד ועוד מדויק) ממחיש את התחושה הנוכחית הזו שהוא חש כעת ( אשר בשל כך, משתנה ).
מה, אם כך מבדיל את ה"עומק" לאורך ציר y ? מה יהיה רלוונטי לחוויה הנוכחת המורגשת של האדם ? איך ניתן לומר מה באמת "יש" כאן ומה לא? התשובה היא אך ורק דרך סדרת צעדים חוויתיים. עומק חוויתי יכול לצור היבטים אשר עשויים להישמע דומים להיסקים התיאורטיים שלנו, או לצור היבטים שלא היינו מסוגלים ליצר בעצמינו. זה או זה, אנו לא יכולים ליצור את צעדיו החוויתים המוחשים של אדם (אחר). גם כאשר אנו ברי מזל ומגיבים באופן מושלם כדי להניע את חוויתו קדימה, מה שנחשב הוא לא התגובה עצמה אשר אנו יצרנו ,אלא התנועה המוחשית של המטופל.
עקרון עשירי : "עומק" הוא אל תוך הנקודה, לא הרחק ממנה.
אני יכול כעת לסכם את עקרונות התגובה החוויתית אשר ביטאתי עד כה :
1. אנו מגיבים אל המשמעות המורגשת.
2. אנו מנסים לחשוף והמחיש משמעות מורגשת.
3. אנו מנסים כיוונים אפשריים שונים להתקדמות חוויתית.
4. אנו משתדלים להישאר ולעקוב אחרי הנתיב החוויתי.
5. כיוון ( הצבעת ) תגובתנו.
6. אנו משתדלים להוביל חוויה קדימה.
7. רק האדם עצמו יודע את נתיבו; אנו הולכים עם התחושה שלו לגבי נתיבו.
8. רק תנועה מתייחסת היא התקדמות
9. תרפיה מצריכה שימוש חוויתי במושגים.
10. העמקה היא אל תוך הנקודה ולא הרחק ממנה.
אינטראקציה חוויתית:
לעיתים קרובות התגובות המוצלחות ביותר שיכולות להיות לנו, אם אנו כתרפיסטים שמים לב לאיך שאנו עצמינו מרגישים ופועלים באותה עת. יש לכך מספר סיבות. ראשית, לדברי המטפל ישנה השפעה מוגבלת בלבד. לנוכחותו האישית ולתגובה האינטראקטיבית שלו ישנה השפעה בעלת עוצמה גדולה יותר. בוא נניח שלא היה שם באמת מטפל, אלא רק מילותיו אשר מוקרנות על הקיר אל מול המטופל אשר קורא אותן. האם הטיפול יהיה אפקטיבי במידה שווה ? לא, זה לא ( וגם אז, למטופל תהיה הרגשה חזקה ומידית לגבי האדם הממשי האחר , הלא ידוע שמגיב אליו ואומר את כל המשפטים הללו). עובדת קיומו של אדם ממשי אחר שם, הינה חלק חיוני והכרחי לאפקטיביות התגובה התרפויטית. חווית הכאן ועכשיו של המטופל הינה תמיד באופן מוחשי ,עם ואל האדם הממשי האחר, גם עם נראה שהוא חוקר את עצמו בלבד.
במידה מסוימת, המטופל יכול לקחת את החוויה שלו הלאה, גם כאשר הוא לבדו, מגיב לעצמו, חושב על עצמו, או מדבר בשקט אל עצמו. רק לשים במילים את ההרגשה שלו, הוא מבהיר ומוביל את חוויתו קדימה. אם המטופל ידבר בקול רם לעצמו, האפקט הזה יהיה מקסימאלי. לעשות זאת בקול רם, הוא נוטה פחות ליפול לנדידת מחשבות מעורפלות . על ידי כתיבת דברים לעצמו, הוא יכול למקסם זאת אף יותר. אם הוא ידבר אל מכשיר הקלטה וישמיע לעצמו מהתחלה, יהיה לה אפקט חזק אף יותר. רוב האנשים, בפעם הראשונה שהם שומעים קולם מוקלט, נחרדים ונבוכים מכיון שהם שומעים אספקטים של עצמם אשר בדרך כלל אינם שומעים. איך זה מתאפשר להם לשמוע במכשיר ההקלטה , את אשר הם מפספסים בזמן שהם מדברים.
חוויות/ התנסויות הן בבסיסם אינטראקטיביות. לשמוע את הקול הבוקע ממכשיר ההקלטה, זה לקלוט השפעות סביבתיות חיצוניות של אספקטים של עצמינו אשר בדרך כלל לא מקבלים פידבק. אך ללא פידבק אין תהליך אינטראקטיבי ( אין שרשרת תגובה, השפעה, ותגובה לזה ) לכן רק את המרומז המכאיב והמעוכב ; אין חוויה ממשית. כך, השפעות סביבתיות מובילות חוויה קדימה. בכל אופן, בעל ההשפעה הגדולה ביותר יהיה אדם ממשי אחר אשר יגיב לא רק כמכשיר הקלטה, אלא הוא בעצמו מהווה מימד נוסף לתחילת תגובותיו של המטופל אשר נישאות קדימה אל תוך אינטראקציות החיות בחוץ עם הסביבה.
תגובות המטפל מתאימות לרשימה שמעל על אינטראקציות סביבתיות, רק אם הוא מגיב למטופל. כמטפל, אני לרוב יכול לשים לב להבדל בין תגובותיי המורגשות שמגיעות מבעיותיי האישיות וממש אינן רלוונטיות , בניגוד לאלה אשר רלוונטיות לאינטראקציה כאן ועכשיו. אם הרגשתי רלוונטית למה שאנו עושים כרגע, אני חייב להגיב מתוכה.
תגובותיי הינן חלק מהאינטראקציה המשותפת. אני חייב זאת למטופל, להוביל הלאה את החלק האינטראקטיבי הזה שלנו, שקורה כעת בתוכי. אם אני לא עושה זאת, שנינו נהיה תקועים מבחינה זו. כמובן, אני אחראי על אופן תגובתי. זה אומר שאני חייב להגיב אליו חזרה בדרך כנה, שמאפשר לזה להיראות, לעשות זאת באופן שיאפשר למטופל בתורו להגיב לדבר שבי, שהוא הפעיל. כך, אני לא רק "אשחק" ( act out) בתרפיה; או לפחות לא אעשה רק זאת אלא גם אוביל את הרגשותיי האישיות קדימה בתוכי, לתת להן להיות מה שהן, באופן מלא יותר, מכיוון שבתחילה הן רק מרומזות.
לא אבטא את תגובותיי המתגוננות והמסתירות, או לפחות ( אם מצאתי עצמי עושה כך ) אמשיך לבטא עצמי בקול רם עד שמה שבאמת מתרחש בתוכי יהפוך להיות גלוי. ישנה חשיבות מועטה לכמה המטפל נראה או הינו טוב, חכם, חזק או בריא. מה שחשוב הוא שהמטפל הינו אדם נוסף אשר מגיב, וכל מטפל יכול להיות בטוח בעובדה שהוא תמיד יכול להיות שכזה. בכל אופן, להיות זה, המטפל צריך להיות אדם אשר תגובותיו הממשיות נראות, כך שחווית המטופל יכולה להיות מובלת קדימה בעזרתן, והמטופל יכול להגיב אליהן. רק אדם אמיתי וקשוב יכול לספק זאת. חוכמה מילולית גרידא אינה יכולה (לספק זאת ).
התרפיסט צריך להיות יציב מספיק לא להיהרס. מכל מקום זה בדרך כלל מועבר באמת , אם הוא ( המטפל ) פתוח לגבי תגובותיו ולא כשהוא מסתירן. כאשר המטופל חש שהמטפל מסתיר משהו, הוא אינו יכול להגיב בצורה ברורה. הוא גם לא יוכל לומר האם המטפל יוכל לסבול את תגובת המטופל אליו. בלהיות פתוח, המטפל מראה בפשטות שמידת המוטרדות, הכעס, הפגיעות והדאגה הינה סבילה למדי.
המטפל ותגובותיו אינן צריכות להפוך למוקד, למרות זאת שכמטפל אני מסכים להיות המוקד לזמן מה. אני מסכים שאנו נבחין ונפתור את תגובותי, במידה והן חלק ממה שאנו ביחד אמורים להוביל קדימה. איני מאמין שאני אמור לקחת את ה"העברה הנגדית" שלי החוצה משעת הטיפול בה המטופל יכול לראותה ולהגיב אליה. אני צריך ליצור נגישות למטופל, לכל מה שבי, שיכול להטריד אותו. אך המטופל נשאר במרכז. אני מאפשר לתגובותיי להיות בחקירה במידה שזה נחוץ עד כמה שזה משרת את מטרתנו. מטרה זו היא להבהיר את האינטראקציה שלנו ולהובילה קדימה, ולא לחסום אותה בסיבוכים חדשים.
מטפלים רבים בחנו אספקט זה של האינטראקציה החוויתית. איך זה מובדל מתרפיה לתרפיסט ? לרגעים נדירים ולכמה דקות זה יכול להיות בדיוק זה ; אך המטרה היא לעשות את רגשותיו לנגישים, כך שהמטופל יוכל לנוע בחופשיות ולהתקדם. לא סביר שניתקע עלי ;
כאשר הפתיחות שלי מובילה את חווית המטופל קדימה, סביר להניח שיוכל כעת להתקדם הלאה, אם לא אעצור אות
רוב המטופלים זקוקים לתקופת זמן ארוכה ( חודשים ) של תגובות מתמידות של המטפל, למה שהם בדיוק חשים, קולטים ומרמזים. לאורך תקופת זמן שכזו, שימוש המטפל ברגשותיו עצמו הוא כדי לחוש באופן יצירתי את המשמעות המורגשת של המטופל. תגובות אישיות של המטפל יובעו לכל היותר, רק לעיתים רחוקות.
מה שנאמר כאן, לא אמור להניע מטפלים להביע עצמם בתדירות גבוהה ובדרמתיות, כשמה שהמטופל זקוק היא עזרה ביצירה של תהליך מתפתח איטי ועדין של התמקדות חוויתית.
מטופלים אשר אינם נמצאים על שום סוג של נתיב חוויתי, זקוקים להמון התבטאויות של המטפל ( ג'נדלין 1962) כך שתופיע לראשונה אינטראקציה חוויתית. מצד שני, כאשר המטופל מתמיד להישאר בתהליך חוויתי של מובחנות והובלת התחושה המורגשת של קשייו קדימה, שימוש מינימאלי ביותר של התערבויות המטפל בתהליך זה, יהיה הדבר הנכון ביותר. יהיה זה הכי טוב למטפל במצב זה, פשוט לעקוב בעדינות ובדיוק, להבין כל פניה וכל היבט עיקרי, ולא להוסיף דבר אשר "יזרוק" את המטופל מהנתיב החוויתי ויובילו לסדרה אחרת ולא נחוצה של חשיבה.
המטפל שומר על תצפית מיוחדת של תגובותיו עצמו אשר אינן נוחות ( הרגשה של "עמידה במקום ", מבוכה, חוסר סבלנות, או מוטרדות ) . כמעט תמיד יגלה המטפל תגובות אלה בעצמו, זמן מה לאחר שהוא כבר החל להסתירן, להתמודד איתן, להדחיק אותן או לנסות להתרחק מהן. זה טבעי שתהיה לנו נטייה לשלוט בתגובות שכאלה, ולרוב הן קלות למדי להשתלטות. אף על פי כן, הן מכילות אינפורמציה חשובה בקשר למתרחש כרגע באינטראקציה.
זה טבעי שמטפל יחוש חוסר יכולת ואי מסוגלת בעצמו, כשיש לו תגובות שכאלה. בטוח שתגובות אלה יכילו לרוב כל מה שחסר בטחון בתוכו, ואין אדם שחי ללא היבטים שכאלה. אך לראות אך ורק זאת זה לפספס את ההיבט המהותי בתרפיה : אם המטופל הוא אדם מוטרד, אין אפשרות שהוא לא יעורר קשיים באדם אחר אשר נמצא בהתייחסות קרובה אליו. אין אפשרות שצרותיו תשמרנה לעצמו בלבד כאשר הוא באינטראקציה קרובה עם המטפל. כאשר המטפל חווה את הגרסה שלו לבעיות, מן ההכרח להפנות ולהביא את מה שהאינטראקציה זקוקה לו. רק כאשר זה מתרחש, יכולה האינטראקציה לנוע מעבר להם ולהיות מרפאה בשביל המטופל.
כך, רגשות של קשיים, תקיעות, מבוכה, להיות מופעל, טינה וכ"ו..הינן הזדמנויות מהותיות להפוך את מערכת היחסים למרפאת. אך זה לא יכול להתרחש אם כל מה שהמטפל יודע זה "לשלוט" ברגשות אלה בתוכו ( להכניע אותם ). ברור שהוא יכול לשלוט בהם, מכיוון שלרוב הם לא חזקים כל כך . נהפוך הוא, המטפל חייב לעשות מאמץ נוסף לחוש אותם בתוכו. בטוח שהוא חייב להיות ( לרוב אף מסוגל ) בשליטה עליהם ולא להשאיר זאת לא גמור ולדאוג בצורה מוגזמת בקשר אליהם; אך הוא חייב לראותם כתחושה ממשית בעלת עירך, בקשר לבעיה המתמשכת ברגע זה, בקשר לתקיעות הבולטת של האינטראקציה ובהקשר לתהליך החוויתי של המטופל.
רק מאוחר יותר יוכל המטפל ( והמטופל ) לראות בבירור מה היה מעורב בכל זה. אדם לא יכול לצפות לתפוס בבהירות מהי הבעיה בזמן היא מתרחשת. כפי שאמרתי קודם, לתפוס בבהירות, אפשרי רק כאשר אדם חווה במלאות, ובשביל זה אדם צריך לחוות מעבר לתקיעות אשר מהווה את הבעיה או הקושי.
כך, המטפל לא יכול לצפות להיות תמיד בהרגשה נוחה ויודעת. הוא צריך להסכים לשאת בלבול וכאב, לחוש הוצאה מנתיב צעדיו, be put in a spot, ולא למצוא דרך טובה, חכמה ומתאימה החוצה. רק אם יוכל ליצר דרכים פתוחות ונראות להוביל את האינטראקציה עם המטופל קדימה במובנים אלה, הוא יוביל את תהליך המטופל הלאה.
אם המטפל לא יכול להיות נראה, לא נפגע ופתוח יותר משאר האנשים בחייו של המטופל, ואם המטפל לא מסוגל לאפשר למטופל לראות את מה שהוא הפעיל במטפל, המטופל לא יהיה מסוגל להוביל את חוויתו הלאה ובצורה שונה ממה שבדרך כל הוא מסוגל. הרבה מההתנהגויות האינטראקטיביות של המטופל הינן בעיתיות, מתגוננות, ושליליות בהשפעתן על אחרים. לפיכך המטופל חיי בסיטואציות מטרידות. כאשר המטפל עצמו הופך לסיטואציה שכזו (ולעיתים הוא אכן הופך ), הוא יכול לעזור אך ורק אם תגובותיו תהינה פתוחות יותר מתגובת אדם רגיל.
רק לעיתים רחוקות המטפל צריך להכריז על תגובותיו כעל "רגשותיי בלבד" . אם הוא יבחין בתגובות כאלה בתוכו, הוא יכול לשאול את עצמו "למה" ? לאחר זמן קצר הוא יבין למה, כשהוא פונה אל תחושתו המורגשת ומוביל אותה קדימה. ואז הוא יכול להגיב בישירות ובבהירות להיבט י האינטראקציה שהביאה לו הרגשה זו. החלק הקשה הוא לשים לב שאדם חש את אי הנוחות. כאשר זה מקבל תשומת לב, זה מגלה ומבהיר את עצמו.
העניין לרוב אינו בעיותיו המרכזיות האישיות של המטפל, ולכן הוא יכול בקלות יתרה מהמטופל, להוביל את משמעותו המורגשת הלאה. כך המטפל הופך למסוגל להגיב בדרך אשר נעה מעבר לתקיעות ספציפית זו. אם המטפל לא משתמש ברגשותיו הרגעיים המוטרדים בדרך שדומה לזאת, הוא ינטוש ללא שימוש את היתרון העיקרי, אשר עוצמתו הגדולה יותר או התאמה טובה יותר שלו בהיבטים אלה, יכולה להציע למטופל.
יתרון זה הינו בדיוק העובדה שהמטפל מסוגל להוביל את תחושתו המורגשת בקשר למה שלא עובד, קדימה , בעוד שלעת עתה המטופל לא מסוגל.
בכל אופן, אדם בדרך כלל מתרחק מרגשות שכאלה ורגיל להתעלם מהם. אני למדתי בהדרגה לפנות אל כל סוג של תחושת מבוכה, תקיעות, ואי בטחון שאני עשוי להרגיש. על ידי "פניה אל זה", אני מתכוונן שאין אני נותן לזה להיות פשוט כפי שאני חש זאת, אלא אני הופך זאת למשהו שאני מתבונן עליו ממקום, ממנו אני יכול לקבל אינפורמציה בקשר לרגע זה. לכן בתחילה אני מוביל זאת הלאה בחשיבה ובהרגשה לפני שאני מגיב משם.
המטפל מביא תשומת לב לתגובותיו, מגלה ומבהיר אותם לעצמו, לפני שהוא מבטא אותם. אני לא נוהג לבטא תגובות אשר אינן ברורות לחלוטין. ( אעשה זאת רק אם לאחר ניסיון, אראה שאיני מסוגל להבהירן ועדיין חש שהן רלוונטיות. אז אומר משהו אפילו אם אני מבולבל). לא אדע בוודאות מה ואיך, במיוחד לא הכול בקשר לאיך המטופל גרם לתגובתי- גם אם הוא אכן גרם. אך לרוב אוכל להבהיר את רגשותיי לעצמי וכך, אוכל לבטא אותם באופן ברור ופשוט במעט מילים. בדרך כלל, אני יכול פשוט לומר מהו העניין הנוכח, אליו אני מתייחס.
האם תשומת לב שכזו של המטפל אל עצמו מוציאה מן הכלל התייחסות למטופל ? לא ולא. מאות של דברים עוברים במחשבותינו. רק במאמץ גדול אנו יכולים להדחיק הכול, עד כדי כך שלא נשים לב למה שמתרחש בתוכנו. זה נכון שבעדיפות ראשונה תשומת ליבי היא אל המטופל, למה שהוא אומר ועושה, אך משאיר לי מרחב מספיק גדול להסב את תשומת ליבי גם לתגובותיי. כל עוד הן אינן רלוונטיות , הן תעבורנה ותחלופנה ; אך אם הן נראות רלוונטיות, אני חייב להבחין בהן ולהוביל אותן קדימה. בסופו של דבר אני עשוי להחליט שהן צריכות להישמע בקול רם. החלטתי תלויה באמונתי שתגובותיי אלה שייכות לאינטראקציה והכרחיות למטופל. אם הוא צריך אותן כדי לראות ברור יותר את העניין איתו הוא מתמודד, או את מה שהוא עושה, אז אני חייב איך שהוא להגיב מתוכן כדי לאפשר לו לחוות הלאה, או באופן מיטיב יותר איתי מאשר עם אחרים.
מה שהמטופל מעלה בתוכי הוא תמיד בחלקו אני. ( אצל אדם אחר הוא יפעיל משהו אחר ). אך תגובותיי הינן גם באופן חלקי פונקציה של המטופל ודרכיו לייצר סיטואציות ואינטראקציות. כל מה שעשוי להתגלות בתוכי בשל כך, אני צריך לוודא שהוא יכול להגיב לזה ולהוביל את החוויה קדימה איתי, יותר מאשר הוא מסוגל לרוב עם אחרים. בזמן שהתנהגויות המטופל הבלתי סתגלניות עשויות להעלות תגובה אצל רוב האנשים ( ובוא נאמר,יוצרות אי נוחות אצל המטפל ), באותו היבט שבו מעורבים קשיי האישיות, פירושו של דבר שנטיות שמירת אנרגיית חיים חיובית מסוכלות בתבניות אלה. ההתנהגות היא שלילית, אך כאן, באינטראקציה הנוכחית, מטרת המטפל היא לאפשר לנטיות החיוביות להצליח ( להתגלות ) בכל זאת. האדם משחר לאחרים, אך אולי הוא עושה זאת בדרך נכשלת שיוצרת אך ורק דחייה. (כאן,בכל אופן, בטיפול אפשרי להגיע אל האדם האחר ). המטופל מחפש דרך לבטא עצמו אך אולי הוא נשמע "מזויף". ( כאן, תגובות המטפל ינסו לוודא שהמטופל יצליח בכל זאת, לבטא עצמו באמת ובתמים ). המטופל מחפש לעמוד על שלו, אך אולי התוצאה ההתנהגותית היא רק טינה פסיבית. ( כאן, העמידה על שלו, תילקח כפי שהיא, וכך תוכל להתפתח ולהתגלות באופן ישיר יותר). תמיד נמצאת נטייה חיובית שאנו יכולים "לקרוא" בתוך ההתנהגות השלילית. "קריאה" כזו אינה "המצאת פוליאנה" של עצמינו. זה למעשה,
שמשהו בעל חשיבות נמצא במקרה זה במצב התגוננות, מה שהופך לבעיה. אם זה לא היה המצב, לא הייתה אי נוחות, חרדה ומתח.
כל מה שנמצא במגננה בהתנהגות ובדפוסי האינטראקציה הרגילים של המטופל, צריך שלא להיות במגננה כאן, באינטראקציה זו עם המטפל. במקום זאת, זה זקוק להובלה קדימה מעבר לתבנית ההתגוננות הרגילה. זה צריך להצליח כאן, בעוד שזה לרוב נכשל במקומות אחרים. זה מתייחס, בכל אופן, רק להתנהגויות האינטראקטיביות של המטופל אשר משפיעות על המטפל. לרוב המטפל יעזור לפרש את מה שהמטופל מרגיש ומתמודד, יהיה זה טוב או רע. הוא צריך לעזור לבטא ולחשוף היבטים שליליים, מתגוננים, חסרי אונים, עוינים וחולים מרובים שהמטופל חש ואשר אליהם הוא מתייחס. שום גישה חיובית, מרגיעה ומטייחת לא תעזור. מה ששלילי צריך להתבטא באופן שלילי כפי שהוא או נראה שהוא. זה משהו אחר למדי, כאשר המטפל לוקח את זה באופן אישי ומגיב מרגשותיו המוטרדים שלו עצמו בקשר למה שהמטופל עושה לו כרגע. כאשר המטפל משתמש ברגשותיו השליליים לתגובה ועושה זאת באופן יותר נראה, זה כלל וכלל לא יספיק במידה והמטופל רק רואה מה הוא יצר, או כמה שלילי הוא התנהג. איך המטופל יכול לשנות זאת בתוכו ? גם אם הוא כעת רואה זאת, הוא לא יכול לשנות זאת. זו דרכו האינטראקטיבית אשר יכולה להשתנות, לרוב רק בתהליך מתמשך אינטראקטיבי קונקרטי אחר. אם תהליך אינטראקטיבי חדש ושונה זה, לא יתרחש כאן ועכשיו, אפוא ומתי הוא כן ?
כך, המטפל בראש ובראשונה חייב להגיב לנטייה החיובית אשר זקוקה להובלה קדימה מחוץ לתבנית השלילית. אך נטייה חיובית זו לא בהכרח גלויה לעין. המטפל אולי יצטרך לדמיין אותה ואז להגיב אליה, לחכות להקשיב לנטייה חיובית שונה למדי, אשר באופן ממשי תתגלה.
לדוגמא : יש עלי לחץ ממטופלת שלי לסייע לה באיזה שהוא פרויקט שאני יודע שלא ארגיש הוגן לקחת בו חלק. אני לא אוהב את הלחץ שלה. בראש ובראשונה, אני צריך להגיב לכך שהיא מנסה לעזור לעצמה, וכך להוביל קדימה מרכיב חיוני בתכניתה. אם אני אגיב כך, היא עשויה להסביר שזה ממש לא מה שהיא עושה. היא רק מנסה להשיב למישהו כגמולו, לעמוד על שלה לשם שינוי, ולא לקחת כל מה שמונח לרגלה. בסדר, לא דימינתי נכונה מה היה הדחף החיובי, אך הינה משהו ממשי ממנו. אני אומר " עשינו לבטח דרך די ארוכה יחד כדי שתוכלי לצפות ממני לעזור לך בדרך זו. אנחנו נעשים בני ברית". היא אולי תסביר שוב שזו אינה הנקודה מבחינתה. היא רוצה לדעת מתי אני אעשה בשבילה משהו חוץ מלדבר. דמיינתי זאת לא מדויק., האמת שזה מרגיז מכעיס ומאתגר. בסדר, אני יכול להגיב לזה. " אז את כועסת עלי ! לא עשיתי דבר ? אני, חושב שאני מאד מרגיש אותך. ואת חושבת שלקחתי זאת בקלות, רק יושב לי ומדבר. החיים שלי קלים. זה נכון שאת צריכה לסבול זאת בעיקר בעצמך. ואת מתגרה בי להיכנס אל תוך זה איתך באמת". תגובה בזמן שאדבר, תצביע על איזה מההיבטים של תגובה זו מתחילה להוביל משהו קדימה.
המאמץ הינו תמיד להשלים את תחילת הנטיות החיוביות האינטראקטיביות, לגרום להן להצליח ולא להישאר בצורה של התגוננות עצמית, דרכה הן התגלו בתחילה. בהקשר זה של תמיד הובלה חיובית קדימה, המטפל יכול ואמור לתת קול לתגובותיו הממשיות. בהקשר זה הוא יכול, ובוודאות צריך, לומר למשל שהוא חש שלוחצים עליו, ויושבים עליו והוא לא אוהב שזה מעלה בו רצון להדוף חזרה. הוא אינו יכול להגיב כמו שאחרים מגיבים. זה לא תרם כלל למטופלת.
התהליך של האינטראקציה החיובית צריך לבוא ראשון. אך במידה שהוא כבר מתרחש, המטפל יכול אז מיד לבטא למשל את חווית הלחץ, ללא חיפוש מידי של תגובה חיובית. אך גם אז הנטייה של ביטוי עצמי זה יהיה " אני מרגיש לחץ ממך, וזה גורם לי לרצות להדוף אותך חזרה, אבל זו לא הדרך בה אני לרוב חש או רוצה לחוש מולך. אז, נעשה משהו להבהיר את כל זה, לפתור זאת, מכיוון שזה לא באמת איך שאת ואני".
מכיוון שהפרטים אותם תיארתי למעלה קשים לתיאור, אספקט זה של פסיכותרפיה הכי פחות מובן. יש שיח רב באופן כללי על "להתעמת עם המטופל " עם התגובות הממשיות של המטפל; אך אם מטפל עושה זאת כפי שזה בדרך כלל מתואר, הוא יגיב למטופל אך ורק כפי שאחרים בחייו מגיבים. אשתו וחברו אומרים לו לעיתים תכופות מה לא בסדר איתו וכיצד הוא גורם להם להרגיש. הוא יכול לשאת זאת מהמטפל, לא בגלל שהוא סומך על הערכת המטפל אותו באופן כללי, אלא מכיוון שעם המטפל תבנית שלילית ספציפית זו מובלת( או תוך זמן קצר תובל) קדימה להשלמה חוויתית חיובית משמרת חיים, אשר הייתה רק מרומזת ונעצרה והסתבכה עד כה.
השיטה והתיאוריה החוויתית:
בשני החלקים הקודמים הצגתי שני היבטים של תגובה חוויתית : 1. מאמץ המטפל להגיב למשמעות של המטופל וכך להוביל את חוויתו קדימה. 2. מאמץ המטפל להגיב בפתיחות לתגובתו האינטראקטיבית של המטופל.
המאמץ השני, מתוכנן כך שיוביל את חווית המטופל קדימה. מהי כעת מערכת היחסים בין שני היבטים של פסיכותרפיה אלה ?
ראשית, אולי נבחין שלאורך שני הקווים, תרפיה ממוקדת לקוח נהייתה חוויתית..בעוד שבאופן יחסי, מתבקש פוקוס רשמי על המשמעות שהובאה לידי ביטוי, כעת המטפל מחפש להגיב לחוייה המורגשת שעדין רק מרומזת.
המשמעות שבאה לביטוי מוצגת כהיבט מרומז אחד בלבד. ( למרות שזה לא הוצהר ברור קודם לכן, זה תמיד שאיפת התרפיה ממוקדת לקוח). באותה מידה, התנהגותו האינטראקטיבית של המטפל הוגבלה ל תפקיד רשמי של "שיקוף" רק את רגשות המטופל. המטפל התנגד להגיב מתוך עצמו, עד לנקודה בה המטופל חש חוסר אונים וייאוש. (אך שוב, משחק תפקידים עצום זה לא היה מעולם כוונתו או התמחותו של רוגר'ס. זה לא הוצהר בבירור אך המטפל התבקש להקדיש את תחושת חייו הממשית לטובת הרגשת רגשות המטופל.) למרות הכוונה הבסיסית, התרחשה לעיתים קרובות חזרה נוקשה על דברי המטופל וללא ספק סירובים מלאכותיים להיות באינטראקציה פתוחה.
כיום ההדגש הוא על תגובה חוויתית, הן ביחס למהו הדבר במטופל אליו אנו מחפשים להגיב, והן ביחס למה שאנו מבטאים ומראים מעצמינו באינטראקציה. תיאורית החוויה ( ג'נדלין 1962a 1964 1966a 1966b 1968) מפתחת שיטה של חשיבה ותיאורה אשר מאפשרת לנו להבחין ולנסח את מה שמתרחש ממשית וחווית.
מדוע זה שאוריינטציות שונות של תרפיה נראות כה דומות כשהן נבחנות חוויתית ? זה מכיון שאנו מתבוננים אז במה שבעצם מתרחש בפסיכותרפיה, באופן ממשי, כשזה עובד. האירועים אשר מתרחשים אז, לא תמיד דומים בדיוק מבחינת כל אוריינטציה תיאורטית, אבל במובן רחב הם אותו דבר. הם רק תהליכים מוחשיים מרובים אשר הינם מרפאים, למרות שאין גבול למגוון הדרכים בהן ניתן להמשיגם. כך, הדמיון שבין אוריינטציות שונות מתגלה כאשר כל אוריינטציה מתנסחת חוויתית.
התיאוריה החוויתית מאפשרת מובחנות של תהליכים ממשיים של תרפיה. במקום להשאירם כמונח מעורפל בתיאוריה שלנו ( למשל " working through" או "self actualizing " או "emotional digesting" ( אנו יכולים וצריכים לפרט מה מתרחש אצל המטופל ואצלנו, בצורה יותר ספציפית ועם מונחים וצעדים מרובים יותר. אז נוכל לצפות לשכלל אוצר מילים שיאפשר לנו לנסח הלאה את התהליך התרפויטי, לתקשר איך אנו עושים זאת כך שנוכל לאמן תרפיסטים חדשים בצורה אפקטיבית יותר, ולהגדיר ספציפית מחקר של משתנים נצפים (ג'נדלין 1968) אשר האסוציאציות שלו תהינה ברות העתקה ובעלות משמעות.
העובדה שהרבה ממה שאנו מתכוונים לומר מתברר כאותו הדבר באופן ממשי במגוון אוריינטציות לא מרמז שאנו יכולים להתיישב לנו באיזה רלטיביזם נוח ( שאינו מוחלט אלא יחסי) ממנו אנו מדברים בצורה מעורפלת ושונה אך בטוחים שאנו אומרים את אותם דברים. זה אומר שהסוגיות הישנות יותר בנושא הבדלים בין השיטות חרגו זה מכבר, ושיטות חדשות אוניברסאליות של תיאוריה פותחות אפשרויות חדשות אשר אנו קיווינו להן.
הערות שוליים:
1. בהערות שוליים אלה, אני אגיב על הקשר שבין פסיכואנליזה ו פסיכותרפיה ממוקדת לקוח או חוויתית. נקודת מבטי היא כזו שכאשר זה אפקטיבי ( ונעשה באופן שטובי בעלי המקצוע משתי האוריינטציות ימליצו), שני אופני התגובה דומים באופן מוקצן. בכל אופן, הדרך שבה יגיב המטפל האופטימאלי מומשג באופן מאד שונה בשתי האסכולות וכך, הדרך האופיינית לחוסר ההבנה לגבי זה הינה גם שונה. כך, מלכודות שונות יתעוררו בשתי האוריינטציות.
"השפעה חוויתית" הינה גם מטרת הפירושים הפסיכואנליטיים. פינקל (1945) אומר: "בעצם הענקת הפרשנות, האנליסט מבקש להתערב במשחק הכוחות הדינמי, לשנות את המאזן (האיזון)… קנה-המידה לתקפותה של הפרשנות הוא דרגת השינוי, ככל שהוא אכן מתרחש. כך, פרשנות אינה צריכה להיות רק נכונה, אלא צריכה לייצר שינוי דינמי. בכתוב למעלה, אני משתמש אוצר מילים חוויתי, ואני מגדיר מה שאני רואה כאותו הדבר כ" האפקט החוויתי . זהו אפקט אשר אדם יכול להרגישו באופן ממשי.
2. מטפלים מסוימים עשויים להתעקש שהמציאויות הממשיות איתן הם עובדים הינן הוויות דינמיות. הם יחשיבו את המורכבות החוויתית אותה חווה המטופל רק כמבנה-על. אחרים, למשל אנוכי, נתעקש על היפוכו של דבר; הכוחות הדינמיים הם רק הכללות (לעיתים מעולות) של מה שבעצם נוכח, רק כמורכבות חוויתית מפורטת.
סוגיה זו לא מתיישבת עד כה מבחינת הפרקטיקה, מכיוון שלא משנה מהי נקודת מבטינו, נשארת העובדה שאנו מגדירים ידע דינאמי למען הבנה ורגישות לאדם האחר, בעוד שאיתו אנו חייבים "לעבור דרך" הקושי באופן ממשי וחוויתי, בדרך היחידה שתאפשר לו לחוש ולעבוד עם זה.
אולי השוני היחידי הוא שפסיכואנליטים מחשיבים כבעל ערך ללמד את המטופל על ההכללות קודם לכן, כדי שיוכל לחפש אחר הגרסאות החויתיות של עצמו.. בניגוד לכך, מטפלים חוויתיים רואים זאת כניתוח אינטלקטואלי שמוציא את המטופל מהפוקוס חוויתי, שהינו בעל ערך כשלעצמו. האדם יכול לייצר מושגים כלליים באופן ישיר מהתהליך החוויתי של עצמו, והם יהיו ספציפיים יותר ומותאמים יותר לאותו אדם.
3. מה שאני מגדיר כ"מרומז" (implicit) יומשג על ידי פסיכואנליטיים כ"מודחק" או "תת הכרתי", אך הם יוסיפו שחרדה מורגשת או אי נוחות מורכבת מצביעים על כך שה"מודחק" קרוב לפני השטח ועומד להתגלות.
פרשנות אנליטית יכולה להשפיע רק על עניינים "תת הכרתיים" ש"עומדים להתגלות". פינקל אומר: " מכיון שפרשנות משמעותה לעזור למשהו בתת מודע לעלות למודע בעזרת קריאה בשמו בדיוק ברגע שזה שואף להתפרץ החוצה, פרשנות אפקטיבית יכולה להינתן רק בנקודה ספציפית, כלומר, במקום בו העניין המידי של המטופל באותו רגע במרכז." כך, שבזמן שתיאורית האנליטיקאים בנושא התת מודע נבדל באופנים שונים מתרפיה ממוקדת לקוח, תת מודע זה אשר אליו הפרשנות האפקטיבית מתייחסת, הוא בדיוק מה שאני מגדיר " משמעות מורגשת מרומזת". כך, השיקוף ממוקד לקוח והפרשנויות הפסיכואנליטיות די דומות, כאשר נעשות באופן אפקטיבי. מצד שני, כאשר הן נעשות באופן גרוע, ההבדל יהיה : כשהפרשנות האנליטית נעשית בצורה גרועה, היא מובילה את המטופל דרך חשיבה אינטלקטואלית והרחק מדאגותיו הממשיות, כאשר שיקוף ממוקד לקוח נעשה באופן גרוע, הוא נוטה לחזור על דברי המטופל.
4.בפסיכואנליזה " אסוציאציות חופשיות" יכולות להיות ממש דומות לנזכר למעלה, אך אין זה תמיד כך. שני שימושים באסוציאציות חופשיות קיימים בפרקטיקה הפסיכואנליטית: בשימוש אחד, אסוציאציות חופשיות מבוססות על התבטאויות אסוציאטיביות של המטופל, עד שהמטפל מבחין במשהו אותו הוא יכול לפרש. האנליסט אז יפרש זאת, לרוב ללא אפקט. יש כאן דבר מה מועט, שיהיה חוויתי למטופל. מה שמתפרש קיים בעיקר כהקשר מוסק שהאנליסט חושב עליו.
השימוש השני באסוציאציות חופשיות מתאים הרבה יותר לתהליך החוויתי המוצג למעלה, וזה קרוב יותר למה שפרויד התכוון. בשימוש זה, המטופל נמצא בחופש אסוציאטיבי עד שהוא נתקל במחסום. המטופל חש את המחסום הזה באופן ממשי, אך אינו מסוכל לגלות מהו הדבר. האנליסט אז מכוון את פרשנותו ישירות אל התחושה החוויתית הממשית, של המחסום המורגש כרגע אצל המטופל.
5. פסיכואנליטים יטענו שפרשנויות מסוימות שלא מביאות תוצאות בתוך השעה הטיפולית צריכות להילקח הביתה על ידי המטופל ולהיות איתן כשיעורי בית. זה נכון שזה קורה לעיתים בפסיכואנליזה, אך האין זה שהמטפל נכשל בסיועו למטופל בעבודה דרך העניין ? אם המטופל לא הצליח לעשות זאת עם המטפל, האם באמת הוא יוכל לעשות זאת , בדרך אמיתית, לבדו ?
6. הניסוחים הפסיכואנליטיים של הנאמר למעלה יהיו : כאשר אנו מגיבים למה שנמצא על סף המודע, עוד ועוד חומר עולה אל סף המודע מהתת מודע. בכל אופן, זה לא מרגיש מדויק להגדיר "סף מודע", משהו אשר מורגש באופן ישיר במודע, לעיתים מכאיב, למרות שאינו ברור מושגית ומורכב רק מתחילת תגובות מדוכאות. להגדיר זאת "סף מודע" מנסח זאת כאילו התהליך כבר התרחש אך בדרך מוסתרת, כשלמעשה הוא עדיין לא התרחש באופן מלא.
7. חשיבה אינטלקטואלית, שאדם יכול לעיתים להשתמש ( גם המטופל יכול וגם המטפל ) לגבי מהי בעייתו של המטופל, למה היא ככה, מהו המקור, ניסיונות העבר, מה חלקם של אחרים ושל המטופל. אדם יכול אפילו להיות ספציפי לגבי הפתרון המתאים לכל אדם אחר במצב קשה זה, כמובן שאנשים אשר יכולים להפיק תועלת מפתרונות כאלה, לא ימצאו עצמם במצבים קשים מסוג זה, מלכתחילה.. אדם מוצא שפתרונות אלה לא עובדים למטופל הזה. בהסתמך על עברו ועל מוגבלותו הרגשית באינטראקציה, אנו יכולים להבין מדוע פתרון חשיבתי לא קיים בשבילו, מדוע הוא אכן מוכרח להישאר כפי שהוא ואז יש לך מבוי סתום של הגישה החשיבתית הטהורה. ומה עכשיו ?
"ההבהרה" האינטלקטואלית הטהורה, לגבי קשיי האישיות של המטופל נכשלת, כאשר אינה מובילה קדימה את רגשותיו, את התהליך החוויתי שלו. מציאת עובדות בלבד לא משנה דבר. ברפואה (כמו גם בתיקון מכוניות ) דיאגנוזה ותרופה הם שתי פאזות נפרדות. ראשית אדם צריך לדעת מה לא טוב, ואז אדם מחליט מה לעשות. בשינויי אישיות, לעומת זאת, שתי הפאזות המטרידות אינן מיושמות. אם תהליך ההברה לא שינה בעצמו משהו אצל המטופל, אין אנו יכולים להסיק דבר מהנלמד עד כה, שיסייע לו (למטופל). אנו רק יכולים להסביר ברור יותר איך הוא היגיע להיות כפי שהוא כעת, מדוע זה מתבקש שיהיה כפי שהוא, ולמה הוא לא מסוגל להשתנות. הכי טוב שנוכל לעשות, כשנגיע לנקודה תקועה זו (יודעים על זה הכול ,אך ללא שום יצירת שינוי) זה להזמין את המטופל לחקור הלאה, לחזור שוב על מה ששינינו כבר יודעים, בתקווה שזה יערב את אנרגיית החיים שלו, להוביל זאת קדימה וכך לפתור משהו, לעשות כמו שפסיכואנליטים יכולים "לעבור דרך" (working through).
ניתן לראות את הגישה החוויתית כהצעה של גישה שיטתית למה שהאנליסטים מכנים תהליך של "לעבור דרך" (working through) , משהו שכמעט אף פעם לא מדובר באופן שיטתי בספרות הפסיכואנליטית. המטפל עשוי להרגיש שהוא יודע באופן כללי ומקיף את הכיוון הטיפולי, אך צעדים שיטתיים של "לעבור דרך", לא ידועים לו מראש ואין ביכולתו לקבוע אינטלקטואלית. המטופל והמטפל כאחד צריכים לעקוב לאן שהצעדים החוויתיים מובילים, אשר המטופל מרגיש אותם ממשית בזמן שהם מתרחשים. שניהם עשויים להיות מופתעים מהתפניות שצעדים אלה יכולים להביא, ומהפתרון הסופי.
גם אם המטפל מודאג לגבי התוצאות המסוימות אליהן היגיע המטופל, עליו להיות מסוגל להכיל שהצעדים החוויתיים של זה, לזמן מה, ייקחו לכיוון מאד שונה ממה שאולי היה מעדיף. אם הוא יכול ללכת לאן שהצעדים החוויתים הולכים, אזי או שהיעד שהוא חזה יושג בסופו של דבר (למרות תפניות רבות בכיוון), או שבמידה והתוצאה תפתיע אותו, המטפל לומד באופן משכנע, שפתרון אשר מאד שונה ממה שהוא ציפה, הינו אפשרי. (ג'נדלין 1967a).
מטפל אשר מסרב ללכת לאן שהצעדים החוויתיים של המטופל מובילים, בדרך כלל מונע ממטופלו לקחת חלק בתהליך אמיתי לפתרון . אין בכך לומר שנוכחותו של המטפל ותגובותיו כאדם אחר, משאירים את המטופל לא מושפע. ההיפך הוא הנכון, הפתרון אינו יכול להתרחש ללא העובדה שלהסביר עם – ובאופן אקספרסיבי כלפי – האדם הזה, זהו תהליך שונה מאוד מהחשיבה או ההרגשה של אותו אדם לבדו. אופני ההתייחסות והתגובות של המטפל ביסודן משפיעות על המטופל ועל מה שהוא מגלה, אך כשזה עולה ומגיע חוויתית, שניהם (מטפל ומטופל) צריכים ללכת אחרי הצעדים הממשיים אשר מתרחשים ומורגשים ישירות.
8. הדרך הפסיכואנליטית לנסח זאת הינה : האנרגיה שמשמרת את ההדחקה מגיעה מהמודחק עצמו. משמעות הצהרה זו היא שהאנרגיה אשר כעת מונעת את השחרור שאדם מחפש בתרפיה, הינה בעצם האנרגיה של אותו הדבר שהאדם רוצה לשחרר.
היה זה הגילוי המרכזי של רוג'רס (1951) שאפשר להימנע מ"התנגדות" , אם המטפל מגיב בחיבור אל ( לעומת- נגד) שאיפותיו המורגשות של המטופל, תפישותיו ודחפיו להגן על עצמו. המטופל ינוע במהירה דרך צעדים שמגיעים מ"החלק המודחק" ( רוג'רס כינה את זה " “denied to awareness ( שמתגלה בצורתו החיובית או משמרת החיים, למרות שאולי זה התחיל בצורה ממש שלילית או מתגוננת. אך שינוי זה מצריך מהמטפל להגיב לכוונה האמיתית המורגשת של המטופל. ולא במונחים של הערכה חיצונית. הגרסה הפסיכואנליטית של עובדה בסיסית זו נשמעת שונה בצורה קיצונית, כאילו הייתה זו רק אמירה תיאורטית של מקור אנרגיה . מצד שני, ניסוחיו של רוג'רס ( "אמון באדם" ; " עקרונות צמיחה" ; "מימוש עצמי") נתנו לעובדה זו מראה אופטימי ואידיאלי מזויף. הניסוחים החוויתיים אינם רק מבהירים זאת כארגון היבטים בסיסיים לגבי כל דבר חי, אלא אף מראים מדוע הסמל מלאה של בעיה, אפשרית רק עם התקדמות החוויה. הנטיות החסומות המכוונות להתקדמות החוויה,המתפתחות תרבותית עד כדי עימות ולא מתפתחות יותר לכיוון פתרון, היוו את הבעיה מלכתחילה.
9. השימוש החוויתי של מושגים הומחש גם בהערות שוליים אלו, בנוגע לפסיכואנליזה : כאשר אמרתי, בהערות שוליים אלו, שכמה מהתנסחויות ממוקדות לקוח יכולות להיות מובעות באופן פסיכואנליטי, לא התכוונתי ששני סוגי ההתנסחויות זהות , או שהן מצמצמות אחת את השנייה. נהפוך הוא; אני מודע לשוני עצום בכל מונח ובאפליקציות התיאורטיות שלו, אך זה רק אלה האחרונים שהשימוש החוויתי במושגים מאפשר לי להניח על מדף (לשים בצד). אני יכול להשתמש במושגים תיאורטיים מאד שונים, בהתייחסויות החוויתיות, אשר גם קיימות בתוכם. ואז אני מגלה שההתייחסות החוויתית שלהם, זהה !
לדוגמא , בנפרד מתיאוריה, מהו המונח " תפנית דינאמית" ( dynamic shift ) באופן ממשי ? למה, מתוך מה שמתרחש בטיפול, זה מתייחס ? זה מאד דומה לדבר אליו מתייחסים ממשית במונח השונה במקצת שלי "תנועה התייחסותית".
שימוש במושגים בצורה זו דורש נכונות להניח בצד את הסתירות התיאורטיות שלהם, ולהשתמש רק בהתייחסויות החווייתיות שבהם. המשמעות של זה היא לנוע מצעד אחד של מחשבה אל הבא באמצעות מה שכל מושג מתייחס חוויתית, ובאמצעות כל מה שאנו עושים עם זה ( איך אנו יוצרים מובחנות בזה הלאה), במקום לצעוד רק לאורך אפליקציות תיאורטיות. זה הוא השימוש החוויתי במושגים, אשר בתיאורי של חוויה (ג'נדלין 1962a 1962b 1966) פותחה כשיטה של מחשבה.
10. בשימוש במילים בגישה ממוקדת לקוח, "פרשנות" נחשבת כתגובה גרועה. המונח מתייחס לסוג התגובה שמציג באופן אינטלקטואלי או אבחוני, חומר רלוונטי ואשר בעצם מזיז את המטופל הרחק מהנתיב החוויתי ואל תוך תהליך חשיבתי. כדי לא להפוך ..רק בעזרת המינוח בלבד, בחרתי לכתוב פרק זה על התפיסה שלנו לגבי הסוג היעיל ביותר של התגובה הטיפולית. אני נותן לזה להיות הנושא אליו מתייחסת הכותרת של ספר זה.
"פרשנות" על פי שימושינו, מתייחסת למה שמוגדר כציר "x" בגרף שלמעלה. אנו מחפשים להימנע מזה. אני מניח שפסיכואנליטיקאים אפקטיביים גם הם מחפשים להימנע מזה, כפי שהציטוט הקודם של פיינקל הראה.
11. לאורך מאמר זה אנו דנים באופן בו צריכות להיות תגובות המטפל, על מנת ליצור תהליך של "לעבוד דרך" (working through process). רוב המטפלים מסכימים שפסיכותרפיה אינה יכולה להיות אינטלקטואלית בלבד, אלא חייבת לערב גם חוויה מחודשת של "עיכול רגשי", תהליך "העברה אינטראקטיבית" אשר המטופל אינו מדבר בו רק על רגשותיו אלא חי אותם מחדש ומרגישם כלפי המטפל. אבל, למרות זאת, והאמיתות שבכך, עדיין לא מאפיין את תהליך השינוי. אין זה מספיק שהמטופל משחזר ביחד עם המטפל את רגשותיו המורכבים ואת דרכו ליצור מצבים בין אישיים. אחרי הכול, המטופל משחזר זאת עם כל אדם בחייו, ולא רק עם המטפל. כך, החזרה, גם כאשר הינה ממשית, עדיין אינה פותרת דבר. איך שהוא, בעזרת המטפל, המטופל אינו רק חוזר ושמחזר ; הוא עובר מעבר לשחזור. הוא לא רק חיי מחדש זאת ; הוא חיי הלאה ; במידה והוא פותר בעיות באופן חוויתי.
הספרות הפסיכואנליטית מפרטת בנושא תכניי אישיות ועימותים, אך חסרה כיצד תהליך "העבודה דרך" מתרחש.
בדומה, היא מפרטת בהקשר החזרתיות והחיים מחדש שב "העברה ", אך חסרה כיצד התגברות או טיפול ב"העברה" מתרחש. אך עניין אחרון זה, גם הוא אינטראקציה חיה וממשית, כפי שה"העברה" הינה. זה חלק מהעברה , בשלבים האחרונים שלה, וההיבט היחיד של ההעברה אשר משנה משהו, ולא רק חזרה על חוויות.
12. כך, הניסוחים החוויתיים של פסיכואנליזה אשר הצעתי בהערות שוליים אלו הדגימו שפסיכואנליזה יכולה להיות חוויתית, ממש כפי שתרפיה ממוקדת לקוח כבר נהייתה. אנו יכולים לשמור מגוון מושגים תיאורטיים על דיוקם ועל ההבדלים בניהם ( כך שנוכל להסבירם לוגית ותיאורטית כשנחפוץ בכך ) ועדיין לנסח ולהבחין באופן חוויתי באירועים הממשיים אליהם אנו מתייחסים. דיוק חוויתי שכזה מפתח כמו כן באופן מספק, מונחים ספציפיים שמובילים לחקירת משתנים אופרטיביים, כך שסתירה ברמה התיאורטית ניתן לישוב, הן על ידי דיווח תצפיתי ספציפי והן על ידי מחקר.
