Fitting in, pouring out and relating

 

Fitting in, pouring out and relating / Eugene Gendlin

שלשה מצבים באינטראקציה: התאמה וריצוי, התקפה תוך התעלמות מהזולת, התייחסות מאפשרת קשר.

תרגום :ענת מירון

"יוג'ין מקשיב לי בסשן בהמון רגישות. אך כאשר הוא לא מקשיב בסשן, כאשר אנו עובדים ביחד, הוא משליך עלי לפתע תלונה או הרגשה רעה, מבלי אפילו לבדוק תחילה מה אני עושה, באיזה מצב אני. אני חשה שאני לא נלקחת בחשבון ! זה נראה שלא אכפת לו מה אני מרגישה, או מכך שאני עייפה, או שיש גם את הצד שלי בקשר לבעיה באשר היא. זה גורם לי לתהות האם הוא אמיתי כאשר הוא מקשיב לי בסשן".

מדוע  אנשים רגישים ופתוחים מבפנים  יכולים  לעיתים להיות עיוורים לגבי אדם אחר ?

בוודאי, כשאנו מכינים עצמינו להקשבה אנו נפלאים. אך בזמנים אחרים…? בזמן כזה אנו עם הרגשות  של עצמינו ולא מתבוננים באדם האחר. האם לחיות מתוך עצמינו זה אומר שאנו מוכרחים להשליך  על אחרים מבלי להתבונן ולראות עם מה הם מתמודדים, האם הם במקום להקשיב והאם אנו מבטאים עצמינו באופן שהם יכולים לספוג ?

להיות בקשר עם רגשותינו לא אמור לגרום לנו להיות יותר רגישים לגבי רגשות אחרים ? מדוע האנשים הכי מחוברים פנימה נדמים הכי נרקיסיסטים ? שמעתי אנשים תוהים לגבי תעלומה זו במשך שנים. פעם, בדקתי את המילה הזו "נרקיסיסט" *. היא מגיעה ממעבירי ביקורת מסוימים המגנים את כל הנטייה למודעות רגשית. הם היו שמחים שהחברה שלנו תישאר במתכונתה הישנה, ללא תשומת לב מרובה לחוויות פנימיות. הם חושבים שחוץ מאגו חברתי מאולף, אין באנשים דבר מלבד "דחפים כעוטים". אם יצירת קשר עם הרגשות גורם לאדם להתעלם מאחרים, אין זה מפליא את מעבירי הביקורת האלה. הם מניחים שאנשים הם אוטיסטים ואנוכיים מיסודם. כל דבר מעבר לכך מגיע מכפייה חיצונית של קודים חברתיים. ברגע שאנשים ייצרו קשר עם הצרכים של עצמם, הם מיד ידרסו אחרים בדרך. נקודת מבטינו הינה שונה. אנו מבחינים בדאגה מוראלית עמוקה יותר כאשר אנשים נכנסים לחווייתם המורכבת יותר. לנו הבעיה נחוות כסתירה : מדוע  האנשים הכי רגישים, אלה אשר במובנים אחרים חשים דאגה עמוקה ביותר כלפי אחרים, שוכחים לגבי הזולת כאשר הם מבטאים את עצמם ? ומדוע אנו משליכים חומרים מורעלים במקומות בהם אנו הכי רצויים, והיכן שאנו הכי רוצים ליצור את חיינו באמת ובתמים?

אחת הסיבות לכך שאנו מסרבים לנהוג בזהירות עם האדם השני היא שלנהוג בזהירות מרגיש כמו לחזור חזרה ל"דבר הישן". אני מכנה את הדבר הישן- "התאמה וריצוי- Fitting in".

כולנו יודעים להתאים עצמינו. רוב העולם עדיין מתעקש על מסגרות  בהן אנו שמים עצמינו בצד ועושים כמצופה. אנו עשויים לבטא רגשות אך רק בדרך שתתאים למסגרת, רק כאשר זה מתאים ורק את הרגשות המותאמים. במסגרות אלה- למעשה, כמעט בכל מקום- אנו שמים עצמינו בצד והולכים על פי מה שהמסגרת דורשת. אנו שוקלים למפרע את המילים שלנו, אנו חושבים קודם. ברוב המקומות האנשים ידידותיים, אך האמת שהם זרים אחד לשני. ברור שאנו יודעים להתחשב, כיצד לבדוק קודם לכן עם האדם השני, להשהות את עצמינו וכדומה, אך זה מרגיש כמו מה שאנו עושים בכל מקום שהוא. ביחסים קרובים אנו רבים, במקום לקבל את זה גם פה.

הנה מסר חדש : אלה אינן האלטרנטיבות היחידות !  אין אנו צריכים ל"שפוך" עצמנו גולמיים ועיוורים, או לחזור חזרה להתאים עצמינו. ישנה אלטרנטיבה שלישית, דרך שונה קדימה, שלב מתקדם.

* "מאמר ביקורת פילוסופי בנושא המושג נרקיסיזם – החשיבות של מגמת המודעות "  מאת -ד.מ. לוין:  "הפתולוגיה של העצמי המודרני".
מתוך : http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2158.html

ההנחיה השגויה – ישנן רק שתי אלטרנטיבות :

ראשית, תנו לי לתאר מתי בדיוק זה קורה שאנו מתמודדים עם הבחירה הגרועה הזו. או שאנו שופכים את רגשותינו החוצה או- אם אנו צריכים לחשוב קודם, אם אנו צריכים להתבונן, להקשיב, לנסח דברינו בזהירות- זה מרגיש כמו הדבר הישן. בחירה בין שתי אלה מגיעה כדלקמן:

ביחסים אינטימיים (כמו גם במכון לפוקוסינג) רגשותינו האמתיים מוזמנים. האדם הקרוב אלינו עשוי אף להתלונן שאין אנו מביעים את רגשותינו. אך כאשר אנו מביעים אותם, הם מתקבלים כחדשות רעות. הספונטניות שלנו מורגשת כלא מתחשבת, או כביקורת, כהתקפה. אנו מקבלים בחזרה התגוננות. כאשר אנו נתקלים בזה בעקביות, אנו מרגישים רע. כעת יש לנו את הרגשות הרעים הללו לבטא. ועכשיו הם ממש ביקורתיים. אך מכיוון שאנו חשים אותם, אנו נאבקים יותר מתמיד לומר אותם, לקבל את ההזמנה להיות בנוכחות כפי שאנו באמת.

נכון שנוכל לשמור את רגשותינו עד לרגע המתאים, אך האם יש באמת רגע כזה? אנו יכולים "לנתח" את האדם השני, להחליט מה הוא יכול לספוג, לברור מתוך רגשותינו רק את מה שיכול להתקבל. אנו יכולים לומר מעט בלבד ולשקול תחילה איך לומר זאת. אז, נוכל  לעצור, לעזור לאדם האחר לקחת את זה פנימה. אנו יכולים להקשיב ולקבל את כל התגובות ואי ההבנות, עד שהאדם יוכל לשמוע את שלמעשה התכוונו לומר. אם האדם השני לא הגיע כה רחוק, נוכל להניח לזה לעת עתה ולהתחיל שוב ביום אחר.

אך אין אנו רוצים אפילו לנסות דבר מזה. או, אולי אנו עושים זאת, אך עם תחושת ייאוש וטינה. זה לא נראה כמו פרויקט מבטיח ומרתק. זה מרגיש כמו לחזור אחורה לדבר הישן.

כל העבודה הזו, להגיע אל האדם השני, האם זה מרגיש כמו להפעיל מניפולציה, כמו לנהוג עם אדם זר ? אין אנו רוצים להפוך אדם קרוב לזר. זה מרגיש לא הוגן ולא כנה במערכת יחסים קרובה. זה מרגיש כמו לותר על להיות אמיתי, ולחזור אחורה ל"דבר הישן".

אני טוען שאין אנו צריכים לבחור בין 'לשפוך החוצה' ובין 'להיסגר פנימה'.

התייחסות שמאפשרת (Relating) היא הרבה יותר מורכבת והיא לא אף אחד משני אלה. אך על מנת להתקדם הלאה אנו זקוקים לעבוד עם ההרגשה של הבחירות למראית עין. אני רוצה לפנות לנקודה המדויקת שמציגה את הבחירה הזו. זה מקום פנימי פרטי, בו יש לנו את התקווה שנוכל לחיות בתוך קשר, ממש מתוך עצמינו וממש עם האדם השני. אתם עשויים למצוא את ההנחה החבויה שם, שכל דבר חוץ מאשר לשפוך החוצה הוא הדבר הישן.

זה מאד קשה להתעלם מההנחה הזו מכיוון שגופינו מניח זאת. גופכם- התגובה המיידית שאתם חשים גופנית-  מניח כנראה שאם אתם צריכים להפסיק לשפוך החוצה, אתם מוותרים ומתאימים עצמיכם. רבים מאתנו נאלצו להתמודד עם הקושי כיצד לא להתאים את עצמינו, כיצד להשתחרר מפחדינו, כיצד להתגבר על נטייתנו לשים עצמינו בצד. זה עדיין עשוי להרגיש לא פשוט להתנגד לנטיות אלו, לשמור על התכנית החדשה של לחיות מתוך עצמינו. לכן כל דבר שנדמה כמו "התאמה וריצוי" מרגיש  מרתיע, קטלני לרוח החיים שבתוכנו שמנסה להיות. או כך זה נראה מבפנים. אני פוגש אנשים רבים אשר כבר הפכו חזקים למדי. לא רק באופן חיצוני, הם חזקים גם מבפנים. למרות זאת, הם תופשים עצמם כלא יציבים, כאילו שהם צריכים להדוף את הרתיעה הזעירה ביותר מלהביא עצמם החוצה. כאילו שזה עלול למוטט אותם ולסגור אותם פנימה.

התחושה הזו עשויה להיות תגובתכם הראשונה, אך הישארו איתה לרגע ובדקו : אתם עשויים להיות  עכשיו חזקים מספיק להמשיך הלאה.

 – Relating התייחסות מאפשרת קשר :

אם נבדוק ולו מעט את המצב של "לשפוך רגשותיי החוצה" , אנו נראה שישנו צעד נוסף, דרך התייחסותית יותר.

למשל: נניח שאתם אומרים משהו ממה שאתם מרגישים. כעת, לא תרצו לדעת מה אמרתם? אתם חושבים שאתם יודעים, אך אתם יודעים רק מה שהתכוונתם לומר. זה לא מה שאמרתם. מה שאמרתם זה מה שהאדם השני הבין מזה.

הייתי ביפן פעמיים, דיברתי בעזרת מתורגמן ליחידים ולקהל.  לעיתים הקהל שלי ישב ללא תזוזה, או נראה מבולבל לאחר שאמרתי משהו. ידעתי מה רציתי לומר להם. אך מה שלמעשה אמרתי לקהל שלי זה מה שאמר המתורגמן, ולא ידעתי אפילו מה זה. כמה שרציתי לדעת מה הוא אמר להם !

עם יחידים זה קל יותר. כשאנו רואים את האדם השני מגיב באופן משונה, אנו יכולים לשאול: "מה שמעת שאמרתי ?"  ואז אנו יכולים להמשיך עד שנאמר באמת את מה שרצינו לומר. כשאנו אומרים משהו חשוב, האם אנו רוצים רק לבטא זאת החוצה, מבלי להתחשב בדבר האחר שזה הופך להיות בדרך ? האם היינו מוכנים לשלוח מכתבים אם הדואר האמריקאי היה משנה את תכנם לאמירות אחרות ואז שולח אותם? אנו נרצה לפחות לדעת מה נאמר מעל החתימה שלנו.

בעזרת דוגמא קטנה זו, הסוגיה מקבלת תפנית: לשפוך רגשות החוצה זה עיוורון, לדבר בקול רם אל עצמינו, כאילו שכל מה שאנו רוצים זה לשמוע עצמינו מדברים, מבלי לדאוג  למה שאנו אומרים לאדם השני. מן הסתם, זו לא יכולה להיות האמירה הסופית בהקשר של התייחסות אמיתית.

אין זה מלאכותי, זה יותר התייחסותי לרצות לדעת מה אמרנו.

אין אנו רוצים רק לבטא עצמינו, אנו רוצים לבטא עצמינו אל האדם האחר. כך שאנו צריכים לגלות, כל פעם קצת, מהו מה שאמרנו ומה זה הפעיל באדם השני. אנו לומדים בהדרגה את המשמעויות שהאדם שם על דברים מסוימים, כך שנוכל להפסיק לומר את מה שאנו לא מתכוונים. ואז אנו יכולים לנסח את מה שאנו רוצים לומר כך שזה יעבור עם המשמעות אליה התכוונו. ישנו גם יתרון לא צפוי שמגיע כשאנו מוצאים שצריך לנסח מחדש את מה שהתכוונו, לעיתים כמה פעמים.  בזמן שאנו מחפשים דרך אחרת להעביר זאת, אנו לא יכולים להימנע מלהיכנס פנימה אל התחושה המורגשת של מה שהבאנו לביטוי. בדרך כלל אנו מגלים אז, שלא ידענו באופן מלא את מה שרצינו לבטא. אי ההבנה הזו אינה רק בגלל שינוי המסר בדרך לשם. אנו לא ידענו את כל מה שהעברנו, ובעיקר משהו מהמניע שלנו להעביר זאת. אנו יכולים להתרגל למצוא עוד, ולקבלו בברכה. זה עוזר לנו לומר את מה שאנו באמת רוצים לומר.

תוך זמן קצר, במקום לעבוד בראש ובראשונה על האדם האחר, ורק לעיתים לשים לב באי רצון        לחלק שלנו בבעיה, אנו יכולים בעיקר לגלות עניין בחלק שלנו בזה, בעסק שלנו, בהתפתחות של עצמינו. על ידי זה דרך חדשה של חיים נפתחת, וייאוש רב נעלם.

הפניה אל מה שהאדם השני שמע, והלאה אל תוך רגשותינו, אלה רק שני חוטים מתוך בעיה סבוכה הרבה יותר. אנו צריכים לתהות ולמצוא מה האדם השני יכול ולא יכול לסבול- ומתי. אנו צריכים ללמוד אלו מהדרכים שלנו נשמעות כביטויים לאדם השני, ואלו נשמעות כמתקפות (ולעיתים הן אכן מתקפות).

לפני שאנו אפילו מתחילים לדבר, אנו יכולים לתהות מה האחרים מרגישים או עושים, האם הם במקום להקשיב לנו. אנו בודקים מה מעסיק אותם עכשיו. אנו לומדים מתי זה הסימן שיש להם את הרצון לעבוד אתנו על דברים ומתי לא.

כל זה עובד ! נכון שזה עשוי להרגיש כמו הדבר הישן, כמו הדרישה הישנה: "חשוב תמיד על אחרים. הבן אותם, השהה עצמך לזמן מאוחר יותר." (שעלול כלל לא להגיע). למרות שהתייחסות היא דבר מורכב, אין זה הדבר הישן. זה דבר די חדש !

אמנם זה קשה יותר לעקוב אחרי האדם השני, לפני, בזמן ולאחר שהבענו את עצמינו, מאשר רק לשפוך החוצה, אך המאמץ הוא לאפשר לשני האנשים להיות בנוכחות. אין זה חוזר אחורה לתבנית הישנה שבה אף אחד מן השניים לא היה באמת נוכח.

לראות את שני הצדדים בו זמנית:

חלק מהמורכבות היא שישנם שני צדדים לסוגיה – "שפיכת רגשותיי החוצה ". צד אחד הוא האדם ששיתף ברגשותיו ולא התקבל כראוי. הצד השני הוא האדם עליו נשפכים הרגשות, בדרך כלל ללא הזדמנות להתכונן, וללא עזרה בלספוג להבין ולעכל את מה שהובא לידי ביטוי.

כל אחד ואחד מאתנו נמצא לפרקים באחד מהצדדים, אך רוב האנשים אינם מבחינים שאלה שני צדדים של אינטראקציה אחת ! מכל צד, הם אינם רואים את הצד השני. אדם יכול לתמוה מדוע ניסיונותיו לשתף אף פעם לא מתקבלים בברכה (לא מזהה ששיתופיו מורגשים כמתקפה), וכמו כן אדם תמה מדוע האדם השני מתקיף באופן קבוע (לא מזהה שההתקפות הם מאמץ לשתף).

ישנה פיסת ידע חשובה שיכולה להבהיר זאת : הגענו להבנה שזה מרגיש טוב לבטא כעס ומרגיש רע לספוג את זה. זה מרגיש טוב לבכות ומרגיש רע לראות מישהו בוכה. כאשר רגשות רעים מתגלגלים החוצה, זה מרגיש טוב, אך כשהם מתגלגלים עלינו זה מרגיש רע. חלק גדול מהמאמץ הוא לתת דין וחשבון בקשר לאי ההתאמה בין האופן בו ביטויים מרגישים מבפנים והאופן בו הם מורגשים מבחוץ. מה שמרגיש יקר ערך ומקדם חיים מבפנים יכול להיות מאד שלילי כשזה מורגש מבחוץ.

זה דורש  אימון ותרגול לדעת איך לסגת מעט פנימה, לעשות בפנים מקום לתגובות של אדם להרגשת ההתקפה, לתת לאנשים מקום לבכות, לצעוק או להשליך רעל. אנו מבינים שמבפנים זה מקדם חיים, שיתוף אמיתי, כך שנוכל לשמוח שזה מגיע.

במהופך, אנו מבינים שמה שמרגיש לנו מקדם חיים ושיתוף אמיתי בתוכנו, יכול לנחות כהתקפה על האדם השני ואם נתבונן אל תוך זה, יתכן שנמצא שבאופן חלקי זה אכן היה כך.

אנו זקוקים לתרגול במערכות יחסים :

בתרפיה אנו מאומנים לנהל רגשות- התבטאויות. מדוע אנו מצפים מהם להצליח בכל דרך ישנה במסגרות אינטימיות ? הם מורכבים הרבה יותר.

למשל, כשנשווה פוקוסינג פרטנרשיפ לנישואין: בנישואין, הקשבה יכולה מאד לעזור רק אם נדע שכל מיני רגשות בקשר לחיים עם האדם הזה יערמו להם בזמן שנקשיב. אנו יכולים להחזיק אותם לכמה דקות, אך לאן הם אמורים ללכת בסופו של דבר ?

פוקוסינג פרטנרשיפ  עובד טוב מכיוון שיש לנו מספר צרכים אחרים אחד כלפי השני. בחצי הזמן שלי אני יכול לשפוך את רגשותיי. הם לא מערבים את חיי המקשיב שלי. בזמן שלה מה שהיא תבטא מגיע מהחיים שלה. אין זו תגובה אלי.

התייחסות, זה יותר מאשר תרפיה הדדית. יותר מאשר הקשבה בתורות. ישנו מקום ויטאלי להקשבה במערכות יחסים קרובות. בלעדיו אני בספק אם נוכל להתקדם הלאה.

בקבוצות שיצרנו הנקראות – Changes *, גורם מכריע היה רעיונה של כריסטין גלזר לאמן כל חבר בהקשבה ( פוקוסינג וכל מיומנות אחרת שמישהו היה מוכן ללמד). ללא מיומנויות אלה הקבוצה הייתה מתפרקת מהר מאד.

הקשבה ולקיחת תור הינם תנאים אשר הופכים פוקוסינג פרטנרשיפ לאפשרי, אך הם פשוטים הרבה יותר מאשר התייחסות הדדית בו זמנית.

כל אדם זקוק בהחלט לתשומת לב וזמן. מדוע שנהיה חסרי זהירות ביחסים אינטימיים, במקום בו אנו חיים ביחד ויש לנו צרכי חיים אחד כלפי השני ? האין זה המקום בו אנו חפצים בתשומת לב ותרגול מרבי ?

חברה שתכליל משהו כמו מבנה הפרטנרשיפ שלנו כמאפיין סדיר, הולכת ונבנית. כמו שחברות (friendship) מוכרת כמשהו שכל אחד יכול שיהיה לו.

זו תהיה חברה אשר עושה מקום לדרכים המיוחדות האישיות שלנו. זמן ומרחב יהיו מובנים בתוכה, בכל מיני מסגרות, כדי לאפשר לנו לגלות את הייחוד אשר בנו ובאחרים. מיומנויות בינאישיות מרובות נלמדות כעת במסגרות שונות. בתוך זמן קצר הן תילמדנה בכל בית ספר ציבורי. פוקוסינג והקשבה הן רק שתיים מהן.

סיבות עמוקות יותר מדוע מיומנויות (אשר מכילות התייחסות ולקיחה בחשבון) נראות מזיקות לקרבה :

תנו לי לחזור למקום הפגיע אי שם בתוכנו. אנו מגלים אותו לעיתים קרובות כ"ילד פנימי". זה חשוב מאד להבין שמה שאנו חשים בחלק הזה שבנו הוא גם כן נכון. שם אנו חשים כמיהה, צודקת מיסודה, להתקבל כפי שאנחנו-  וכמו כן כמיהה צודקת מיסודה לאהוב מישהו שלעולם לא ישפוך רעל אל תוך המקום האוהב שלנו.

מעבירי הביקורת יכנו צרכים אלה (משני הצדדים) "ילדותיים". הם אינם חושבים שזה נכון לפגוש  צרכים אלה אפילו אצל תינוקות. הם חושבים שבוגרים היו אמורים לוותר על הצרכים האלה כבר מזמן. הצרכים נראים להם ילדותיים בלבד, מכיוון שהם חושבים על הבוגרים בדרך הישנה. בדור הקודם הבוגרים לא חשו צרכים שכאלה. מדוע לא ? משום שהם הובסו באופן כה סדיר בחברה המסורתית. ברור שהם נראים ילדותיים לאלה אשר מתבוננים על ההתפתחויות החדשות מנקודת מבט ישנה.

מעבירי ביקורת אלה אינם נמצאים עדיין בשלב יצירת קשר עם רגשותיהם וחלקים של עצמם, וללא ספק אינם יודעים את המורכבות החווייתית העצומה אשר הפוקוסינג פותח מעבר לרגשות המוכרים. הם חושבים שהטבע האנושי מכיל אך ורק "תינוק" בתוספת "אגו חברתי" מעוצב מתוך התבניות החברתיות הניתנות לנו מבחוץ.

המבוגר המסורתי היה יחידת עצמי סגורה ומגובשת. השכבות העמוקות יותר אשר מוכרות לנו כיום, היו מסוגרות. רק משוררים או אנשים מוזרים ידעו עליהן. נקודת המבט הרשמית (לאחרונה נחשבת כנקודת מבטו של פרויד) הייתה שהשכבות העמוקות הן רק ה"ינקות".

צרכים התייחסותיים אלה נחווים לעיתים קרובות כ"ילד פנימי" שבנו. אך לחשוב עליהם כעל ילדותיים, מפספס את העובדה שהם צרכים נכונים מטבעם אצל ילד, וחשוב יותר, שהם נשארים צרכים נכונים מיסודם בחיי מבוגר. אלא שלפגוש צרכים אלה כבוגר, מצריך הרבה הבחנות וצעדים מיומנים. לחוש את הילד הפנימי (וכמו כן חלקים נוספים של העצמי) נראה למעבירי הביקורת פשוט ככישלון בהתפתחותו של האגו הבוגר הישן שהחביא את כל זה.

אנו רואים את יצירת הקשר הפנימי הזה כהמשך התפתחותו של האדם.

אך שימו לב: אין זה נכון שאנו צריכים לאבד את התפקוד הבוגר שהאגו רגיל לבצע למען סוג הבוגר הסגור. אנו כעת מפתחים דרכים חדשות להיות סוג אחר של בוגרים. אנו הופכים להיות מסוגלים ליישב בין חלקים שונים של העצמי. האדם שמתווך (בין החלקים) הינו "עצמי" עמוק ואמיתי יותר מאשר תפקוד האגו החברתי הישן שהיה סגור לכל זה.

למשל, מה הייתם עושים אם הייתם רואים ילד ממשי רץ בתמימות לבטא רגשות יקרים בדרך לא מוגנת ? אנו נגן על הילד הזה. בוא נאמר שאיב הקטנה רצה אל עבר אדם מסוים וסיפרה לו מה היא קיבלה מתנה לכריסטמס, אך האדם לא שמע אותה, השתעל והפנה פניו הצידה. האם לא נאמר לילדה : "האדם הזה לא שמע אותך. בואי ניגש אליו ונאמר לו שאת רוצה לספר לו משהו". ואז נשאל את האדם האם איב יכולה לספר לו משהו, או, אם אנו לא מצפים לתגובה חיובית, אנו נאמר :"זה אדם מרושע, בואי נספר את זה למישהו אחר". אלו בהחלט פעולות של בוגר, אך עם אלה אין אתם דוחפים את החלק הילדי שלכם למטה. אתם יכולים להגן על הילד שבכם וליצור התערבויות למענו כדי שזה לא ירפה את ידיו מרצונו להיות נוכח.

בפוקוסינג, כשיש תחושה מורגשת, אנו חשים עצמינו גם כסוג חדש של "אני". התחושה המורגשת הינה "שם" ואני "פה" בסוג חדש של מרחב פנימי. יש לי את התחושה המורגשת. אני לא התחושה המורגשת. העצמי שחווה את זה אינו באמת שום תוכן.

אנו עלולים לרצות לקפוץ אל העצמי החופשי מתכנים ולדלג על כל השאר, אך אין אנו יכולים לעשות זאת. זה משאיר מאחור יותר מידי חלקים מעצמינו. אנו נדלג על הרבה ממה שאנו בעצם חיים, וכך נישאר עיוורים בתוך זה. דילוג יסגור את כל הטריטוריה החדשה של המורכבות החווייתית דרכה אנו מתפתחים כבני אדם. כשהעצמי שיכול לתווך מתחזק, אנו מוצאים שאנו יכולים לאשר כל דבר אשר מרגיש נכון מיסודו בכל אחת ואחת מהחוויות השונות. למשל, כשמתעסקים עם רגשות של כעס, אנו יכולים לכבד ולאשר כמה זה נכון מיסודו להיות כה כועס –  בהתייחסות אל איך שאנו ממשיגים את מה שהתרחש, ועם זאת אנו יכולים לדעת בו זמנית שזו לא הדרך היחידה בה ניתן לפרש את אירוע.

מצד אחד אנו רוצים שלא לדחוף את הכעס פנימה אל תוך הרקמות שלנו. אנו רוצים לכבד את זכותו הפנימית. מצד שני אנו יכולים לדעת, שיכול להיות שהאדם השני חי בתוך אותו אירוע באופן אחר, אולי אפילו מאד חיובי.

הבחנות כאלה הן קשות, אך הן היו רגילות להיות פעם בלתי אפשריות. זה היה רגיל להיות או/או. אין אפשרות לשנינו להיות צודקים. או שאני טועה ואז צריך לדחוף את הכעס שלי פנימה, או שאני צודק ואתה טועה, ואתה צריך לסבול את הכעס שלי שנזרק עליך. עכשיו, אנו יכולים לאשר מה נכון בשתי התגובות- אך זה עדיין לא פשוט.

זה  נהיה מובן יותר ויותר, ששני אנשים הם שני פתיתי שלג שונים. תמונה שונה לגמרי מצטיירת כאשר אותה אינטראקציה המוטבעת על שני פתיתי שלג שונים, נמדדת בנייר מילימטרי . זה נכון בעיקר כאשר כל אחד רוצה להגיב בכנות לאחר.

תיווך כזה יכול לתת לנו לאשר את הצורך של שני הצדדים ליחסים צודקים לגמרי.  אנו יכולים לוודא שהצורך אינו מובס ונדחק פנימה. זה צריך להתקיים, לא להתווכח או להזיזו הצידה. אין זה נכון לומר שלהתבגר זה אומר שאין לנו את זה יותר. מצד אחד אנו נהיים מסוגלים לאשר את הצורך להתקבל בדיוק כפי שאנחנו, ללא צורך לעבוד על זה. בכל זאת, אנו מאשרים את זה, אך בתוספת ידיעה מחויכת לעצמינו, מכיוון שאנו גם יודעים שאנחנו צריכים לעבוד על זה. אנו צריכים לבנות את המיומנות על מנת לאפשר לזה לקרות, וזה ייקח קצת זמן.

מצד שני, אנו יכולים לאשר את התחושה הפנימית שאסור לאף אדם לזרוק חומר רע על המוכנות שלנו לאהוב אותו, אך שוב עם חיוך, מכיוון שאנו גם יודעים שזה יתרחש. אבל אנו נעשים יותר מסוגלים להגן על הקבלה הזו, למרות שלעיתים לא נוכל, אם אנו באמת רוצים לשמוע ממישהו.

ישנה כמיהה פנימית שאחרים אמורים להתאים אלינו בדיוק ועדיין להיות הם עצמם. אנו יכולים לאשר את הכמיהה, אך שוב עם חיוך. בוודאי שאנו רוצים גם התאמה וגם אמיתיות, אך אנו מקבלים את שניהם רק במעט. כל ישות היא עולם מרגש בפני עצמה. אין אנשים ממשיים אשר קיימים רק כדי להתאים לנו. זה יכול להיות רק מיזוג כוזב, האדם השני מחריש וננעל, רק מעמיד פנים. אנו לא נרצה את זה. עדיפה הייחודיות וההטרדה הייחודית של האדם השני. אך כעת, האם אין אנו לעולם בהתייחסות ? האם אנו מתהלכים בעולם לבדינו ? האם זה כמו שפריץ פרלס אמר: "אני אני ואתה אתה ואם ניפגש לזמן מה, זו תקרית מוצלחת" ? הוא אישר את המופרדות הנפלאה של כל אדם. אך פריץ הזקן ומר הנפש הבין רק חצי מתוך זה.

פרויד ויונג כתבו לפעמים כאילו אין יחסים ממשיים, רק "השלכות". אך אין אנו רק עצמי מופרד. זה נכון לומר שאנו גם אינטראקציות.

אנו האינטראקציה, וזה יותר אמיתי מאיך שאנו מפרשים זאת בדרכים שונות. התמונה שלנו לעולם אינה מדויקת, אך אם נעבוד על "ההשלכות" שלנו, נוכל להרגיש עצמינו באוויר צח של חיים ממשיים, נתקלים באדם הממשי האחר.

מיומנויות להתייחסות אינן מלאכותיות :

יש לי היסטוריה ארוכה עם הבעיה שלימוד ספציפי יכול להחוות מלאכותי לאנשים. בעבר, הרעיון של הנחיות להתמקדות נדמה כמפר באופן כללי את הספונטניות של תהליך התרפיה, ואת "אומנתו הבלתי ניתנת להגדרה של המטפל". הנחיות לצעדים קטנים מיומנים יכולים להראות מנוגדים לספונטניות.

ולמרות זאת, אנו פותחים עצמינו בדיוק שם, במקום ממנו ספונטניות עמוקה מגיעה. בימינו מתפרקות רוטינות חברתיות רבות- ואנו שמחים ! מאחוריהן נפתחת מורכבות של חוויה, ויחד עם זה עצמי יותר בסיסי.

כיום לאנשים רבים ישנן חוויות מורכבות אשר אין להן התנסחויות בשפה. אנו ממציאים התנסחויות חדשות לחוויות כאלה. זה משהו שרק משוררים היו רגילים לעשותו. לרוב בני האדם, המסוגלות לעשות זאת הינה התפתחות מרגשת של האדם הפרטי. זהו שלב חדש. ברור שאין זה קל להתמודדות, אך בכל תחומי החיים בזה אחר זה, מתגבשת הודאות שיש ערך לטרחה.

למשל, אנשים (בעיקר גברים) נטו להניח שהתנהגות מינית ספונטנית אמורה פשוט להפיק את התגובה הטובה הרצויה. לרצות תגובה זו זה עדיין מיסודו נכון, אך כעת אנו מבינים שכל אחד צריך לגלות באופן מעודן ומדויק, מה האחר צריך באופן מורכב, כך ששנינו נוכל להיות נוכחים. כעת זה לא מרגיש יותר "מלאכותי".

אפילו בתאגידים, יותר ויותר אנשים מצופים כיום לתרום את היצירתיות שלהם ואת נקודת מבטם הייחודית. זה יכול להרגיש כניצול מעמיק יותר או שזה עשוי לאפשר לאנשים לחיות יותר למעשה בזמן שהם עובדים. בכל תחום אנושי, המורכבות של החוויה האנושית הולכת ומתגלה. מאחורי כל רוטינה חברתית מפורקת, ישנו שדה חדש של מורכבות חווייתית. אנו לומדים איך להתהלך בתוך הטריטוריות החדשות, לא על ידי כפיית סט של רוטינות חדשות, אלא מתוך כניסה אל ודיבור מתוך מורכבות חווייתית.

קחו הקשבה : אין זה רק "לומר בחזרה את מה שאמר האדם". אנו צריכים לחוש את המהות של מה שנאמר, לקחת את זה פנימה, לחוש זאת, להגיב לאחר שזה הורגש.  אנו לא חוזרים על כל מה שנאמר. אנו מבחינים וחוזרים על מה שנגע. כמו כן, אנו משתדלים לא ללטש את זה עד שהקצוות ייעלמו. "יותר" יכול להגיע מקצה זה, כך שאנו מתייחסים אל הקצה כשלעצמו. ישנם מאפיינים מרובים נוספים. אימון בהקשבה לוקח זמן ויכול להיראות בתחילה מלאכותי. אך לאחר זמן קצר זה הופך אותנו לנוכחים יותר ובהתייחסות קרובה יותר למטופלים שלנו ולבני זוגנו,  ולמי אשר נקראים האנשים הקרובים אלינו.

כעת כשהקשבה והתמקדות הם חלק מאתנו, הם אינם נחווים מלאכותיים בבית או בארגון שלנו. אך אנו זקוקים למספר לא מבוטל של מיומנויות להתייחסות במרחבי חיינו.

הנה דוגמא נוספת של מיומנות קטנה אך חיונית: אנו הופכים מסוגלים להפסיק לבטא את עצמינו  ברגע שאדם השני צריך שנעצור. כאשר אנו עוצרים, לאדם השני יש מקום לספוג את מה שביטאנו עד כה. ברור שאנו רוצים בכך. עם זאת, כאשר אנו מתחילים, אנו מוצאים שזה קשה מאד להפסיק!

מדוע איני רוצה לעצור, אם אני יודע בבטחה שככל שאמשיך הקבלה תהיה שלילית. קבלה שלילית טובה יותר מכלום ? כדי לשמור את האדם בקרבה במקום בניתוק ? כדי לגרום לאדם לחוש את הכעס שלי ? כדי לא לתת להם להתחמק ממשהו ? סמנו מוטיבציות אלה ! אם איני בקשר ישיר אם מוטיבציות אלה, אם אני נותן לעצמי להאמין שכל מה שאני מנסה לעשות זה להיטיב עם היחסים ברגע זה ממש, מהם הסיכויים שהתוצאה תהיה ראויה ?

אני דוחה את ההנחה אשר מתוחזקת במידה כה מרובה שאומרת שאם יש לי בעיה עם אדם , במיוחד בקבוצה, האדם האחר חייב להיות מוכן להקשיב לי, ולפתור את זה איתי. אין אני מסכים שהאדם אמור לשבת בשקט לשם כך. ישנם תנאים רבים מדי שצריכים לקבל מענה, לפני שזה יוכל לעבוד. הזכרתי קודם לכן אחד מהם: תנו לי לשאול, " האם אני באמת מנסה לפתור את זה ?"  אולי אני רק רוצה לשפוך את כעסי. אולי, אם אוכל לומר את זה, זה ישמע. אם כל זה יישאר במסווה , יתקיים תהליך עגמומי ובלתי נגמר שישאיר את האדם האחר בכאב ואותי עדיין לא נשמע.

בארגונים שונים, אדם מביע את רגשותיו באופן מתורבת לכאורה, מכוסה באופן חלקי, מביע תפישה             (בחלקה נכונה) לגבי אירועים חיצוניים. זה מצריך אימון לדעת כיצד לקבל דבר כזה, לקבל  את הרגשות כרגשות, וחשוב יותר, לחפש אחרי התנועה העמוקה יותר של אנרגיית החיים קדימה אצל האדם, אשר חבויה אפילו בתוך חומרים מכוערים ומורעלים. כתרפיסטים ומקשיבים אנו לומדים לחפש אחר זה, ולאפשר לזה להתהוות למה שזה. אנו לומדים להיות ביציבות ובאנרגיה הנחוצה לאורך שעה ! זה דורש הרבה יותר יציבות ואנרגיה ללמוד לעשות זאת במערכות יחסים קרובות ומתמשכות.

קשה לעבד רגשות קשים, אפילו כאשר ישנו אדם שלישי שלוקח זמן ממשי להקשיב לכל אחד מאתנו בתורו ( כפי שאנו עושים בקבוצות הנקראות- Changes*) ולתת לכל אחד מאתנו להתמקד צעד אחר צעד. ללא כל המיומנויות האלה והתנאים, מדוע לצפות למשהו חיובי מ"שפיכה החוצה" ?

מסקנה :

מה שאני מכנה "לשפוך רגשותיי החוצה" ( מבלי לעקוב אחרי האדם האחר ) אינו עדיין "התייחסות מאפשרת". אין אנו חוזרים אחורה ל "התאמה וריצוי", במידה ונאט את הקצב, נגן על הצרכים הפנימיים שלנו להיות בקשר, נביע עצמינו בכל פעם קצת, ונפסע אחורה פנימה על מנת לעשות מקום למה שהאדם השני "שופך", עד אשר המיומנות הזו תהפוך לשימוש הכלל.

הנקודה שלי היא שיש מצב שלישי- התייחסות מאפשרת– אשר כולנו מאד חפצים. צעד הבא נמצא כרגע בתהליך של התפתחות. אין זה פשוט כפי שזה נראה. זהו חלק מתוך ההתפתחות העתידית של בני האדם, אשר מגיעה עם הגילוי של המורכבות החווייתית.

בחברות המסורתיות אנשים נשארו עם הרוטינות, התפקידים והחוקים. לכל הפחות זה שמר על השקט. אנו יכולים לכבד את הדרך הישנה על מה שהייתה. אדם היה צריך רק להסתדר עם הרוטינות וכך יכול היה לחיות. כיום אין זה מספיק יותר. בכל יום כמה מהסיטואציות שלנו מורכבות הרבה יותר מכדי שנוכל להסתדר בעזרת רוטינות. אנשים אשר נצמדים לרוטינות נחשבים כיום לנוקשים, לא יצירתיים ולא מפותחים עדיין. מעבירי הביקורת אשר חושבים על ההתפתחויות החדשות כעל "נרקיסיזם"  טועים.

זה נכון שישנם קשיים בשלב הנוכחי. אך מיליוני האנשים אשר מצאו את רגשותיהם לא יחזרו אחורה אם יוכלו. השלב הבא הוא התפתחות. פוקוסינג מאפשר לנו גישה למורכבות החווייתית בעזרת תהליך עם צעדים קטנים, מעבר לרגשות הרגילים ומעבר להתבוננות הסטטית של האחד בשני.

עם עצמי מחוזק יותר אנו הופכים למסוגלים לתת להתייחסות שלנו להתרחש מתוך מורכבות חווייתית ושוב, בצעדים קטנים.

בתרבויות מסורתיות אנשים חשו אמיתיים ואותנטיים בתוך תפקידיהם. כאשר אנו מתבוננים אחורה כיום, אין אנו יכולים לתאר שאנשים היו יכולים להרגיש אמיתיים בתוך התפקידים האלה.

ה"אני" שאנו כיום מרגישים כעצמינו היה מושתק, לא הובא קדימה. אולי זה היה טבעי ולא נחווה  כמכאיב. אך כיום אנשים מוצאים את השכבות העמוקות יותר בקלות. כך שהבעיה שלנו היא די חדשה. התייחסות מתוך איך שאנו באמת ובתמים מבפנים, הינה דבר חדש. אין פלא שאין אנו יודעים עדיין כיצד לעשות זאת ביחד.

אני דוחה את הנחת היסוד אשר נטענת לעיתים כה קרובות, שאם רק נחלוק את רגשותינו, נביע עצמינו בכל הכנות במידת האפשר, יתפתחו יחסים אמתיים. אל לנו להתאכזב ולהתבלבל כאשר זה אינו קורה.

אל לנו לחוש מובסים אל מול התגובה הרעה שאנו חווים בעקבות "שפיכה החוצה" וכמו כן אל מול החומר הרע המושלך אל תוך הנכונות הפתוחה שלנו לקבל. אין דבר שאינו נכון כאן. אנו לא נצפה שיחסים אמתיים יתרחשו רק בעקבות "השתפכות החוצה".

האפשרות לשפוך החוצה, כאדם אשר נמצא כאן – אכן הייתה צעד. רובינו הגענו לשלב הזה. אני מעוניין ללמוד יותר על השלב הבא : כיצד יכולים שנינו להיות נוכחים, חיים מתוך עצמינו , במקום שרק אחד מאתנו, או אף אחד מאתנו, יהיה נוכח ? זהו שלב שהחברה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. זוהי טריטוריה חדשה. אנו הם אלה אשר עובדים על זה. במקום לחוש מובסים מול כל המלכודות, אנו יכולים לחוש כחלוצים.

 

**תוספת של המתרגמת בהקשר לקבוצת Changes אשר יוג'ין מזכיר במאמר זה : "בעקבות פנייתי אל הקהילה הבינלאומית להתמקדות כדי לחקור ולגלות את אשר מאחורי Changes, נגעתי באינפורמציה שקשורה ישירות לתנועות ההתפתחות הראשונות של הפוקוסינג. אני חשה חשיבות רבה לשתף אתכם, קהל הקוראים, בנגיעות ההיסטוריות המרגשות שאני חוויתי כתגובה לשאלתי על Changes. אני מרגישה את הקשר הישיר לדבריו של יוג'ין , איך העבר והווה מתחברים, איך אנו חלק משמעותי ממשהו שהחל אז וממשיך להתפתח גם היום.

מצרפת כאן את אחת התגובות – תשובתה של זאק (Zack Boukydis) מוותיקי המורים בעולם. מקווה שמשהו מהטעם יעבור גם אליכם. ענת מירון".

Hello Anati : I am a focusing coordinator; and focusing therapist now living in Hungary; after 35 years in US.

I met Gene and Mary Hendricks in Chicago in 1972.

I will do a brief version. Changes started in the Blue Gargoyle, a church basement in Hyde Park, where the University of Chicago is. The initial organizers were mostly students of Gene, (many on Rob's list) and many still involved with focusing – Mary Hendricks, Kathy McGuire, Jim Iberg, Doralee Grindler, Kristin Glaser (who published a paper on Changes) and many others. The Changes was open to anyone who wanted to come.

The students were willing to listen to people who came; so in one way, it was an open drop-in counseling center.

People at Changes could meet at the beginning and then form small groups on any topic for the evening. Many of the groups were either about focusing/listening, counseling process, or growth related activities.

Tom Brouilette (who I think Rob was mentioning as Tom) edited Changes Discussion Papers. I inherited these papers (written about Changes) and would need to see if I moved them to Hungary.

In 1978, Gene, Mary, Kristin, Neil Friedman, Joan Klagsbrun, Kathy McGuire, Cathy Kane and myself met in State College, Pennsylvania (where I was i a doctoral program at Pennsylvania State University) for a weekend conference that was based on trading focusing/listening turns; and talking about advancing focusing and Changes.

Kathy McGuire, Cathy Kane, Susan Tait and myself ran a Changes in State College PA for two years.

Here a new model evolved. Central to the model was that each new person who came was involved in a learning group for many weeks to learn listening and focusing by practicing in pairs. There were several people who ran the training group. All the others who came; did a beginning sharing and then broke up into listening/focusing pairs; or small groups based on listening process; but around any topic.

People traded listening focusing turns during the week; and shared other aspects of their lives.

The model is best articulated in Kathy McGuire's manual Building Supportive Community which is available on her website. I believe that Kathy has other articles about Changes and peer counseling based on listening/focusing on her website.

Prior to State College, PA; Kathy McGuire ran a Changes for two years in Toronto, Canada.

After State College, I moved to Boston, Massachusetts with Kathy McGuire and I ran the Center for Supportive Community. As part of the center, I ran a Changes group for 14 years in Boston, and had 5-600 people who participated (over the years), with

15-30 people nightly. The model was

Similar to the one which Kathy McGuire and I developed in State College. During the time in Boston, other long-term Focusing community people, including Robert Lee and Mary Lawlor participated and further developed their ability to listen, focus, and teach listening/focusing.

In the Changes in Boston, we said that each person who came could expect to be listened to; and that whatever else happened, respect for a person, based on wanting to hear from them; even during misunderstandings meant that any person could ask to be listened to.

 Many people learned to do listening and focusing with people who were having difficulty

 hearing from each other.

I expect you may be receiving emails with many perspectives on Changes, reminiscences; and I hope this is useful to you.

Best wishes

Zack Boukydis

 

השילוב בין פוקוסינג להקשבה בתוך תרפיה / ניל פרידמן

 

 

פסיכותרפיה מכוונת התמקדות  / ניל פרידמן – פרק 6
השילוב בין פוקוסינג להקשבה בתוך תרפיה
תרגום חופשי- ענת מירון

נתתי לכם הקדמה רחבה על התמקדות ועל הקשבה. לקחתי דוגמאות גם מעולם הטיפול וגם מחלקים אחרים בחיים. הייתה לזה מטרה. התמקדות והקשבה אינן אינטראקציות טיפוליות בלבד. הן יכולות לבוא לידי שימוש באספקטים אחרים בחייכם גם כן. דבר תרפויטי לא צריך לקרות אך ורק בתוך תרפיה !
דברים רבים מידי שאינם תרפויטים, כן מתרחשים בתוך תרפיה !
ככל שתשתמשו במתודות הללו, באזורים שונים בחייכם תתקרבו לחיי התמקדות והקשבה. אתם הופכים להיות אדם מכוון התמקדות והקשבה. (focusing/listening oriented person )

 כעת, איך אדם מביא התמקדות והקשבה ביחד לתוך תרפיה ? לפני שאענה על השאלה, ברצוני להזכירכם משהו שאמרתי קודם לכן: היחסים של המטפל והמטופל הם בחשיבות ראשונית וההתמקדות וההקשבה מצטרפות לזה. בדומה, כאשר אני שוקל איך לשים את שתי הגישות ביחד, אני רוצה לעצור ולהצהיר שוב, שאיכות תשומת הלב של המטפל,  כנות תשומת הלב שהוא מחזיק ומפגין, הנוכחות שלו, יכולתו לחוש אמפטיה למטופל, באופן אמיתי ,  יכולתו ליזום ולתמוך בהתקשרות טיפולית – כל אלה משפיעים על המטופל עוד לפני כל תגובה שתינתן.

אל תשכחו זאת. מתודות וטכניקות והתערבויות יכולות להירכש. איכויות של תשומת לב מגיעות יותר מעבודתו הפנימית של המטפל על עצמו. לא תופתעו לשמוע שאין חוקים נוקשים לגבי איך לשלב פוקוסינג והקשבה, בכל אופן, לאחר למידה מרובה של  תעתיקים של פוקוסינג והקשבה, אני שם לב שיש כמה תבניות של האופן בו הם משתלבים יחד וישנה מטרה כללית. זכרו שבנקודה זו אנו רק משלבים את שתי הגישות המרכזיות של fot  . השילוב שלהם עם עוד התערבויות טיפוליות אחרות יגיע בחלק השלישי.

כשהמטפל מתחיל פגישה או חלק מפגישה עם הקשבה, התבניות שאני מזהה הן:

1. משתמשים בהקשבה על מנת לעזור למטופל למצוא את הנושא, בעיה, הרגשה, "משהו" שצריך לעבוד איתו.

2. משתמשים בהזמנה להתמקדות  על מנת לקדם את המטופל לנוע עמוק יותר..

3. מה שאומר המטופל לאחר שהוא מתמקד, ניפגש עם תגובת ההקשבה.

4. ההזמנה להתמקד "ממוקמת" בסופה של תגובת ההקשבה.

כל אחת מההנחיות האלה יכולה להיות בשימוש בעצמה ועם האחרים.
למשל – הנה הקשבה שעזרה למטופל "לנחות" ; כלומר, למצוא מהו הדבר שצריך את תשומת ליבו היום.:

מטופל: אני מרגיש…היסוס מה…מעט החלטיות…מעט פחד… ועוד משהו כ..(הקול נחלש)
מטפל : אז יש מעט היסוס, מעט החלטיות, מעט פחד..ועוד משהו שעדיין אין לך מילים אליו.
מטופל : כן, זה נכון. כשאתה אומר זאת בחזרה, ה"פחד" מהדהד הכי חזק.
מטפל: אתה רוצה לחקור עוד את הפחד…

הדוגמא השנייה משלבת בין הנחיה 1 ו 2. :

מטופלת: היום אני קצת מבולגנת…בוא נראה.. יש את הביקור של סבתא שלי, ההצגה של ביתי, והעניין עם בעלי ו…
מטפל : אז הביקור של הסבתא, הצגה של הבת, העניין עם הבעל ו…
מטופלת : מצחיק, כשאני מסתכלת פנימה, מה שהכי תופש אותי זה הדבר אחרי הו…
 לא ידעתי את זה…לא ידעתי שהוא בכלל שם…קניות לחגים.
מטפל: אז ל"קניות לחגים"  הכי טעון.
מטופלת: כן
מטפל : את יכולה לבדוק מהי ההרגשה הכולית של "קניות לחגים" בשבילך ?
אם המטופלת מגיבה בדרך התמקדותית, המטפל משתמש בהנחיה השלישית:

מטופלת: (המשך מקודם, עניים עצומות) ההרגשה הכולית של זה היא… גם אימה וגם התרגשות.
מטפל: גם אימה וגם התרגשות..

הדוגמא הבאה משלבת את כל 4 ההנחיות.

מטופל: אני משוכנע על מה לעבוד היום. יש לי כמה אפשרויות: מצב היחסים שלי, הבריאות שלי, וביתי.
מטפל: יש את היחסים שלך, בריאותך וביתך ( "הקשבה" )
מטופל : אני רוצה להתרכז בביתי.
מטפל : מהי ההרגשה הכולית , התחושה המורגשת הכולית של ביתך? ( "הזמנה להתמקדות" )
מטופל : עצומה..מתרגשת…שמחה…קופצנית
מטפל: אז יש עצום, מתרגש, שמח, וקופצני ("הקשבה") האם תוכל  להתחבר לכל זה? ( "הזמנה להתמקדות" )

כאשר מטופל מתחיל פגישה או חלק ממנה עם התמקדות, ההנחיות תהינה זהות חוץ מהראשונה, שלא יהיה בה צורך. המטופל כבר "נחת" בתוך הגוף. המטפל אומר בחזרה את התמצית של מה שהמטופל אמר בהתמקדות. אז, המטפל מוסיף עוד שאלה התמקדותי על קצה התגובה ההקשבתית.

בדוגמא הבאה אנו מלווים את המטפל והמטופל דרך מספר אינטראקציות שמשקפות את השימוש של התמקדות והקשבה.

מטופל: אני עומד על קצהו של בור עמוק שחור.
מטפל: בדיוק שם , על הקצה של בור עמוק ושחור. האם אתה יכול להישאר שם בקצה של זה? (הזמנה להתמקדות)
מטופל:   כן…אני סקרן, חלק אחד שלי…ויש עוד חלק שרוצה שיהיה משהו להחזיק בו.
מטפל: יש חלק סקרני…ועוד חלק…האם החלק הזה פוחד?
מטופל: לא
מטפל: במה הוא רוצה להחזיק ?
מטופל: הוא רוצה מעקה מסביב לבור וחבל להחזיק בו.
מטפל :אז, מעקה מסביב לבור וחבל להחזיק בו . התוכל לבחור ? ( שאלה עלובה)
מטופל: לא, אני צריך את שניהם.
מטפל: אז הנה אתה עם מעקה מסביב לבור, אתה ליד המעקה, וגם חבל מחזיק אותך אחורה. האם זה נכון?
מטופל: כן.
מטפל: אתה יכול לשים לב מה עוד רוצה לקרות.
מטופל: יש ילד קטן בנפילה חופשית בבור, אבל הוא לא מפחד.
מטפל: יש ילד בנפילה חופשית והוא לא מפחד.
מטופל: וחלק מהמעקה מתפורר.
מטפל: אז, יש את הילד בנפילה חופשית שלא מפחד, ומקום בו המעקה מתפורר ולך עדיין יש את החבל סביבך..
מטופל: כן
מטפל: אתה יכול לחוש מה כל זה ?
מטופל: יש שלט ניאון מאיר על הקיר וזה אומר "החיים….אינם בטוחים. זה נראה מסוכן; זה לא כזה מסוכן.
מטפל: הו, זו תמונה של החיים עצמם, ציור  ששמו חיים.
מטופל: זה לא ציור.
מטפל: אני לוקח בחזרה ( שנינו צוחקים)זה לא ציור זה החיים עצמם.
מטופל: כן, ויש לי עדיין את החבל סביבי. החיים אינם מסוכנים כפי שהם נראים. התינוק לא יפגע בתחתית
מטפל: המסר נראה שהחיים לא מסוכנים כפי שזה נרה.
מטופל: הם בטוחים יותר
מטפל: בטוחים יותר… אנחנו תיכף צריכים לסיים..האם יש עוד משהו אחרון..
מטופל: אני רוצה לשבת אחורה אל הקיר ( החדר) על כסא שיש לו משענת בטוחה, ולהתבונן על הסצנה לא קרוב מידי לבור. ( הוא משנה את מיקום הכסא. סיום הפגישה)

מעבר לתבניות אלה, הדבר המרכזי שאני שם לב  שמטפלים משתמשים בהתמקדות והקשבה על מנת להישאר קרוב  רגע אחר רגע לחווית המטופל. זה נעשה באופן שונה ממטפל למטפל וממטופל למטופל. שוב, אין חוקים. אך המטרה הכללית היא לארח חברה ידידותית למטופל.

*

ברצוני לערוך השוואה כאן. הייתי בשני טיפולים באוריינטציה אנליטית. איך הם שונים מהתרפיה של ג'נדלין? בכל אחד מהטיפולים האנליטיים (אחד מהם היה מאד  פורה) דיברתי משהו כמו  10 דקות לחצי שעה לפני שהמטפל אמר משהו. ומה שהוא אמר אז, היה לרוב פרשנות, או שאלה, או לקראת סיום המפגש, סיכום ושזירת כל התמות ביחד. בדרך כלל, הייתה לי תחושה של שהייתי מובן במידת מה. הרבה נשאר בחוץ, ולא קיבל תגובה. מעולם לא חשתי את החוויה שלי רגע אחר רגע מלווה מקרוב ושמארחים לה חברה. זה לא דבר של רגע אחר רגע. זה מה שאני מאמין שמיוחד בתרפיה מכוונת התמקדות.

כן, מטפלים דינאמיים ממש טובים יכולים מדי פעם לחבר דברים שאמרתי חמישה מפגשים קודם לכן, בהתייחסות למה שאני אומר עכשיו בדרך מאד מרשימה. מטפלת זו רשמה רשימות שופעות בכל מפגש, באופן לא מתבלט.
יידעתי אותה כיצד שונה דרכי הטיפולית משלה, ואיך אני לא מסכים עם כמה מחוקיה והרגליה בתרפיה. חשתי מאד מוקשב. היא פשוט  הכירה בשוני והמשיכה כפי שהיה לה נכון. חשתי מובן, אבל לא שמעתי את מילותיי רגע אחר רגע.

אז, יש יותר מדרך אחת לתרפיה טובה להתרחש.
וחזרה לדרך הטובה שלנו.
ראו דוגמא נוספת של יוג'ין משתמש בהתמקדות והקשבה בתרפיה. שימו לב כמה קרוב הוא נצמד למילות המטופל. ככה גם אני חוויתי אותו למרות שאני לא נשאר כל כך קרוב- אני מתכוון, אחד על אחד- נטייתי היא בכיוון זה.
הדוגמא הראשונה היא ממש מתחילתו של מפגש:

מטופלת : מאד ציפיתי להגיע, יותר מאשר בפעמים הקודמות. היה לי שבוע גרוע. העבודה שלי ממש גרועה, ונמאס לי מהבית שלי, הכל נראה שטוח כאליו אני רק מסתכלת. אני לא בתוך זה. ואני יודעת שזה אני.
מטפל: אז הכל מרגיש שטוח ואת לא מעורבת בזה.רק מסתכלת. אך את יודעת שזה לא העבודה, זו את.
מטופלת:  א..העבודה ממש גרועה, מה שהם עושים שם ממש לא טוב. בזמנים אחרים הייתי יכולה לעשות אם זה משהו, אני יודעת.
מטפל: אז זה נכון מה שאת חשה כלפיהם, אבל גם הדרך שאת בתוך עצמך גם לא נכונה.

 ג'נדלין מסדר מחדש את מילותיה כך שההתייחסות אל ההרגשה הפנימית שבה תהיה הדבר האחרון שהיא תשמע.

בשלב הבא באותו מפגש :
מטופלת: יש לי הרבה אנרגיה שם אבל זה קשור.
מטפל: את יכולה להרגיש את האנרגיה שלך ממש שם, אבל היא קשורה.
מטופלת: כן
מטפל: את יכולה להרגיש מה קושר? (הזמנה להתמקדות)
מטופלת: זה כמו קיר כבד לפני זה.. זה מאחורי זה
מטפל: את יכולה לחוש קיר כבד.
שתיקה ארוכה…
מטופלת: זה חלק שלם של עצמי שאני שומרת בפנים.
מטפל: אמרת חלק שלם . ( חשבתי שאולי היא אמרה ישן)
מטופלת: כן, חלק שלם ממני, כמו כשאני אומרת שמשהו בסדר כשהוא לא. הדרך שאני מחזיקה הכל בפנים.
שתיקה ארוכה.
מטופלת: יש לי חלק מת וחלק שלא.
מטפל: שני חלקים, אחד מת ואחד לא…הא..
מטופלת: שרד
שתיקה ארוכה
מטופלת: זה רוצה לצרוח.
מטפל: החלק המת רוצה לצרוח ושיתנו לו לצאת.( הקשבה טובה במיוחד)
מטופלת: לחיות.

שתיקה ארוכה
מטופלת: ויש גם משהו מעורפל. אני לא מצליחה לקלוט מה זה
(ג'נדלין מתאפס על החלק המעורפל. )
מטפל: עשי מקום לחלק המעורפל. את עדיין לא יודעת מה זה. יש משהו מעורפל שם, זה לא ברור עדיין מה זה.
הם לוקחם הפסקה ושותים תה כשג'נדלין חש שהיא עבדה קשה וצריכה הפסקה. החלק הבא מגיע לאחר ההפסקה
מטופלת: אני חוזרת חזרה עכשיו
מטפל: היה שם משהו מעורפל ומתח.
מטופלת: זה כמו שאני רוצה לרוץ.
מטפל  : עשי צעד קטן חזרה ותהי ליד המקום של"רוצה לרוץ"
שימו לב איך ג'נדלין השתמש בדימוי שקשור לרגל( צעדי אחורה..) כדי להזמין אותה להתמקד על ה"רוצה לרוץ".
שתיקה ארוכה
מטופלת: מישהו יכעס עלי אם אתן לחלק הזה לחיות וזה יהיה ממש לא נוח.
מטפל: אם תתני לזה לחיות, מישהו יכעס עליך וקשה לסבול את זה
מטופלת: כן.
שתיקה ארוכה
מטופלת: אני רוצה לרוץ ולא להסתכל אחורה לעולם ורק להיות חופשייה
מטפל: את רוצה לרוץ, בלי להסתכל אחורה, להיות חופשייה
שתיקה
מטופלת:ו.. זה עצוב

בואו נעצור כאן למרות שהחלק ממשיך (ג'נדלין 1966, 112-165).
שימו לב לג'נדלין נמצא ממש שם עם המטופלת בכל צעד בדרכה.
היא חשה מובנת מרגע לרגע. זו דוגמא טובה לעבודתו יחסית בתחילת הטיפול עם מטופלת מנוסה.
דוגמאות אחרות באות מעבודתי שלי. זה מראה את המעברים שלי בין התמקדות להקשבה.  ככל שאוכל, אני אעיר הערות על השיחות  בתעתיק.
התעתיק מתחיל עם הרבה הקשבה ואז נע במפגש הבא ליותר התמקדות. יותר הקשבה באה במפגשים מוקדמים. יותר התמקדות באה במפגשים שלאחר.
למה?
ישנם מטופלים שקל להן יותר עם הקשבה מאשר עם התמקדות( ולהיפך). מתי שהוא בתרפיה יש למטופלים צורך לדבר, לספר את סיפורם וקבל תגובה .
מטופלים אחרים ( או אותם מטופלים) לעיתים מרגישים צורך להיכנס פנימה, לחוש את התחושות המורגשות שלהם ולדווח על זה. הם לא רוצים את סוג האינטראקציה שאותם רוצים אנשים שחפצים בהקשבה. שני סוגים שונים של אינטראקציה ומעורבות. המטפל  קשוב לאיזה סוג אינטראקציה צריך המטופל ממש כעת. שימו לב איך התחושה שלי לגבי מה מתבקש משתנה בעבודה עם המטופל הזה.
הקטע הראשון הוא מתוך מפגש אישי שלישי עם אדם, שפגשתיו שמונה פעמים בקבוצה. האהוב שלו בדיוק עזב אותו. הם קבעו תאריך להיפגש בפינת הרחובות 45 ומדיסון אבניו בניו יורק סיטי. האהוב לא היגיע והמטופל שלי לא פגש אותו מאז שוב.

נעקוב אחרי מטופל זה בכמה מפגשים. הוא מתחיל את הפגישה עם נטייה להתכחש לרגשותיו.

מטופל : ( בצורה שטחית)..באופן כללי אני מרגיש ממש טוב..( עם יותר רגש) אבל  אני יותר במגע עם.עצב.( לרגע הוא נראה עצוב; ואז הוא מרים עצמו מהכיסא ויוצא מהעצבות) אני מתכוון שאני שמח כתמיד; הכל הולך טוב; זה לא השתנה; אני לא בכאב ( הקול שלו נחלש).
מטפל: אז, הכול הולך יופי ואתה לא בכאב..אבל אתה במגע יותר עם ( הפסקה קלה ומדגיש בכוונה) עצב…(מסדר את המילים שלו כך שהעצב יודגש).
מטופל :כן. בטוח שכך…(מחזיר)…הגעתי להבנה אחת שזה קשה לדבר על זה…כשאני חש מיני (זז בכסא ..מתחיל שוב) כאשר אני כן חש מיניות… לפעמים אני בוחר  במישהו שאני אפילו מתעב או שהוא מתעב אותי
מטפל: (משקף רגשות בגוף ראשון). "אני חש אי נוחות לומר לך זאת אבל אני רוצה…לא- לעיתים אני נמשך למישהו… שאו שאני מתעב או שהוא מתעב אותי."
מטופל: כן, חד משמעי. ( הוא ממשיך לחוש את דרכו להימשך לאחר שמתעב אותו)

 אותו מטופל, מפגש הבא. הוא מדבר על עזרתו לעמית  להתחיל בדיאטה למרות שהוא לא מחבב את האיש. התיאור  הוא חדגוני:

מטופל: אני מקנא (בתקיפות) אני לא רוצה שהוא ירד במשקל. הוא מסתכל עלי כאדם משוחרר, חופשי, ואני לא אתן לו לדעת שאני בעצם לא מאושר. אני משחק משחק. אני שמח לראות שהוא לא מתקדם..אני מניח שחלק מזה הוא שאני מרגיש שאני לא מתקדם אז למה לעודד אותו להיות לפניי.
מטפל:  אז יש שם הרגשה- "אני לא ממש מתקדם"- ( אני מדגיש את ההרגשה שבוטאה)
מטופל: ( מפסיק אותי, ביותר רגש) לא. אני לא !  אני מניח שזה מה שמטריד אותי. אם אני שמח ומסופק לא איכפת לי מה אחרים עושים.
מטפל: (משקף את הרגשות שנשמען הכי חזקים) " למה לעזור לו כשאני לא שמח אם ההתקדמות שלי . האם זה נכון? ( הזמנה לבדוק דרך פוקוסינג)
מטופל: כן, זה הכעס. למה אף פעם לא מעודדים אותי?
מטפל: כן, אפוא מישהו בשבילי ?
מטופל: אני עוזר לכל האנשים האלה. ( עם יותר רגש) זה ממש מציק לי …( הוא נכנס יותר לתוך הכעס ולהרגשה המציקה עם כל האנשים שלא  מעודדים אותו ואני חייב לציין שאני אולי אחד מהם)
שימו לב שעד כה לרוב  השתמשתי ב"הקשבה" איתו. תגובות ההקשבה שלי מכוונת ישירות גם למבוטא וגם אל ההרגשה הבסיסית שנמצאת בערבוב המילים שהגיעו.

זו דרך עדינה לקרב את האדם לתבנית שממנה הופיעו המילים שלו. הקשבה מסייעת לאדם לחוש ו"להיכנס אל" לעומת רק "לדבר על" רגשות. ג'נדלין מתאר זאת כמציאת ה"דלת שבתחתית", התגובה המעמיקה שעוזרת להרגשה להיפתח. כאשר מה שעדין חבוי , לא מומשג , המתפתח בתוך המסר של המטופל, מקבל תגובה באמפטיה, אזי האדם ינוע קדימה צעד נוסף מעבר למה שהוא כבר המשיג.

הדוגמא השלישית עם אותו מטופל  "לוכדת" יותר מתופעת ה"דלת שבתחתית". אני מקשיב ומשקף את הרגשות שמתחת למילים.  הראיון  הבא . הוא מדבר על הרומן שהסתיים.

מטופל:אני ממש רציתי אותו. זה הרגיש כאילו הגוף שלו בוער. חזרתי הביתה וצחצחתי כד אפר כמו תפ.( הוא במבוכה)
מטפל:היית ממש חם עליו, כה חם שהתפללת שהוא יחזור…הייתה שם הרגשה ..אני ממש רציתי אותו…אבל  לא…הייתי ראוי? ( מציע ניחוש זמני להרגשה שיש שם שעדיין לא בוטאה)
מטופל:  ( בעצב) כן.. (דמעות)
מטפל: (חוזר לאט) לא הייתי ראוי לו …
מטופל: איך קרה שהתמזל מזלי  כל כך !
מטפל: (מבטא את ההרגשה שאולי נמצאת שם) אני חש כה… חסר עירך
מטופל: לא..יותר כמו אסיר תודה לאלוהים.
מטפל: אה, אז  זה לא חסר ערך כל כך כמו הכרת תודה לכוח עליון ששלח אותו אליך.( מתקן עצמי  על פי מה שנאמר)
מטופל: כן, לא יכולתי להשיג אותו בעצמי… אני מניח שאתה צודק. אני לא מרגיש שהייתי ראוי לו. הוא היה בליגה אחרת. אני ממלא מקום. הוא היה הכוכב של ההצגה. אלוהים, רציתי אותו… כמו שהחוף רוצה את הים.
מטפל: זה היה כמו הזדקקות טבעית, שני חלקים שצריכים אחד את השני לחוש שלמים, ליצור את השלם…. אולי כמו הוויה נחותה שצריכה הוויה עליונה להרים אותה למעלה, לעשות אותה יותר, למלא אותה?
מטופל: כן.. חשתי חזק כשהוא היה בתוכי (דמעות)…אני שומע את רוברט הפלק שרה " זה איך שהחיים משתנים/ כמו קו החוף והים.."
מטפל: ( מסיים את השיר; אני יודע אותו היטב) "היי… זו לא דרך לומר שלום"…
מטופל: ( התייפחויות כבדות)
מטפל:  "אני כה משתוקק אליו.."
מטופל" ( מהנהן בראשו וממשיך לבכות)

בשלושה חלקים אלה אנו רואים התקדמות. המטופל הפקיד בידי יותר ויותר חומרים עמוקים.
בתחילה הוא התכחש לרגשות. הוא עצר בי שמא אתקרב קרוב מידי אליו. ואז, כשהדגשתי בעדינות הוא נפתח יותר גם לעצמו וגם אלי. אפוא הפוקוסינג? לא השתמשתי בזה הרבה איתו מכיון שהיתה התקדמות עצומה רק מההקשבה. עכשיו אני גולש לפוקוסינג.

מדוגמא שמתחת,  אני מדגיש את השאלות ההתמקדותיות. אותו מטופל, מפגש הבא.
מטופל: אני חש עייפות וכבדות ולא ממש מסופק ממה שאני עושה.
מטפל: הממ… עייף, כבד, ולא ממש מסופק. מהי האיכות של כל ההרגשה הזו ?
מטופל: (מקמט את אפו) משהו תפל, שטוח, ללא התלהבות.
מטפל: תפל, שטוח, לא מתלהב.
מטופל: כן.
מטפל : האם תוכל רק להאזין לכל זה ?
מטופל: זה דומע וקנאי. אני רואה את פניו של חברי בוב, ואני מקנא שהוא כל כך מלא השראה.
מטפל: יש כמה דמעות שם בשבילך, לעצמך, וקנאה בו. "יש לו את זה ולי אין".
מטופל: כן.
מטפל: לא שמח עם עצמך ומקנא בהשראה שלו. ..לך תראה ( שים לב) מה זה ?
מטופל:  אנ י חש מקופח ! זה שום עוד דבר ערור אבל בטריטוריה אחרת. אף אחד לא מזין אותי !לפחות לו מספיק. אין לי מספיק בפנים ולא מספיק מגיע מבחוץ. הוא יותר בר מזל ממני.(סוף החלק)

אני עדיין משתמש בהרבה הקשבה עם מטופל זה אך כעת מוסיף שאלות התמקדותיות על קצה הזנב של התגובה ההקשבתית שלי. זה איך שהשתמשתי  בפוקוסינג איתו.

בסופו של דבר, הרשו לי להכיר בכך שבפרק זה  התמקדתי בפגישות בהן הקשבה ופוקוסינג  ועבודתם המשותפת התקדמו ללא מכשולים. בדוגמא עם המטופל שלי, החסרתי כמה מקומות בהם יכולתי לשאול האם אני נכלל ברשימת האנשים אשר לא עוזרים לו.  זה היה טוב גם לעבוד על העניין הזה (העניין של  "אני והוא") שם .פוקוסינג והקשבה לא תמיד עובדים כל כך טוב. נראה שאנשים מסוימים, כפי שראינו בפרק על פוקוסינג, אלרגים במיוחד לפוקוסינג.  אז השתמשו בהקשבה. מצאתי שלאנשים אלו לעיתים קרובות יש עניין עם אינטימיות. הא חשים שהאוטונומיה שלהם מאוימת או שהם מבוהלים בקשר לסיבה שבגללה המטפל רוצה להיות כה קרוב  על ידי שיקוף חזרה את מה השהם אמרו. ( זה לא בהכרח מתייחס למקצוענים בשדה של רפואת נפש שאולי הוצפו מעל ומעבר ב"קרל רוג'רס"  ! )  ברור שעם מטופלים מסוימים יעזור הסבר  פשוט של מהי הקשבה אך לא עם כולם.

לעיתים השילוב של פוקוסינג והקשבה לא חלק כפי שזה בדוגמאות אלה. אנשים תוהים לגבי הנושא, מסרבים "לנחות על מסלול ההמראה", ליצור נקודת חיבור עם טיסה אחרת, לא פותחים את ה"דלת שבתחתית".  למרות המטפורה , שילוב של התמקדות והקשבה אינו כה חלק כמו שדוגמאות אלה מציינות. אך מטרת המטפל ברורה : להישאר בקשר קרוב עם מה שקורה אצל המטופל, ללוות את זה בדרך, לארח לזה חברה, לעזור לזה להתקדם קדימה.

ביחד עם ההתראה שפוקוסינג והקשבה לא תמיד משתלבים בקלות כפי שדוגמאות שלנו מציינות, בואו נשקול שילוב של פוקוסינג והקשבה עם מתודות אחרות.

"הקשבה"- מתוך: פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות/ ניל פרידמן

הקשבה / ניל פרידמן פרק 5

תרגום חופשי- ענת מירון

" ואסודיוא הקשיב קשב רב. זאת הייתה החשובה במעלותיו של הדוברן; הוא ידע את סוד הקשב מאין כמוהו. בלא שיאמר מלה, חש הדובר כיצד ואסודיוא קולט דבריו, שליו, פתוח, מצפה, לא מאבד מלה, לא מצפה למילה בקוצר רוח, אינו מצרף שבח או גנאי, אך מקשיב.
סידהארתא חש מה טוב להתוודות באזני שומע כגון זה, להפקיד בלבו של זה את חייך, את לבטייך, את סבלותיך.
" (הרמן הסה- סידהארתא)

מטפלים מקשיבים. רובינו מקשיבים היטב. חלקינו – ואני ביניהם- לא תמיד מקשיבים טוב כפי שנדמה לנו. יש אופן מיוחד של הקשבה- הקשבה חווייתית- אשר יכולה לסייע לכולנו להיות מקשיבים יותר אפקטיביים.
הקשבה חווייתית הינה דרך אמפטית, תומכת ולא מפריעה, אשר משקפת חזרה לאדם את המהות המורגשת של המסר שלו או שלה ואשר בודקת עם האדם כדי לוודא שאכן זה נאמר באופן מדויק.
הקשבה חווייתית עוזרת לאנשים להבהיר ולנסח את התהליך הפנימי, לגלות סוגיות, לעבור דרך מקומות תקועים ולהוביל צעד קדימה את ההתנסות שלהם.
זה שימושי בעזרה לא מקצועית וכמו כן בתרפיה מקצועית.

הקשבה עוזרת לאנשים בדרכם לחוש תחושה המורגשת.

במילים פשוטות : האדם אומר משהו. המקשיב לוקח פנימה את כל הביטוי השלם של הדובר, מקשיב להדהוד של זה ומחזיר בחזרה מילים אשר פונות אל התחושה המורגשת
של הדברים שנאמרו. לאחר מכן, המקשיב בודק עם הדובר : "קלטתי זאת נכון ?" אם כן, הדובר ממשיך הלאה אל הדבר הבא שרוצה להיאמר. אם לא, הדובר מתקן את המקשיב, אשר ינסה שנית לומר זאת במדויק.
כל התהליך הזה – "אמירה בחזרה"- "בדיקה"- הינו הקשבה חווייתית.

לדוגמא : הקשבה למטופל מנוסה בן 45. הדגשתי בסוגרים את המקומות בהם הופיעו התחושה המורגשת והשינוי המורגש.

מ: (עניין עובדתי) תן לי לומר את הבעיה כפי שאני רואה אותה. יש בי צורך זועם לאוטונומיה, כתוצאה מכך שאמי הייתה יותר מדי קרובה אלי. ויש לי קושי לעשות מקום לצורך זה בקשר עם נשים מתוך חשש להרגיז אותן.
ת : תן לי לבדוק אם קלטתי זאת.
מ: אוקי
ת: ( לאט יותר מקצב דיבורו של המטופל)  אתה חש בתוכך צורך באוטונומיה, צורך שהוא כמו אש, זועם ובלתי נשלט.
מ: ( קוטע את דבריי) כן, אבל לא בלתי נשלט.
ת: (מתקן עצמו) הצורך באוטונומיה אינו בלתי נשלט
מ: נכון
ת: (ממשיך לאט) ואתה חש שהצורך הזה – הנובע מאימא שהייתה קרובה אליך יתר על המידה – חסום על ידי צורך שווה ערך או חזק יותר – המגיע מאותו המקור- לרצות או לפחות לא להרגיז נשים…..
מ: (במהירות) כן, בדיוק….(פאוזה) כשאני שומע זאת בחזרה, אני חש בפנים עצב והתמוטטות פנימה.(זוהי התחושה המורגשת)

ת: עצב והתמוטטות פנימה מגיעים כשאתה שומע זאת בחזרה
מ: (יותר לאט עכשיו) כן….זה מרגיש כבד….מעמסה כבדה להיסחב אתה.
ת: כל העניין מרגיש לך כבד
מ: נכון.
ת: כאילו שאתה נושא משקל כבד בפנים?
מ: (לאחר בדיקה) עלי….על החזה שלי.
ת: אתה חש שזה כמו יושב עליך, על החזה
מ: לא. יושב בתוכי. לא עלי….דוחף למטה מבפנים.
ת: זה מרגיש כמו משקל כבד בתוכך לוחץ עליך.
מ: (במהירות) כן. הדימוי הוא ריבוע שחור.
ת: ריבוע שחור שיושב בחזה שלך לוחץ חזק למטה.
מ: אני חש שם כעס
ת: יש כעס בריבוע?
מ: לא. מתחתיו.
ת: או… מתחת לעצב ולהתמוטטות פנימה חי כעס.
מ: (קולו עולה בקצב ובהבעה מכאן ואילך) כן, בדיוק. כשאתה אומר זאת…זה זז ! אני חש זאת עכשיו בלסתות….אני מעוצבן. מעוצבן ! (זה השינוי המורגש)
ת: הזעם מתחת להתמוטטות עלה
מ: זה מתפשט בגוף. ואוו.. דרך הזרועות, הרגליים. הראש שלי רוצה לנוע מצד לצד. אני שומע את המילים," תני לי להיות….תעזבי אותי בשקט….תני לי להיות" (שינוי מורגש)
ת: (בקול תואם את התחושה של המטופל) כל הווייתך כועסת !
מ: לא- זועמת.
ת: זועמת
מ: כן !
ת: ורק רוצה להישאר לבד, להיות…
מ: המילים מגיעות עכשיו  בשצף…
ת: משהו נשמע והשתחרר בתוכך.
מ: (דמעות זורמות) כן. (עוד שינוי מורגש)
ת:  כמו שנהרות שוצפים לאחר הפשרת השלגים…
מ: כן (בוכה) תודה.

כפי שמראה הדוגמא, הקשבה היא להיות עם מה שיש "בתוך" האדם באופן קרוב ומדויק
("מתחת לעצב להתמוטטות חי כעס") , לאפשר תיקון ודיוק על ידי המטופל ("לא. יושב בתוכי. לא עלי"), ולאפשר לפנים להשתנות ( " המילים מגיעות עכשיו בשטף").
הקשבה היא דרך לעזור לאדם להיות בקשר עם התחושה המורגשת, דרך לאחר חברה לתחושה המורגשת, ודרך לשקף, כך שהדברים הנאמרים בחזרה יהיו בעלי אפקט חוויתי.
הם מאפשרים לתחושה המורגשת להיות (ג'נדלין 1981).

הקשבה שימושית גם בתרפיה וגם בעזרה לא מקצועית (בין חברים, בני זוג, הורים וילדים).
לחוות הקשבה טובה זו חוויה עוצמתית, אפקטיבית ולרוב בני האדם הינה חוויה יוצאת דופן.
לעיתים רחוקות ניתנת הזדמנות לבני האדם לשמוע בחזרה את מה שהם מנסים לבטא.
זה תענוג נדיר להיות מוקשב על ידי מישהו בדומה לדוברן של סידהארתא, אשר מעונין לאפשר לך את החוויה של לחוש באמת מובן.
כל אחד ראוי לחוש מוקשב באמת.
אם לא חוויתם זאת, אינכם יודעים מה אתם מפסידים !

ההקשבה החווייתית היא תולדה של החיבור בין התגובה התרפויטית -"שיקוף הרגשות" של קרל רוג'רס, לבין "המטודה ההתנסותית" של ג'נדלין.
אפשר לכנות זאת "ניסוח חווייתי מחודש של הקשבה אקטיבית".
זה ראוי להכרה כאחד הצעדים האחרונים באבולוציה מטיפול ממוקד לקוח אל גישה ממוקדת אדם ) Levant & Shlein 1984)
"אמירה חזרה" הינה התגובה התמציתית והתומכת במסורת של תרפיה ממוקדת לקוח.
זה כונה בדרכים שונות- " שיקוף רגשות" " הבהרת רגשות" (Snyder 1981) " הקשבה אקטיבית" ( Gordon 1970) ובמילים פשוטות "הקשבה" (Gendlin 1981) .

קרל רוג'רס מתאר את המקור של הקשבה זו :
"בשלב מוקדם מאד של עבודתי כתרפיסט, גיליתי שלהקשיב למטופל בקשב רב בלבד (ולא לומר דבר) היה בעל תועלת מרובה. לכן, כאשר היו לי ספקות לגבי מה נכון לעשות באופן אקטיבי, פשוט הקשבתי. הפתיע אותי שסוג כה פסיבי של אינטראקציה עשוי להיות לעזר רב.
זמן מה לאחר מכן, עובדת סוציאלית שהיה לה רקע במטודה של ד"ר ליסה רנקין, לימדה אותי שהגישה האפקטיבית ביותר היא להקשיב לתחושות, לרגשות, אשר תבניותיהם  ניתנות להבחנה דרך מילותיו של המטופל.
אני מאמין שהייתה זו היא אשר הציעה שהתגובה הטובה ביותר תהיה לשקף חזרה למטופל תחושות אלה…." (קרל רוג'רס 1980, 137)

רוג'רס היה מקשיב מופלא.
הנה דוגמא נהדרת לסגנון ההקשבה שלו מעבודתו עם גב' אואק. בפגישתה מספר 31 מנסה גב' אואק לתאר תחושה בזמן שהיא עולה בתוכה :

מ: יש לי תחושה שזו לא אשמה (פאוזה…בכי) בוודאי, אני מתכוונת, אני עדיין לא יכולה לומר זאת במילים… (ואז…תוך כדי פרץ רגשות) אני פשוט כל כך פגועה !
ת: מממ… זו לא אשמה, אלא במובן של להיות איכשהו מאד פגועה.
מ: (בוכה) זה- אתה יודע, לעיתים קרובות גם אני חטאתי בכך בעצמי, אך במהלך השנים כאשר שמעתי הורים אומרים לילדיהם "הפסיקו לבכות" עלתה בי תחושה, כמו כאב, ובכן, למה בעצם הם אומרים להם להפסיק לבכות? הם מרחמים על עצמם. חשבתי שהם יכולים לאפשר לו לבכות. ולרחם עליו, אולי. זה משהו ממה שחוויתי. כוונתי, עכשיו- ממש ברגע זה.
ת:  זה לוכד קצת יותר את הטעם של התחושה שהיא כמעט כמו שאת ממש בוכה על עצמך.
מ: כן, ועדיין אתה רואה, יש קונפליקט. בתרבות שלנו אדם לא "מתפנק" ברחמים עצמיים.
אבל זה לא- כוונתי, אני חשה שאין לזה את הקונוטציה הזו.
ת: משהו שקשור להתנגדות התרבות לחוש רחמיים עצמיים. ובעצם את חשה שמה שאת חווה אינו בדיוק הדבר אליו מתנגדת החברה.
מ: ואז כמובן, אני ב- לראות ולחוש שמאחורי זה- אתה רואה, הסתרתי את זה. (בכי) אבל הסתרתי זאת עם כל כך הרבה מרירות, אשר גם אותה הייתי צריכה להסתיר. (בכי).
מזה אני רוצה להיפטר ! כמעט ולא אכפת לי עם אפגע.
ת: (ברכות ובעדינות אמפטית אל הפגיעות שהיא חווה) את חשה שבבסיס של זה, כפי שאת חווה זאת, ישנה תחושה של דמעות של ממש על עצמך. אך אינך יכולה להראות זאת, לא אמורה להראות, וזה כוסה במרירות שאינך אוהבת, מרירות שאת רוצה להיפטר ממנה. את כמעט חשה שאת מעדיפה לספוג את הפגיעה מאשר לחוש את המרירות. (פאוזה)
ומה שנראה שאת אומרת באופן חד משמעי ש- אני פגועה, וניסיתי להסתיר זאת.
מ: לא ידעתי זאת.
ת:מממ. בעצם כמו גילוי חדש.
מ:(מדברת באותו הזמן) בעצם אף פעם לא ידעתי. אבל זה- אתה יודע, כמו התבוננתי בתוכי בכל מיני- קצות עצבים וחלקי דברים שהיו רמוסים. (בכי)
ת: כמו חלק מההיבטים העדינים ביותר של עצמך כמעט נמחצו או נפגעו פיזית.
מ: כן, ואתה יודע, ואכן יש בי את התחושה  "- אוי.. מסכנה שכמותך".
(פאוזה)
ת: לא יכולה שלא לרחם על האדם שהוא את…

(רוג'רס 1961,93)

יהיה קשה להפריז בתפקידו של רוג'רס בהיסטוריה של הפסיכותרפיה אני שם אותו בראש הרשימה לצד פרויד. ההקשבה ממוקדת לקוח שלו והפילוסופיה של מערכת היחסים שבה הקשבה זו מוטבעת, שינו את מהלך הטיפול והתרפיה.
אך הקשבתו של רוג'רס טובה יותר מהתיאוריה שלו על הקשבה.
הוא עשה זאת טוב יותר מאשר תאר זאת במילים. היה תמיד איזה פער בתיאוריה הכתובה שלו לגבי הקשבה. היה בעיקר לא ברור מה בדיוק "שיקוף" אמור לשקף.
כאן מצטרפים ג'נדלין והתיאוריה שלו על חוויה.
ג'נדלין אומר : הגעתי לקבוצה של רוג'רס בשיקגו בשנת 1952 דרך עבודתי בפילוסופיה ובעניין שלי בשאלה: כיצד התנסות גולמית הופכת לסימבול ? חשבתי שזה קורה בתוך תרפיה. אדם נאבק ומוצא מילים והתבטאויות להתנסות לא ברורה, אך חיה.
מצאתי שרוג'רס וקבוצתו לא היו כל כך ברורים בעצמם מהו הדבר  "בלקוח" אליו הם מגיבים.
היה זה ה"מסר" או ה"הרגשה" של הלקוח.
(Gendlin' personal communication )
הנקודה שג'נדלין מצביע עליה היא שהמילים "מסר" ו "הרגשה" אינן מדויקות  והן קיצור מוטעה של "התנסות מורגשת שאינה ברורה". זוהי ההתייחסות האמתית לתגובת "שיקוף הרגשות". זו התחושה המורגשת אותה משקפים.
המושג "התנסות" –experiencing- והמתודה ההתנסותית מפרטים את ההתייחסות לתגובת שיקוף הרגשות באופן מדויק יותר.
כפי שראינו, ג'נדלין טוען שבבני אדם מתקיימת זרימה מתמשכת של התנסויות. הוא מתייחס לזה כזרם של משמעויות מורגשות גופנית אשר מעורפלות באופן מושגי. (ג'נדלין 1962,1981)
תגובת ההקשבה הינה ניסיון ליצור קשר עם הזרימה החווייתית ולהובילה קדימה.
אין זה מספיק רק לומר בחזרה את דברי המטופל. מילים אינן הרגשות. המקשיב מנסה לכוון את מילותיו אל הזרימה החווייתית הממשית אשר אותה ממשיג המוקשב (במילים). המוקשב בודק את מילותיו של המקשיב מול הזרימה המתמשכת הזו. כאשר תגובת ההקשבה מדויקת, יש לזה אפקט חוויתי- זרם החוויה נע קדימה.
ברישומיו האחרונים על אמפטיה, מכיר רוג'רס בחובו לג'נדלין והופך את כתיבתו הפילוסופית הקשה להבנה לעיתים, למשכנעת יותר דרך דוגמא קלינית :

דוגמא תוכל להבהיר את המושג experiencing והקשר שלו לאמפטיה.
אדם במפגש קבוצתי אמר אמירות שליליות באופן מעורפל לגבי אביו. המנחה אמר: " זה נשמע שאתה אולי כועס על אביך". האיש ענה: " לא, אני לא חושב כך". המנחה :" אולי אתה לא מרוצה ממנו ?" האיש (לא משוכנע) : "ובכן כן, אולי".  המנחה : " אולי אתה מאוכזב ממנו?"
האיש ענה מיד: "זה זה ! אני מאוכזב שהוא אדם לא חזק. אני חושב שתמיד הייתי מאוכזב ממנו מאז היותי ילד".
מול מה האיש בודק את הביטויים הללו כדי לוודא שהם נכונים ? ראייתו של ג'נדלין, איתה אני מסכים, היא שהאדם בודק ביטויים אלה מול הזרימה הפסיכולוגית-גופנית המתמשכת בתוכו כדי לראות אם הם תואמים. הזרימה הינה דבר ממשי, ואנשים מסוגלים להשתמש בה כנקודת התייחסות. במקרה זה- "כועס" לא תאם כלל את המשמעות המורגשת. "לא מרוצה" היה קרוב יותר, אבל לא לגמרי מדויק. "מאוכזב" תאם זאת באופן מדויק ועודד המשך זרימה של ההתנסות, כפי שבדרך כלל קורה. (רוג'רס, 1980, 141)

במילים אחרות, תגובת ההקשבה מוצעת בדרך שמכוונת את המקשיב לבדוק את התגובה
(כעס? חוסר שביעות רצון ?אכזבה !) בגישת הפוקוסינג מול הזרימה החוויתית שלו/ה.

לסיכום, הקשבה ממוקדת לקוח הייתה מתודה שפותחה על ידי קרל רוג'רס כתגובה לדחיפות קלינית. זה יצר שפע של תרגול ומחקר. חסר בזה בסיס הפילוסופיה של ההתנסות/חוויה. ג'נדלין מספק את הפילוסופיה הזו. המקשיב מכוון את תגובתו לעבר התחושה המורגשת של המוקשב. המוקשב בודק את התגובה מול הזרם החוויתי המתמשך בו. במידה וזה מדויק, הזרימה נעה קדימה לצעד הבא. אם לא, המוקשב מדייק את המקשיב, אשר מנסה שנית.
זו הקשבה חווייתית.

כיצד אדם עושה זאת ?
תוך שימוש לא מדויק במונח "feelings" רוג'רס מזהיר אותנו שתהליך "רגשות" ו"שיקופם" הינו מורכב לאין שיעור.(1980, 138)
לזה אני יכול רק להוסיף – אמן.
הדבר הבא הוא ניסיון שלי לתאר כיצד אני מקשיב. התפתיתי בתחילה לכנות קטע זה
"כיצד להקשיב" אך מחקתי את הכותרת הזו לטובת משהו פחות גרנדיוזי -" כיצד אני מקשיב". ככל שאני יכול לומר, זה פירוט מדויק של מה שאני עושה כאשר אני מקשיב היטב.
קיימים תיאורים של אחרים ( קורנל 1993, ג'נדלין 1974, 1981, מקווייאר  1981).
הקורא מוזמן להשוות.

* אני מתחיל את ההקשבה שלי בהשקטת המיינד שלי והפניית כל תשומת ליבי אל האדם
אליו אני מקשיב. ישנם שני צעדים : השקטת המיינד, התכוונות כלפי הדובר.
בתחילה, אני בודק האם המיינד שלי זקוק להשקטה. אני עושה זאת בעזרת הצעד הראשון
של ההתמקדות. לפני שהמטופל מגיע, אני עוצם עיניים. אני יושב בנוח, נושם ושואל את
עצמי " איך אני מרגיש מבפנים עכשיו?" אני מזמין את תשומת ליבי לגוף ובאופן ידידותי
סוקר את מה שנוכח שם. אני בודק אם ישנה מילה, ביטוי או דימוי שתואם את התחושה
בפנים. ב 75% מהזמן לאחרונה עולה מילה כמו- פנוי, רגוע, מדיטטיבי, פתוח, מוכן.
אני יושב עם התחושה הזו כמה רגעים ואז פונה לחדר המתנה לקבל את פני המטופל.
ב25% הנותרים של הזמן אני מגלה שאני זקוק לעשות את הצעד בהתמקדות של "פינוי
מרחב". לרוב אני מניח על ספסל דמיוני את רשימת המלאי של מה שעומד בדרכי, מה
שעומד ביני לבין פניות להקשיב. לרוב יהיו שם בדרך הפרעות מהזמן האחרון ואולי טרדות
כרוניות. למשל, יש לי כעת כאב בגב, שארית של כעס מהבוקר ולאות מסוימת בפנים.
על ידי זיהוי המקומות הבעייתיים, הבאת תשומת לב שקטה אליהם והבטחה שאחזור
אליהם במידת הצורך- הם מסכימים ומאפשרים פניות מרובה. אני מקשיב רק כאשר אני
בפניות מרובה. שימו לב ל"מרובה". אל תהפכו קווים מנחים אלה לאבסולוטיים. הקשבתי
היטב כאשר דאגה ברקע לא נפתרה במלואה. הקשבתי היטב כאשר דימויים של משחק
כדורסל וכדורגל ריקדו לי בראשי מאחור. יכול להתקיים רעש רקע מאחור במרחב של
המקשיב בזמן שהוא מקשיב : לא יכול להתקיים רעש בחזית.
כאשר אנו מפתחים הרגל מודע לפינוי מרחב, אנו מתחילים להבחין כמה אנו נוטים להיות
לא פנויים. רבים מאתנו ברוב הזמן וכולנו בחלק מהזמן מוסחים, מפוזרים, לא לגמרי
בתשומת לב, מנסחים את הנקודה הבאה בזמן שהאדם מדבר, נרדמים, מוטרדים, חרדים,
כועסים, מתגוננים, סותרים, מפרשים, שופטים וכ"ו. איננו באמת נוכחים. יש בנו פטפוט

 פנימי שמתקיים. אנו לא ממוקדים  (שוסטר 1979). מדהים כל מה שמתרחש
בתוך ראשינו.  המקשיב תקוע בחלקו. ישנה  סטטיות. יש לנו חרדה, פחד, אשמה, דאגה,
הגנה עצמית המפריעים ליצירת קשר טובה.
כאשר משהו מאלה מתרחש אליכם, הקשיבו לעצמיכם. הקשיבו למכשולים ולמחסומים
שלכם ביצירת קשר טוב באופן כללי עם אנשים ועם כל אדם (מטופל) בחייכם באופן אישי.
דעו כיצד זה מרגיש מבפנים כאשר אתם פנויים. דעו כיצד זה מרגיש מפנים כאשר אינכם
פנויים. דעו את ההבדל ואת הדרכים לעבור ממצב אחד לשני.
מיינד שקט עוזר להקשיב. המשיכו לעבוד על השקטת המיינד.
להיות פנוי יותר זה רק הצעד הראשון. מאותו מרחב של פניות אני יכול לכתוב מאמרים,
לקבל החלטות בחיי, לעשות אהבה וכ"ו.

* צעד שני הוא להפנות עצמי בנוכחות אוהבת אל הדובר.
רוקנתי את המיינד. נהייתי מוכן
לקלוט- ערוץ פתוח. עכשיו אני מפנה עצמי אל הדובר. אני נותן לכל גופי להביע את הפניות
הזו אליו. אני יוצר קשר עין. אני מסובב את תנוחת גופי לכיוון האדם אליו אני מקשיב.
אני נשען מעט קדימה. אני נראה מזמין  ולא פולשני מידי. גופי אומר: "אני כאן להקשיב
לך". אני לוקח פנימה את כוליותו של האדם אליו אני מקשיב.
זו הבנה גלובלית או הוליסטית עמוקה את האדם. אני נותן ל"נוכחות" שלי לשמוע את
ה"נוכחות" שלו/ה. כל הווייתי מקשיבה לכל הווייתו/ה.

היא נכנסת פנימה. אני רואה אותה בבירור. איך שהוא כאשר היא מתיישבת אני שומע  בתוכי את המילה " פחד". היא מתחילה לדבר באופן די מעורפל בקשר לעבודתה, בקשר לשבוע שלה, היחסים שלה. הישיבה שלה מעט שעונה אחורה, מבטה מעט מזוגג, מילותיה
מעורפלות מעט. כל האפקט מאד מעודן. זו מן ויברציה שעוברת אלי ממנה יותר מאשר
ממילותיה. אני אומר בחזרה " אז יש משהו בקשר לעבודתך, היחסים שלך, השבוע שלך,
עובר אלי שהמשהו הזה הוא פחד ?" היא נחרדה לרגע. היא לא הזכירה פחד.
דמעות מציפות אותה ומתחילות לזלוג : "כן " היא אומרת " לא ידעתי". זה בדיוק מה שאני
חשה. אני מפחדת….מהכל.

ג'נדלין מצהיר :
המטפל אמור להפנות קשב לא רק למילותיו של המטופל אלא לאופן שהן נאמרות, ולאופן
שבו המטופל הווה ממש ברגע זה, כאשר הוא אומר אותן. המשמעות של זה היא לבחון את
פניו, גופו, קולו, תנוחתו ולחוות את המטופל באופן רחב יותר מאשר רק מילולית.
(ג'נדלין, 1974,338)

צרות בהקשבה נמנעת על ידי צעד זה. כאשר אני נכשל לפנות לצעד זה, אני מפספס מסר
רחב יותר אשר חי דרך המטופל ברגע זה.
לעיתים אני עושה צעד זה באופן טבעי. בימים מסוימים אני מאד מכוונן אל הרובד הזה
באנשים. כאשר אני לא, זה טוב להזכיר לעצמי בשקט על ידי שאלה פנימה " מה האדם הזה
מבטא ממש ברגע זה? מהי תחושת הרקע אשר ממנה הוא או היא מדברים ? מהי התחושה
הכללית בתוכי כאשר היא נכנסת פנימה ?".
יש ערך לזכור שאנשים מדברים תמיד מתוך מצבים תחושתיים. יש עושר מרומז מאחורי כל
אמירה שנאמרת. לא כל דבר הינו או יכול להפוך לגלוי. לעיתים קרובות האדם אינו מודה
לתחושות הרקע האלה.
אז, אני פוסע אחורה, באופן ציורי, וקולט את התמונה הכללית של האדם, שם לב אל
לתחושה הכללית של הווייתו. אני עושה זאת גם כאשר אינני משתמש באינפורמציה באופן
מפורש מידית, זה חלק מההתכווננות אל האדם אליו אני מקשיב :
אני מדגים תהליך טיפולי בכיתה. היא מתנדבת. היא מתיישבת מולי. אני בוחן את עיניה. גדולות, פקוחות, פנויות. אני לוקח פנימה את ישיבתה הזקופה, הנשיאה שלה, חן מסוים
בסגנונה. אני שומע בתוכי את המילים : " היא מאד פתוחה ופגיעה, לא מגוננת. רק הקשב למילותיה במדויק". אני עושה זאת. היא נפתחת במהירות, נכנסת פנימה, בוכה, פותרת בעיה ומרגישה טוב יותר.

* אני משקף חזרה לאדם את כל המהות המורגשת של מה ששמעתי אותו/ה אומרים.
לא אומר את כל זה, בוודאי, אך החוויה בתוכי עשויה להיות : יושב פה באמפטיה לעצמי, אני מפנה את כל תשומת הלב האוהבת שלי אליך. אני לוקח פנימה את הישיבה שלך- יושב על קצה הכיסא, עיניים בולטות, טיק בסנטרך, היסוס בדיבורך. אני שומע אותך אומר שיש לך מבחן מסכם מחר וחש לא מוכן. אני מחזיר חזרה– " אז יש איזה פחד או דאגה בך לגבי המבחן הסופי שאינך חש מוכן אליו"?
תנו לי לפרט לגבי הצעד " להחזיר חזרה":
* לכל יחידה של משמעות אני מייצר מילים אשר משקפות חזרה לאדם את מיטב הבנתי לגבי חוויתם.

"אנשים צריכים לשמוע אתכם. הם צריכים לשמוע שהבנתם כל צעד. יצרו משפט או שניים מכל נקודה מרכזית שהם מעלים, לכל דבר שאותו הם מנסים להעביר….אל תתנו רק להם לדבר, אלא התייחסו אל כל דבר שהם חשים…נסו לקלוט את עיקר העניין בדיוק כפי שהם מתכוונים וחשים.
אמרו חזרה בהדרגה את מה שהאדם אומר לכם. אל תתנו לאדם לומר יותר ממה שאתם מסוגלים לקחת פנימה ולהחזיר חזרה. התערבו, החזירו בחזרה ותנו לאדם להמשיך."
(ג'נדלין 1981, 119-120).

השיקופים צריכים להיות לעיתים תכופות. אין חוק אבסולוטי. בתהליך למידת ההקשבה, הכי טוב לשקף לעיתים קרובות יותר, וכשההקשבה תהפוך חלק טבעי יותר שלכם, תרצו לעשות זאת פחות בדחיפות.
חשוב לקחת פנימה בהתאמה למה שאתם מסוגלים להכיל לפני שאתם משקפים.
כמות זו תשתנה בהתאם לרמת הניסיון שלכם, יכולת הזיכרון שלכם ואופן דיבורו של האדם מולכם: קשה יותר להחזיק דיבור מפוזר מאשר דיבור מחובר.

* השיקופים שלי מכוונים אל התחושה המורגשת.

ישנן שלוש אפשרויות שונות ביחס לקשר שבין המילים לתחושה המורגשת.
1. לעיתים המילים של הדובר משקפות במדויק את התחושה המורגשת. כשזה קורה המקשיב יחזיר בחזרה כמעט במדויק את אותן מילים.
מ: אני חש פגוע, פצוע, כואב בפנים
ת: פגוע…פצוע…כואב.
מ: כן. המילים האלה מדויקות. כשאמרתי אותן הן הורגשו ממש בפנים וכשחזרת עליהן
חשתי אותם יותר בעוצמה ובבהירות…..ועכשיו אני חש קצת מחוזק יותר.
ת: קצת מחוזק יותר.
מ: כן…זה היה באמת פחד.
ת: התחושה הייתה ממש פחד.

שימו לב שזה אינו האופן בו אנשים בדרך כלל מדברים. זה איך שהייתי מקווה שהם ידברו.
2.לעיתים קרובות יותר, מילותיו של הדובר מרמזות, מציעות, מבטאות חלקית או משערות את התחושה המורגשת. הן מסביב או קרובות אליה.
כאשר זה קורה, המקשיב ירחיב מילים אלה על ידי שימוש בכל דבר אחר שהוא קולט מהביטויים הלא מילוליים של הדובר, וכל דבר אחר שהוא עשוי לנחש לגבי התחושה המורגשת:

"זה לא מספיק (במקרה זה) פשוט לומר רק את התוכן שנאמר. זה מהותי לשקף חזרה
הרגשות לא מדוברות מקולה של האישה…הישיבה שלה.. הבעות פניה ומחוות…והניחוש שלך לגבי מה אדם במצבה עשוי לחוש. שיקופים של הרגשות שלא נאמר…מוצעים…
כניחוש- אז האישה יכולה לבדוק את הניחוש שלך מול תחושתה הפנימית
ולומר מילה מדויקת יותר. אין צורך שהניחושים יהיו נכונים- הדבר החשוב הוא שהם מובילים את האישה להתבונן …בהרגשתה, לשאול עצמה " ובכן, אם זה לא זה, אז מה אני בעצם מרגישה לגבי זה?" ( מקווייאר 1981,56)

בדוגמא הבאה שימו לב כיצד משתמשת המטפלת ברמזים לא מדוברים וביכולתה לדמיין את הסיטואציה ומסייעת לה לחוש תחושה מורגשת.

מ: (קולה רועד, רוטט, אם פאוזות ארוכות) אמי מתה כשהייתי בת שבע…אחיותיי היו בנות ארבע ושנתיים…הייתי צריכה לדאוג להן……כיבסתי…ניקיתי…הלבשתי אותן וכל זה…ואז הלכתי לבית הספר לבדי בזמן שהשכנה שמרה עליהן.
ת: (ברכות, לאט, בתשומת לב) אני מדמיינת שחשת מאד בודדה… ועצובה שלא הייתה לך אותה יותר…ומעמסה שיש עליך לדאוג לאחיותיך.
מ: (דמעות נקוו בעיניה…  המילים הגיעו מהר יותר עכשיו) כן, כל זה.. ועכשיו אני רואה שהנורא מכל הייתה האשמה הגדולה שחשתי כשעזבתי אותן.(בוכה) לא עשיתי עבודה מספיק טובה.
ת: או… אהבת את אמך כל כך…(מ: כן) ומה שכאב כל כך זו האשמה שחשת…כמו שאכזבת אותה.
מ: כן בדיוק. היא השאירה אותן לי.

3. לבסוף, לפעמים מילותיו של הדובר מתעלמות או מטשטשות את התחושה המורגשת. מילים ותחושה מורגשת יכולים להיות כמו שתי רכבות שנוסעות בפסים מקבילים ושאינם מתחברים. הדובר עלול שלא לדעת דבר אודות מילים המגיעות מתחושות מורגשות.
המקשיב ידמיין את התחושה המורגשת אשר עשויה להיות שם ויכוון לשם. כעת נעשה יותר שימוש באלמנטים לא מילוליים ובהבנה ההוליסטית מאשר בתוצרים המדוברים :

מ:(השתרע על הכיסא,  ידיים על המותניים, כמו מריונטה שחוטיה משוכים לכיוונים שונים בו זמנית) ובכן…יש כל כך הרבה לומר לך. השבוע שלי היה……אני ממש חייב לשלם את שכר הדירה….ואז היה את העניין הזה עם צ'רלס, אוי אלוהים ( תנועות מעוותות. פתאום מתיישב זקוף). מה אמרתי? אה כן, העבודה הייתה כל כך…. סיפרתי לך על דורותי? (צחקוק מרושע)
ת: ובכן…. האם זה מרגיש   מעורבב בפנים? מבולבל… ואולי רץ מהר כמו רכבת אקספרס?
מ: תחנה הבאה גרינוויץ' ויליג' ! ….כן…(מחייך) משהו כזה….איך ידעת?
(פרידמן 1982a, 103)

חשוב שהמקשיב יזהה מהיכן על הרצף הזה נאמרים דברי האדם. "האם מילה או ביטוי מסוים זה מגיעים מהתחושה המורגשת? המקשיב צריך לפתח סוג של רגישות שתוכל לענות על שאלה זו.
זכרו שמה שהמקשיב מנסה לעשות הוא ליצור קשר עם הזרימה החווייתית אצל המטופל.
כאשר המילים מגיעות מזרימה זו, אמרו בחזרה כמעט במדויק באינטונציה והקצב התואם וכ"ו. שיקוף זה יסייע למטופל ליצור קשר עם הזרימה החווייתית. מילים אשר אינן מגיעות מזרימה זו לא יקבלו יחס זהה כמו מילים אשר אכן מגיעות מהזרימה. מילים והאופן בו הן נאמרות הינן רמזים לתהליך המורגש של האדם. רמזים מסוימים טובים מאחרים. מקשיבים טובים ידעו אלו מילים מצביעות יותר אל התחושה המורגשת. אנו מכנים אותן לפעמים  מילים של "שלטי ניאון".
מהמקום ממנו מגיעה ההתבטאות, אין דבר שיכול להדריך אותנו באם לומר בדיוק את מה שנאמר או לומר זאת במילים אחרות. זו אחת ההחלטות החשובות שניקח בתהליך ההקשבה. כלל טוב יהיה לומר בחזרה כמעט בדיוק את המילים שתואמות את התחושה או מגיעות מהסביבה הקרובה לה, ואת שאר הדברים לומר במילים אחרות.
מטופלים אומרים בדרך כלל הרבה מילים שמתארות את סיפור חיצוני של אירועים ומעט מילים שמתארות את התחושה המורגשת של האירועים האלה. זה נכון בעיקר בתחילת תהליך התרפיה. זוהי משימתו של המטפל  לקצר, לסכם, את הסיפור החיצוני ולהדגיש את המילים שבאות מהתחושה המורגשת.
למשל:

מ: אבא שלי עשה כמה בדיקות רפואיות אתמול. הסענו אותו לבית ישראל וחיכינו שם.
הם עשו לו סידרת בדיקות מקיפה של מערכת העיכול. הוא היה צריך לצום כל הבקר ושתה רק חלב כל היום. ארגנו לו חדר וצפינו בטלוויזיה כל היום. תוצאות כל הבדיקות היו שליליות. הוקל לי כל כך !
ת: התוצאות היו שליליות וחשת הקלה.

בדומה לזה, לביטוי ארוך של דין וחשבון לגבי חופשה לא מוצלחת :
" הטיול היה לא נעים, ואתה היית מאוכזב".
ויכוח מפורט בין שני אחים הפך ל: " רבתם שניכם וזה עשה אותך עצוב וכועס"
נשיים אותו עיקרון כאשר התחושה המורגשת אינה באה לידי ביטוי בבהירות.
כאן המטפל יביא תשומת לב מיוחדת. המטפל יסייע למטופל "להיאבק" בתחושה המורגשת ולהיות ברור יותר, בכך שיכוון את השיקוף אל התחושה הלא ברורה :

מ: נסענו לראות את ה"שושנה הסגולה בקהיר". חשתי משהו מוזר ביננו במהלך ההופעה.
לא ממש יכולתי לזהות את זה. אחר כך, אכלנו משהו קטן. כשהחזרתי אותה הביתה נישקתי אותה נשיקת לילה טוב. אני חושב שזה היה ערב נחמד.
ת: אתה חושב שהיה זה ערב נחמד…(לאט יותר) והיה את המשהו המוזר הזה שחשת במהלך המופע…משהו שהרגשת שם.
מ: זה כמו שהיינו ולא היינו ביחד. אני לא יכול להסביר…. חשתי מבולבל ממנה… והתפתלתי מעצם הבלבול… אני מניח שזה לא היה ערב כל כך מוצלח.
ת: הדבר העיקרי שם- שהתפתלת מהבלבול.

שימו לב שהמטפל ממעיט בערך העלילה והמילה המורגשת (התפתלתי) משוקפת בדיוק.
כפי שג'נדלין אומר :
מטפלים יכולים לסכם במילים אחרות את רוב דברי המטופל, אך את המילים הטעונות המכריעות יהיה חכם לשקף במדויק.
אני עשויים לסכם סיפור ארוך… אך אם המטופל משתמש במילה "חרד" לא נהפוך אותה ל"מפחד" או "דואג" מכיוון שהמטופל עלול לאבד את הקונוטציה שהמילה הזו מכילה ברגע זה. מילה כזו יכולה להיות "הידית" שתעזור לנו להחזיק את כל "המזוודה".
(ג'נדלין 1984,86)

* אני מגוון את האופן בו אני אומר בחזרה. בהקשבה טובה יש מגוון. זה יצירתי. זה מחזיק את תשומת הלב של המוקשב.
דרך קבועה של " נשמע שאתה אומר "… חוזרת על עצמה, נשמעת מתכתית, מלאכותית,  כמו תוכי . זה עלול לנתק את המטופל.
לכן אני לעיתים מנסח את השיקוף שלי בצורת הצהרה, לעיתים מציע זאת כשאלה אפשרית.
לעיתים אני הופך להיות האדם השני כמו בחילופי תפקידים בפסיכודרמה, ואומר את השיקוף כאילו הייתי הוא.
לפעמים אומר-"נשמע שאתה אומר.."
לפעמים אקשט את השיקוף במילים מורגשות אשר לא נאמרו.
לפעמים אצמצם ואסכם התבטאות מלאה ביותר.
לפעמים אשנה את סדר המילים כדי להדגיש את התחושה המורגשת.
לפעמים אוסיף הדגש כדי לחדד את טון התחושה של מה שנאמר.

בקטע הבא סימנתי בסוגריים את הדרכים השונות שאני משקף:

מ: נמאס לי כבר מללכת אחרי דעות מזוינות של אחרים !
ת: נמאס לי והתעייפתי מהזבל של אנשים אחרים ! (נהיה האחר. מוסיף הדגש)
מ: בדיוק, איבדתי את עצמי לטובתם. זה כל כך מרגיז אותי !
ת: את מעוצבנת על אובדן עצמך לעיתים כה קרובות (אומר במילים אחרות וחידוד  השפה במילים המורגשות)
מ: יותר מזה- מה שהפסדתי בחיי בכך שהייתי כל כך טובה.
ת: ההפסד גרוע יותר מהכעס (ארגון מחדש של המילים)
מ: כן… שמתי את הצרכים שלי על המדף.
ת: את לא במרכז שלך (מילים אחרות וארגון מחדש)
מ: זה מרגיש נורא ! אני מבזבזת את חיי. אני יכולה לחיות רק כנזירה. לא יכולה ליצר קשר.
אני יכולה לדאוג לעצמי בתנאי שאין מישהו אחר בסביבה.   לא יכולה להיות בשניים.
ת: נשמע שאת אומרת שהבעיה לא מתרחשת כשאת לבד (אהה) …אך זה מרחיק אותך מליצור מערכת יחסים (כן) … ומכיוון שאת ממש מעוניינת להיות בזוגיות (כן אדוני)… את חשה צורך לפתור את זה (התנסחות ה- "נשמע ש…." )
מ: קלטת את זה ! החיים הם עם אנשים. אני צריכה ללמוד איך להיות עם אנשים ולדאוג לעצמי.
ת: אני נחושה להיות מסוגלת לעשות את שניהם.(ניסוח במילים אחרות)
מ: כן.

התגובה החווייתית שואפת להעלות משהו. היא רוצה להיות חיה. שפה מרמזת (דימוי, מטפורה, אנלוגיה) מסייעת להצית את התחושה המורגשת. היא מהדהדת מול התהליך החווייתי המתמשך.
לכן, אני משתמש בדימויים, מטפורות ואנלוגיות בתגובות ההקשבה שלי.
הביאו בחשבון את הדוגמאות הבאות.
ראשית שתי דוגמאות של רוג'רס :

מ: ובכן, עכשיו אני תוהה האם זה מה שעשיתי כל הזמן, התייחסתי בשטחיות לדברים, לא השגתי דבר, לתפוס באמת את הדברים.
ת: אולי קלטת מלוא הכף פה ושם במקום ממש לחפור היכן שהוא ממש לעומק…(רוג'רס בסניידר 1947, 171)

                                                      * * * * *
מ: אני הולך להיעלם… אני רץ רוצה לברוח ולמות.
ת: אני מניח, בזמן שאני נותן לזה לשקוע פנימה… אני מניח שהדימוי שעולה בי הוא משהו כמו – חיה פצועה שרוצה לזחול הצידה ולמות. (רוג'רס בקורסיני, 1979,158)

דמוי צריך להיות תפור במדויק לאוצר המילים ותחומי עניין של המטופל. מטפורות הן עולם אישי. " לעיתים רחוקות אשתמש בדימוי מכדורסל מול בלרינה". הדימוי יותאם למטופל ולא להיפך.
למשל, כשעבדתי עם ציוני נלהב השתמשתי בשיקופים הבאים :
מ: אני רוצה את העבודה באוניברסיטה. זה משמעותי בשבילי. נמאס לי מהתנדבות… ואני לא רוצה ללמד בתיכון או בקולג'. אני רוצה שהאוניברסיטה תהיה ביתי.
ת: אני רוצה את ישראל. אל תנסה למכור לי את מדגסקר !"

(אם זה אוהד כדורסל מושבע אני עשוי לומר- " אני מוכן לליגת העל. אל תשלחו אותי חזרה לליגה הנמוכה !)

זה מסייע מאד כאשר המטפל והמטופל חולקים  תחום מטפורי בו הם מסוגלים לתקשר באופן חי את מהות הדברים :

הוא חובב ספורט מושבע. גם אנוכי. בשלבים הראשונים בתרפיה אני זורה דימויים מעולם הכדורגל בייסבול, כדורסל לתוך השיקופים שלי : "נראה שזה הרבע הרביעי, התוצאה צמודה, ואתה חש שהרוח נגדך"… "סוף סוף אתה בעמדת של החובט – ועומד מחליף אשף על התל". בהתמקדות שלו, דימויים מעולם הספורט באים בתדירות גבוהה. יום אחד בפעם הראשונה, עלה דימוי מהוקי קרח: " הי, בדיוק הכנסתי את שער הניצחון במשחק השביעי בגביע סטנלי ! " סימנו לעצמינו גם את הניצחון וגם את הספורט החדש בדימוי. בשבוע שלאחר מכן הוא דיווח על פריצת דרך משמעותית- בתחום חיים חדש.

מטפורות ואנלוגיות המתייחסות לתחומי עניין של המטופל (לעיתים לא הוזכרו עדיין בתרפיה)
יופיעו באופן ספונטני לתרפיסט כשהוא או היא ממש מכווננים אל המטופל.
מ: מה הטעם ? למה להתאמץ ? החיים הם מכה וחצי.
ת: אתה ממש רוצה לוותר !
מ: כן- באמת !
ת: נראה שאתה במעמקי התחתית…האדם מתחת לאדמה.
מ: יותר דוסטוייבסקי מגורקי.
ת: רסקולניקוב?
מ: כן ! בדיוק ! (הוא מתעורר) רצח לא התאבדות !
ת: מלחמה או שלום ?
מ: מלחמה ! אין ספק בכך ! יותר מדי שלום בכל מחיר.

* אחרי שאני מציע שיקוף, אני מקשיב ומתבונן בתגובת המטופל ומונחה על ידיה.
אני אשאל באופן גלוי או מרומז את המטופל לבדוק את השיקוף שלי מול התחושה המורגשת שלו או שלה.
אעלה 3 אפשרויות פה :
1. המטופל לא בודק את השיקוף מול התחושה המורגשת
2. המטופל בודק וזה מדויק.
3. המטופל בודק וזה לא מדויק.
ההזמנה שלי למטופל לבדוק את השיקוף שלי עשוי להיות במילים או שלא במילים.
אם אין אני חש שהמטופל עושה בדיקה שכזו, אזמין אותה או אותו בצורה מפורשת לבדוק.
אני אחוש את היעדרות הבדיקה על פי דיבורה המהיר שממשיך, חסר בהבעה בפניה, תחושה פנימית שלי שמה שאמרתי לא נלקח פנימה, שהתעלמו ממני. כאשר זה קורה אני רוצה להאט את האינטראקציה ולהזמין אותה באופן מפורש לבדוק את השיקוף שלי אל מול תחושתה המורגשת :
מ: (מדברת במהירות) אני מדוכאת, למטה, מוטרדת.
ת: אני מרגישה מדוכאת, למטה, מוטרדת.
מ: (ממשיכה לפני שאני מסיים את המילה האחרונה) לא יודעת מה לעשות..|
ת: רגע.. אני לא בטוח שאת חשה את כל זה.. תוכלי לבדוק ?
מ: (מבולבלת) למה אתה מתכוון- לבדוק ?
ת: (מסביר ומלמד פוקוסינג) האם מדוכאת, למטה, מוטרדת, תואמים את התחושה שאת חשה בגופך?
כאשר אני חש שהמטופל בודק את שיקופי בפנים, אני בוחן ומקשיב לסימנים המסגירים האם היא חשה מובנת או לא. אני מתבונן בפניה, בנשימתה. כשהקשבה מדויקת זה מוביל לרגיעה. אני מסתכל ושם לב האם ישנם סימנים לרגיעה זו. כשההקשבה מדויקת זה מוביל למשהו חדש, תחושה של גילוי מתמשך. אני מקשיב האם הדבר הבא שנאמר מעיד על המשך קדימה.  באופן הפוך, הקשבה לא מדויקת מעלה סימני הטרדה, עווית, התכווצות בפנים, הרמת גבה. הקשבה לא מדויקת מובילה את האדם לחזור על אותו דבר שוב או להחליף פתאום את הנושא, ולהישאר ברובד שטחי.
כאשר המטופל שלי לא מרגיש מובן, אני זורק הצידה את השיקוף הקודם שלי, נותן לעצמי להיות מתוקן ומנסה שנית:
למשל:
מ: אני לא מרגיש מובן על ידי מר א'. הוא לא ממש רואה אותי.
ת: אתה כועס שמר א' לא מבין אותך.
מ: לא. אני לא כועס. רק לא חש מובן.
ת: זה לא כעס. זה להיות לא מובן (מדגיש)
מ: כן. הוא עושה בדיוק מה שאתה עשית עכשיו- שם את הפרשנות שלו עלי. אבל לפחות אני
יכול לתקן אותך.
ת: אני עושה זאת לא נכון כפי שהוא עושה, אבל לפחות אני יכול ללמוד.
מ: לא ! לפחות אני יכול לתקן אותך !
ת: הנה… עשיתי זאת שוב. (שנינו צוחקים) מה שחשוב הוא שאתה יכול לתקן אותי.
מ: כן.

* בדיקה פנימה (checking in) היא מכרעת להקשבה חווייתית כפי שגם השיקוף.
ללא בדיקה פנימה  תרפיה יכולה לסטות מהמסלול :

היא מייעצת במועצת המנהלים. החברים אינם מסתדרים אחד עם השני. היא מאלתרת משפט שכל אחד יאמר. זה אמור לסכם את מקומו של כל אחד. היא מחלקת אותם לזוגות ומבקשת מהם לומר את המשפט אחד לשני. היא לא נתנה להם לבדוק את דיוק האינטואיציה שלה. אם היא טועה, אז אין תיקון. הם היו באינטראקציה סביב המשפטים שלה ולא סביב החוויה האישית שלהם. כמה מהחברים עוזבים בתחושת תסכול, מוטרדים ולא מובנים. אם היא הייתה יודעת "הקשבה", תחושות הבטן האינטואיטיביות שלה היו יכולות להיות שימושיות ביותר. ללא הקשבה, הן נטו להיות מבוזבזות ומזיקות.

בדיקה פנימה מאפשרת אפילו לשיקוף לא נכון להיות בעל ערך, מסייע ולא מפריע.
הפספוס של התרפיסט מתוקן מיד ובפשטות. התרפיסט לא מוביל את המטופל לדרך ללא מוצא- לעיתים קרובות של התרפיסט.
יש פה שני קווים מנחים: כוונה להיות מדויק, ולאפשר תיקון.
הבדיקה פנימה מורידה משא כבד מכתפיי התרפיסט. אין הכרח שההקשבה שלכם תהיה תמיד מדויקת. זה הכרחי שתנסו לדייק, לעיתים בהצלחה, ושאינכם מזוהים עם השיקוף שלכם.
לפעמים אני מדגים נקודה זו באמירת שיקוף באופן שמצריך תיקון:

יש הרבה רגשות בקול שלה, למרות שרק מספר מילים מורגשות מבוטאות. היא מדברת על התמכרות לסמים של אמה. עם אתנחתות ארוכות ותחושת כובד בקולה היא אומרת : "לא היה….לי.. הרבה…מה לעשות." ואז נהיית שקטה כפי שהיא בדרך כלל. אני אומר- "אני בטח לא אצליח לקלוט הכול במדויק, אז תצטרכי לתקן אותי… אך האם מרגיש שאת פגועה ומאוכזבת ואולי מאד כועסת או אולי אפילו חשה אשמה שלא יכולת לעשות הרבה בשבילה?
הניסוח של השיקוף שלי מראה שזה פשוט עוצב על מנת לעורר אותה לומר זאת בדיוק כפי שזה. היא הגיבה – " יותר אשמה ..פחות כעס…..האחריות שלי."

לעיתים קרובות איני קולט נכון חלקים ממה שהמטופל אומר לי. אני שמח להיות מתוקן. האגו שלי לא תלוי בלהיות צודק. אני מניח ברצון את השיקוף בצד ועוקב אחרי התיקון.
זה חוזר אלי "הביתה" פעם אחר פעם, בהיותי מוקשב בעצמי. שיקוף מוטעה עוזר לי להבהיר מה בעצם ניסיתי לומר. זה יכול לתמוך לתהליך חקר עצמי. להרגיש את מה שלא נכון בזה עוזר לי למצוא מילים ירגישו מדויקות יותר. זה יעמוד בדרכי רק במידה ותתעקשו על זה. אם אתם מוכנים לשים את זה בצד אני אוכל להמשיך הלאה.
אני מוצא שזה אחד הדברים הכי מורכבים ללמד בקשר להקשבה. במיוחד למטפלים.  מטפלים רבים חשים שהם חייבים לדייק. ורבים מרגישים שהם תמיד צודקים. אני זוכר שאמרתי למטפל שבגיל ארבע חתכתי חוט מהדובי שלי והסכין נכנסה לי לעין, מה שהביא אתו אשפוז טראומתי וניתוח. המטפל אמר-"זה היה מזוכיסטי". בהיתי בו. הוא נענע את ראשו בהחלטיות, מסכים עם עצמו. אמרתי " איך אתה יכול להיות כל כך בטוח ? הוא אמר בביטול- "אני בטוח". ההחלטיות שלו הייתה חשובה לו יותר מאשר הטלת הספק שלי. לאחר כמה מקרים נוספים של אינטראקציה דומה לזו מצדו, פניתי למישהו אחר.
זה עוזר לזכור : ההקשבה משקפת את כוונתו של המטפל להבין. תשומת לב חיובית ללא תנאי נישאת על ידי כוונה זו. חילופי האנרגיה מתקיימים באופן שכזה : המטופל רואה את המטפל המכוונן אליו. המטופל חש תקווה : וואו, זה עשוי לקרות פה, אני עשוי להיות מובן." כאשר המטפל טועה, המטופל מתחיל להיעלם, נסוג, בלי אויר במפרשים, התקווה אולי מנופצת. אך, אז מבחין המטפל בנסיגה. הוא שואל: "הבנתי זאת לא נכון? אפשר לנסות שוב?" המטופל חש את התקווה חוזרת. אולי הוא היה במבוכה, כל כך רגיל להיות לא מובן בכדי ליזום את התיקון. אך כעת הוא מגיב לזיהוי של המטפל שהוא הובן לא נכון. המטופל מנסה שנית. מתאמץ יותר להיות מובן כתגובה למאמץ החיובי של המטפל ונכונותו להיות מתוקן. התקווה חוזרת- כל עוד ההקשבה מוצלחת חלק מהזמן והמטפל/מקשיב משתפר לאחר היותו מתוקן.
לפיכך, הקו המנחה המכריע : אל תהיו קשורים לשיקופים שלכם.
לסיכום, הנה ההוראות הבסיסיות שלי להקשבה:
* אני מתחיל בהשקטת המנייד שלי ומפנה את כל תשומת ליבי האוהבת אל האדם אליו אני
מקשיב.
* אני סופג פנימה את כוליות האדם כולו.
* אני משקף חזרה את כל המהות המורגשת של מה ש"שמעתי" אותו אומר.
* בכל יחידה של משמעות אני משקף חזרה לאדם את מיטב הבנתי להתבטאות שלו.
* השיקוף שלי מכוונן לתחושה המורגשת.
* אני מגוון את אופני השיקוף שלי.
* אני משתמש בדימוי, מטפורה ואנלוגיה בתגובת ההקשבה שלי.
* לאחר שאני משקף, אני מתבונן ומקשיב לתגובת המוקשב ואני מונחה על ידה.
* אני מזמין במרומז את המוקשב לבדוק את השיקוף אל מול תחושתו המורגשת.
* אני מוכן להיות מתוקן. כאשר המטופל שלי לא חש מובן, אני מניח בצד את השיקוף האחרון
שלי ומנסה שנית.

במהלך מאמר זה התאמצתי להיות ספציפי, מדויק ואנליטי בקשר למקום ממנו מגיעה ההקשבה וכיצד לעשות זאת. עכשיו ברצוני להעמיק פנימה.
לאחר שהעסקתי את ראשכם, אני רוצה לדבר אל ליבכם. זהו המקום שההקשבה הכי מוערכת. הקשבה עוזרת לפתוח את הלב.
תנו לי לשתף אתכם באירוע שקשור הבנה זו:

הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי
הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי
לא אשכח אותך אף פעם
לא
אנטוש אותך אף פעם
לא אשכח אותך אף פעם
לא אנטוש אותך אף פעם
הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי.

סדנת הלב בשנת 1996 נפתחה בשירת מילים אלה על ידי חברי הקבוצה.
שמעתי אותם כבר מאות פעמים. אך יום אחד שמעתי אותם באופן מעט שונה. עבדתי על המאמר הזה והייתי תקוע לגבי המסקנה. שמעתי שוב ושוב את המילים "הקשב הקשב הקשב לשיר אשר בליבי". ואז המסקנה הגיעה אלי: במקום כלשהוא בפנים, במקום כלשהוא עמוק בפנים, כולנו רוצים שמישהו יקשיב לשירת הלב שלנו.
אנו רוצים לשיר ארייה של כאבינו, בלדה של אהבתינו, מחרוזת של הכעס, הפגיעה, העצב והשמחה.
אנו רוצים לתת קול למה שנמצא בתוך כל אחד ואחת מאתנו: הדרכים המסוימות בהן בורכנו ונפגענו על ידי החיים.
כולנו כמהים להיות נשמעים. אך לרוב השירים שלנו נשארים בפנים, מושתקים.
אנו מניעים את השפתיים, אך לא שרים את שירינו.
אנו מציצים החוצה מתוך הכוכים שלנו.
יש לנו קירות, מסכות, חפירות מגן, שערים, ערפילים, תאים סודיים, משטרה חשאית כדי לגונן על המקומות הפנימיים שלנו.
למה?
מכיוון שנפגענו על ידי החיים.
הם לא היו שם. הם לא הקשיבו. הם היו עסוקים בעצמם. הם אמרו לנו לא להיות כאלה רגישים. הם הראו לנו לא לחשוף את רגשותינו. הם אמרו לנו להתנהג בהתאם. הם "תקנו" דברים. הם צעקו עלינו. הם התעללו בנו.
הקשבה היא התרופה נוגדת רעל.
ההקשבה היא ההזמנה לשיר את השיר שלי.
להיות מוקשב עוזר לפרום את הכאב.
כאשר אני חש מוקשב אני מרגיש טוב יותר. אני חש מוקשב, נראה, שנמצאים איתי, מובן.
אני חש פחות לבד.
אני חש נתמך.
אני מרגיש שיש לי בעל ברית.
אני מרגיש כמו שנבחרת חשה כשיש לה קבוצה טובה של מעודדים. אני מרגיש ברור יותר.
אני מריש רגוע, שלוו, מדיטטיבי, אנרגטי.
הבטרייה שלי נטענת.
הבעיה עשויה שלא להשתנות לעת עתה.
אבל אני שונה.
הלב שלי פתוח יותר.
אז, זכרו זאת לגבי הקשבה חווייתית:
זוהי הדרך לאדם ממש לשים לב ולהיות עם אדם אחר. האופנים והספציפיות של הטכניקה אינם חשובים כמו האפקט הכללי הזה. כיצד אני יודע שאני עושה זאת נכון? אני יודע זאת כאשר לכם יש חוויה להיות באמת מובנים.

 

אינטגרציה של ממדים

אינטגרציה של ממדים

פרספקטיבה הוליסטית בתהליך טיפולי,
כמאפשרת תחושת שלמות ושייכות

אקשטיין יפעת

מבוא: השלמה ולא ניגוד

התהייה לגבי מהות האדם ואישיותו העסיקה מאז ומתמיד פילוסופים, משוררים, מטפלים, אנשי רוח ועוד. תקופות שונות של התפתחות אישית וחברתית הולידו פריזמות שונות של התייחסות לנושא רחב זה. הדינמיקה בין מהות לאישיות, בין נראה לבלתי נראה, בין היותנו מקושרים לנפרדות, כל אלה ועוד היוו חלק מהשאלות הקיומיות, המשקפות הבנות שונות, לגבי מהות האדם והתפתחותו.

המתח בין אחדות לנפרדות, בין מיזוג לאינדיבידואליזם, נתפס לעיתים כמתח שבין ניגודים. ממד האחדות מדגיש את היותנו מקושרים לממד רחב, רב ממדי, חי ושלם, של היקום, את היותנו חלק ממעגל החיים השלם. הממד האינדיבידואלי מדגיש את היותנו נפרדים ושונים, התגלמותנו בעולם החומר והמעשה. ממד זה כולל את המסע הפסיכולוגי האישי של האדם, בניית זהות עצמית ומימוש עצמי ייחודי.

בתחום הטיפול, התייחסות לשני ממדי קיום אלה (ממד האחדות והממד האינדיבידואלי) לא כמנוגדים, אלא כאחד, מאפשרת אינטגרציה בתוך התהליך עצמו ומשפיעה על המטרה הטיפולית הגדולה – להרגיש שלמים. העבודה עם השדה החווייתי מאפשרת קשר ישיר עם ממדים אלו ב"כאן ועכשיו".

מאמר זה מציע התייחסות לשני ממדי הקיום הללו כמשלימים, דרך אינטגרציה ביניהם. זאת מתוך הבנה, כי תפיסות אלה אינן מנוגדות זו לזו וכי שילובן יוצר תחושה וחוויה של שלם, המאפשר חיבור ותחושת שייכות, בד בבד עם נאמנות לייחודיות ולתפקיד הייחודי של היחיד.

רקע כרונולוגי: מקהילתיות לאינדיבידואליזם

בתרבויות השבטיות הקדומות הפרספקטיבה ההוליסטית והרוחנית היתה (ובכמה מקומות עדיין) חלק אינהרנטי מחיי היום יום. במציאות חיים זו בני האדם חיו והתייחסו לאנרגיית החיים הפועמת בכל דבר חי ולתדר של הדברים, חוו את הקשר ביניהם כרשת קוסמית של הוויה.

 "כל דבר מסביב חדור אנרגיה רוחנית, ויש לו חשיבות. זה כולל את כל החיות, הצמחים, האנשים, האבנים והמינרלים, את האדמה, השמים, השמש, הירח והכוכבים ואת כל היסודות, כמו הרוח, המים, האש, הרעם, העננים, הברק והגשם – כולם משולבים במערכת מורכבת של תלות וקשרים הדדיים". (Garrett J.T. and Garrett M.T, 1996)

מדובר במציאות שבה בני האדם חיים בטבע, מרגישים חלק ממנו ונושאים בתוכם הבנה עמוקה של החיבור והקשר בין ברואי היקום, כתהליך אחד ושלם. מתוך פרספקטיבה זו, לכל אחד יש מקום בעולם ואחריות לשלם כולו. כל דבר תורם, משפיע ומושפע בתוך המערך הכולל. ברמה האישית, האדם מרגיש שייך. אף אחד ושום דבר לא נותר מחוץ למעגל.  "לכל אחד סיבה קדושה לקיומו ומטרה בתכנית הגדולה של היקום. יש לכבד את כל הדברים כחלק חשוב ממעגל החיים השלם. היחס שבין כל חלק לחלקים האחרים הוא היוצר את זרימת האנרגיה המיוחדת המכונה 'חיים'… בין אם אנו מודעים לכך או לא… אנו חיים בעולם שכל חלק בו משפיע על כל חלק אחר… אנחנו מתקיימים בצוותא". (Garrett, 1996)

הרולד טוקאני (Harold Tookenay)*, איש מסורת אינדיאני, מבטא בדבריו כיצד הבנה זו של היותנו מקושרים, טבועה עמוק בחיי הקהילה האינדיאנית: "אני תמיד הרגשתי וידעתי, שלכל האנשים בקהילה שלי יש תחושה עמוקה של חיבור רוחני, אשר קושר אותנו לאדמה, אשר לה אנו קוראים אמא אדמה – האמא הראשונה שלנו. אנו מכירים בכך שהכל ביקום מקושר, וזה מחזיק אותנו כבעלי אחריות עמוקה לשמר תחושה של שקט ושלום פנימי. זוהי תחושה עמוקה… אנו חשים זאת בגופנו. אני זוכר את אמי ואת אבי, כיצד הם היו מחוברים לאדמה, כיצד הם עבדו… את האגמים, הנהרות, החיות, הציפורים… כשגדלתי, כל זה היה טבעי עבורי… לסיפורים ולאופן שבו הם סופרו יש תרומה רבה להבנה זו… מתישהו, עם הזמן, איבדנו את זה, אבל אנו יכולים לחזור לשם… אנו חייבים לעשות זאת עבור הישרדות הפלנטה. האמונה שלי, שכל הילידים (האינדיאנים) הם בעלי ההוויה הרוחנית הזו עם העולם… חווים את היותנו מקושרים, את הקשר".

מדבריו של טוקאני ניתן לחוש את החיבור העמוק לסביבה, הן זו הקרובה והן הרחבה, חיבור אשר מאפשר לבני האדם להכיר את הטבע המתרחש, על כל גווניו, ולצפות בתהליכים. חיבור זה הוביל אותם לפתח מערכת יחסים מיוחדת ומכבדת עם הטבע ועם הרוחות, כחלק מחיי היומיום, מתוך חוויית הקהילה האנושית כחלק אינהרנטי מהשלם ומתוך חוויית מסגרת ברורה של בטחון ושייכות כקבוצה, בה מחויבים החברים לטובת הכלל.

גישות הריפוי בחברות אלו הושפעו באופן ישיר מפרספקטיבה רוחנית והוליסטית זו, אשר התבטאה בדרכים שונות. פעמים רבות תהליך הריפוי לא היה רק בין האדם למרפא, אלא תהליך שלם אשר כלל בני משפחה ואנשים מתוך הקהילה, אשר התבקשו להיות חלק מטקס הריפוי. הטבע שמסביב היה חלק ומשאב לתהליך, כמו גם החיבור לאלמנטים שונים ולרוחות. בתהליך זה המטופל לא נותר לבדו.

המרפא, בעל רמת מודעות הוליסטית–רוחנית רחבה, החזיק באמונה עמוקה להיות היקום כולו מכוון ותומך בתהליך הריפוי. הוא היה בעל יכולת לחוות את המציאות רבת הרבדים, נסמך על ידע כי בני האדם מתקיימים בממדים רבים ואף חקר ממדים אלה. המרפאים היו בעלי יכולת ונסיון בהתקשרות עם ממדי קיום גבוהים ועריכת טקסי ריפוי הכוללים טרנסים ודיבור עם רוחות.

התפתחות האינדיבידואל: התמחויות ופיצולים

לאורך מאות בשנים חל תהליך של התרחקות והתנתקות מחיים שבטיים ומהקרבה של האדם לאדמה. קהילות שונות, שהיו מורגלות בחיים שבטיים, מצאו עצמן מופרדות משורשיהן, דבר שפגע באופן עמוק בתחושת השייכות ובחיבור לשלם. מלחמות ואירועים טראומטיים בין-אנושיים, גם הם פגמו במרקם האחדות.

תהליך זה של התרחקות הואץ בזמן המהפכה התעשייתית באירופה במאה ה-18, עם המעבר מחברות כפריות לחברות עירוניות-תעשייתיות וההתפתחות המהירה בתחום הטכנולוגיה והמדע. שינויים אלה הביאו להעמקה ולחידושים בתחומי ידע רבים, לפיתוח משאבים ולייצור מאסיבי והמוני של טכנולוגיות חדשות בעלות השפעה על הסביבה הקרובה והרחוקה ולהתקדמות בהבנתנו המדעית את העולם שבו אנו חיים. תהליך זה עודד התמקצעות בפרטים והתמחויות, אך יצר גם פיצולים בין תחומי הידע השונים ועודד היווצרות קטגוריות ותת קטגוריות של תחומים. בני האדם התרחקו מהבנת השלם הכולל.

בפן האינדיבידואלי עבר האדם שינוי פנימי וחיצוני אשר עזר לו לפתח תחושה של עצמי (self) ייחודי, בעל רצון ויכולת לבטא ולממש עצמו, להגשים את עצמו בחברה. זהו תהליך פנימי של גילוי עצמי, מתוך רצון לדעת מי הוא, לעמוד על שלו, לחקור, לפתח דברים בדרכו הייחודית. במקביל, התרחק האדם  מהיכולת לראות את העולם הסובב אותו בפרספקטיבה רחבה, להבחין בקשר העמוק שבין הדברים. נוצרה הפרדה בין חוץ לפנים. האדם היחיד הלך והתרחק מתמונת השלם ואיבד בהדרגה את חוויית עצמו כחלק בלתי נפרד מסביבתו. חייו אינם תלויים עוד בקהילה הקרובה, הסובבת אותו ואין הוא חש עצמו עוד כשותף מלא בתהליכי החיים. נוצר שבר בתפיסה ההוליסטית-רוחנית. תפיסת היותנו מקושרים לרשת אחת, כמעט נעלמה.

הפסיכולוגיה הינה אחד משדות הידע שעברו התפתחות מואצת בשנים אלה, בין השאר מתוך רצון לתת מענה לבדידות האדם ולקשיים הרגשיים שעימם הוא מתמודד. התפתח ערוץ שלם של מידע לגבי התפתחות העצמי, בצד הבנה עמוקה לקשר שבין מילוי צרכים ראשוניים של שייכות וקשר, כמכריעים להתפתחות האינדיבידואל במהלך חייו. תחום זה שם דגש על אישיות האדם ועל התפתחות האני והחשיבות של תהליך פיתוח העצמי, למען הגשמה במעגלי החיים השונים. נוצרו גישות וטכניקות שונות, אשר מדגישות אספקטים ספציפיים בתוך התהליך הטיפולי. נולדו התמחויות ותתי התמחויות, אשר העמיקו בידע הקיים מחד, אך גם יצרו גבולות בין שדה לשדה מאידך.

גם בתחום זה ניכר, כי התחושה הטבעית, האינהרנטית, של קשר בין הדברים, נפגמה. האינדיבידואל קיבל מרחב טיפולי, שבו יש מקום להתפתחות אישית ויצירתית, אך איבד את הבנת הקשר בינו לבין החברה ואת השפעות הגומלין של קשר זה על בריאות שניהם. במידה רבה אנו פוגשים בשלב זה נפש המרוכזת בעצמה, מבלי יכולת לראות את השפעתה על הסביבה ואת השפעת הסביבה עליה, ושאינה יודעת לפעול או להיות נתמכת בתוך הקשרים גדולים ממנה.

במהלך השנים ניתן לפגוש מספר מטפלים מובילים, אשר חוו תובנות מיוחדות וחשו את המרחב הרחב וביטאו זאת בכתביהם. קרל גוסטב יונג תבע את המושגים: "ארכיטיפ" ו"תת מודע קולקטיבי". קרל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי, דיבר על אותם רגעים מיוחדים בתוך התהליך הטיפולי, שבהם ניתן לחוש שיש מרחב גדול יותר של קשר וחוויה. ניתן לומר, כי ניצוצות אלו של הבנה לא שינו את הלך הרוח הכללי, וכי ממד זה של קשר ההוליסטי-רוחני לא הפך לחלק אינטגרלי-מרכזי בתוך החיים בכלל או בפסיכותרפיה בפרט, כממד טבעי וחי. התפיסה והתחושה הרחבה של היותנו מקושרים ושייכים לשלם, למודעות רחבה יותר, כמעט אבדה. האדם בתהליך נותר מבודד.

כיום אנו חיים בתקופה שבה החברה מתעוררת ל"יותר", מתוך תחושה שמשהו חסר, מתוך כמיהה וגעגוע לדבר שלם. גם המטופלים וגם המטפלים מחפשים אחר דרכים להרחיב את התחושה של קשר והיותם מקושרים ושייכים למשהו גדול יותר, מתוך רצון לרפא את חווית הבדידות המשותפת.

נתיב החיים: כמיהה לשלם

אנו מתחילים את המסע הפרטי בתוך משפחתנו, ממשיכים דרך מערכות יחסים שמחוץ למשפחה, חברים, קבוצת השווים, מערכות החינוך ועוד. דרך החוויות האישיות בחיים והשותפות בתוך מערכות יחסים, אנו בונים את הזהות שלנו, מפתחים תפיסות עולם ומשמעות, פועלים להגשמה עצמית. דרך הגוף אנו יכולים לחוש, להרגיש את הרגשות, לחשוב ולהתחבר לרוח שבנו. כל הרמות הללו: גוף-נפש-מחשבה-רוח, מסייעות בידינו לעבור את תהליך החיים, להתחבר, ליצור משמעות ולהתפתח. ממדי הקיום השונים מתקיימים בנו כמטריצה דינמית אחת.

תהליך התפתחות זה מכיל אתגרים רבים, מאבקים, התמודדות עם הצלחות ואי הצלחות ועוד, מאפשר לנו לבנות את זהותנו, את הסלף (self) הפנימי שלנו, ולמצוא את דרכנו הייחודית בעולם. דרך שלבי החיים השונים אנו ממשיכים לעצב את זהותנו ולהשיל את מה שמיותר. אנו משקיעים מאמץ רב בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה, התרה פסיכולוגית מתסבוכות רגשיות ומציאת הקול הפנימי. תהליך זה כולל את הצורך להכרה, להגשמה עצמית, לקבלה וליצירת טביעת האצבע המיוחדת שלנו בעולם. העולם הרחב זקוק לצבע המיוחד שלנו, לאנרגיה המיוחדת של כל אחד ואחד, כמו שהטבע זקוק לסוגים שונים של עצים, תפוזים ולימונים, עצי אלון ועצי אורן – כל אחד חלק משמעותי בשלם.

הליבה שלנו מכילה ממד שאינו פיסי. לעתים אנו מכנים אותו מהות פנימית, מקור, מהות רוחנית, או הנשמה שלנו. זוהי הוויה פנימית, מקום בעל תדר מיוחד, מעודן. אין זה עוד מקום ב"תוכנו", אלא מצב של הוויה, ממד נוסף של קיום, אשר מהדהד באופן ישיר עם המרחב האחדותי של היקום. במקום זה אין "אני" או "אתה", כפי שזה בא לידי ביטוי בממד האינדיבידואלי. בחיבור ער לממד זה אנו יכולים לחוש אחד עם כל הדברים, שדה אחד שבו כולם משתתפים.

כאשר אנו חווים את הקשר שלנו באופן ישיר עם המרחב האחדותי, ניתן לחוש שיש משהו גדול מאיתנו, והתחושה היא של התרחבות והקלה. האיכויות של ממד זה הן טהורות, אינן קשורות ל'סיפור" או לפרטי אירוע זה או אחר. זו איכות טהורה של אהבה, שלווה, אנרגיית חיים, חופש. חיבור לממד זה מאפשר לחוש באופן עמוק חיבור למהות שלנו, ללא הפיצולים (החלוקות/השברים) שאנו חווים כפרטים.

נראה, כי ליקום יש דרך מיוחדת לעורר אותנו לממד זה של קיום. רגעים בחיי היומיום מהדהדים ומשקפים לנו ידע זה, בדמות צירופי מקרים משמעותיים וסינכרוניות מפתיעה שמתגלה לנו. ברגעים אלה אנו מרגישים שיש משהו שהוא "יותר", מעבר לנתפס בחושים הרגילים. ברגעים אלה ניתן לחוש את היותנו חלק מרשת גדולה ומקושרת.

ניתן לדמיין זאת כמו רשת ענקית, כמו רשת של עכביש בעלת סיבים מאוד מעודנים. צורות שונות משתקפות מהרשת, צבעים רבים, בוויברציות עדינות של חיים. אנו חלק מרשת זו, ממוקמים ונעים בתוכה, כמו אבני קוורץ משגרים אנרגיה דרך מחשבות, רגשות, כוונות, דמיון, מלים, פעולות ועוד. זהו מופע של אנרגיה, של אור. הרשת מורכבת מפרטים בעלי צורות ותדרים שונים, אשר כל אחד מהם משפיע על הרשת ומושפע ממנה. לכולנו יש מקום בעולם, וביחד אנו יוצרים תנועת חיים.

רשת זו, אשר מוזנת כל הזמן בתהליכי חיים, מכילה כמות אדירה של אינפורמציה, וכולנו מכילים אינפורמציה זו באופן סמוי או מרומז, חוצים אחד את השני ואת כל הדברים החיים. אנו מקושרים לשדה המשותף כל הזמן, בזמן הווה, עכשיו. זהו קשר המכיל את ההיסטוריה האינסופית שלנו, כמו גם את הצעד החבוי הבא, כפרטים וכחברה, כשלם. האינפורמציה אינה ממוקמת על הרשת כתכנים מופרדים או כסיפורים, אלא כפי שזה מתגלם בנו ברגע ההווה. ה"אני" בזמן ההווה כולל הרבה מאוד אלמנטים, אשר משתתפים בתהליך, כמו שניתן לראות בדוגמה הנפלאה שרשם המורה הבודהיסטי טיך נאת האן:

"כמו שחתיכת נייר היא הפרי, קומבינציה של הרבה אלמנטים שיכולים להיקרא אלמנטים שהם אינם נייר, האינדיבידואל עשוי מאלמנטים שהם אינם אינדיבידואל. אם הנכם שיר, תיטיבו לראות בבהירות שיש ענן שנע בתוך חתיכת הנייר. ללא הענן לא יהיה מים. בלי המים, העצים לא יוכלו לגדול. בלי עצים, לא תוכלו לייצר נייר. אז הענן הוא כאן. הנוכחות של העמוד הזה תלויה בנוכחות של הענן. הנייר והענן כל כך קרובים. בואו נחשוב על עוד דברים, כמו למשל שמש. השמש היא מאוד חשובה בגלל שהיער לא יכול לגדול ללא השמש, ובני אדם לא יכולים לגדול ללא השמש. כך חוטב העצים צריך שמש במטרה שיוכל לכרות את העץ, והעץ צריך שמש כדי להיות עץ. לכן, תוכלו לראות שמש בתוך חתיכת הנייר הזאת. ואם תתבוננו יותר לעומק, בעיניים של אלה הנמצאים בערנות, תראו לא רק את הענן ואת השמש, אלא גם את כל מה ששם: החיטה אשר נהפכת ללחם עבור חוטב העצים שיוכל לאכול, והאב של חוטב העצים – הכל נמצא בתוך חתיכת הנייר הזו… באותה דרך, האינדיבידואל עשוי מהרבה אלמנטים שהם לא אינדיבידואל".

אנשים רבים כיום לא מודעים להיותם חלק מדבר גדול יותר, בגלל התרבות שהם חיים בה, המעודדת התפתחות של אינדיבידואליזם ומתגמלת הישגים אישיים ופחות מדגישה את התלות ההדדית שלנו כקהילה אנושית וכחברה, כמו גם היעזרות הדדית-קהילתית במקרים של מצוקה אישית. היסטוריה אישית ונסיבות חיים מסוימות, היעדרם של צרכים בסיסיים בילדות, בעיקר צרכי קשר ואהבה, אירועים טראומטיים – כל אלה גורמים לתהליכים של פיצול והדחקה של חלקים רגשיים, אשר פוגעים בתחושת השלם האישית.

באופן רגשי, מכניזם זה הוביל אותנו להרגיש לא שלמים, חסרים, חוששים, לא מוגנים, בודדים. תחושת היותנו לא שלמים ומופרדים יצרה חרדה פנימית, חרדה לא להיות מותאמים, לא להיות מספיק טובים, להיות מנודים ומבודדים מ"גן העדן החברתי". תחושות אלו אנו מסתירים תחת המרוץ הקדחתני אחר הישגים, רצון לרצות, להתאים לסכמה חיצונית שנתפסת כמוערכת, כדי להרגיש שייכים רצויים ומקובלים. פעמים רבות אנשים מוותרים או מדחיקים רצונות ותשוקות אשר נתפסים כפחות מקובלים בתוך הקונטקסט שבו הם חיים, מתוך חשש עמוק להיות שונים, דחויים, לא שייכים. ניתן לשמוע אמירות כמו: "אני לא מספיק טוב", "משהו לא בסדר אצלי", "אין לי את מה שצריך", אמירות המבטאות מנגנון של ביקורת פנימית וחיצונית, על פני תחושה של היותו, באופן טבעי ומולד, חלק מהמארג השלם הגדול. אמירות אלה מבטאות חוויה של מעצור פנימי והגבלה של ההתפתחות האישית.

ערוצים של חיבור: התעוררות לממד ההוליסטי-רוחני

ברמה האישית יש לנו היכולת לחוות את החיים, לעבור תהליכים מתוך מודעות, לעבד אותם, להגיע להבנות וליצור משמעויות. ארבעת הממדים: גוף, נפש, מחשבה ורוח, הם ערוצים המאפשרים לנו לעבור תהליך מלא של קשר. הגוף הוא הערוץ הראשוני ביותר, טרום שפה וקונספציה, שיכול לחוש את החיים ואת הסביבה באופן ישיר. דרך הגוף ניתן לחוש את המרחב הרגשי, עולם שלם של רגשות ותחושות אשר עוזרים לנו להתחבר לעצמנו. המחשבה מאפשרת להרחיב את המודעות, לחקור דברים, להתבונן, ליצור סדר ומשמעות. הרוח חודרת ומאחדת את כל הערוצים, מחזיקה אותנו בתוך הצורה ומחברת אותנו לשלם הלא מופרד של היקום. דרך הרוח אנו יכולים להרחיב ולהתחבר למשהו שהוא רחב יותר מהעצמי האינדיבידואלי.

כל הערוצים הללו עובדים כמטריצה אחת, ולא כיחידות נפרדות שנמצאות בשיתוף פעולה. הם מאפשרים לנו לנוע מתוך תחושה של שלם. למעשה מציאות החיים מעובדת דרך ערוצים אלו: כל יום אנו חווים דברים, יוצרים, מבטאים עצמנו, פועלים, חושבים, מעורים במערכות יחסים, לומדים. עיבוד רב ממדי זה תורם לתהליך הצמיחה בחיינו, מאפשר לנו להשתנות וליצור צעדים טרנספורמטיביים. דרך תהליך זה אנו יוצרים משמעות ומרגישים שלמים.

לעתים יש חסימה באחד מהערוצים הללו. אנשים מסוימים חווים את העולם דרך פרספקטיבה מוגבלת, כיוון שערוצים מסוימים נסגרו אצלם באופן חלקי או מלא. תהליך זה הוא תוצאה של ההיסטוריה האישית והדרך בה למד האדם להתמודד עם אירועים בחייו, מסרים שקיבל, ערכים שהטמיע, חוויות קשות להכלה שחווה, אשר יצרו פיצולים וצמצמו ערוצים. למשל, ישנם אנשים אשר יכולים להתחבר לרגשותיהם, אך אינם יכולים להשתמש בבהירות המחשבה כדי לעבור תהליך של עיבוד חוויותיהם, ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט רחבה יותר. הם ימצאו עצמם באופן תדיר בהצפות רגשיות, מבלי יכולת להכיל אותן באופן מקדם. יש אחרים, אשר נמצאים רוב הזמן "בראש שלהם", ניגשים לדברים בדרך לוגית, עם גישה מאוד מועטה לעולם הרגשי, או לגופם. יש אשר מבלים זמן רב בממד הרוחני, תוך הזנחת הגוף והתעלמות מהחלק הרגשי, לעתים בשל קושי להכיל מציאות קשה, נעזרים בממד זה כמעקף.

פתיחת ערוצים חסומים אלה הוא צעד מאוד חשוב לידיעת העצמי ומקומי בעולם וליצירת הרגשה שלמה יותר. אנו זקוקים לכל הערוצים למסע זה של חיינו. בתהליך הטיפולי יש לנו הזדמנות לפתוח או להרחיב ערוצים אלו וליצור איזון שלם יותר ביניהם. בדרך הריפוי אנו יכולים לפגוש חלקים שלנו שנפגעו, שהוזנחו, שלא התפתחו, חלקים פגיעים אשר פיצלנו מעצמנו או הדחקנו. אנו יכולים לפגוש שוב אירועים שנחוו בעבר כטראומתיים ולשחרר את המטען הקשה שהותירו ברמות הגוף-נפש-מחשבה-רוח, להכילם באופן שירחיב את הערוצים, ירחיב את עצמנו ואת ההבנה שלנו את החיים.

דרך תהליך זה אנו הופכים מודעים לדרך שבה פיצלנו עצמנו לחלקים, זזנו והרחקנו את עצמנו מהשלם. אנו לומדים לקבל את החוויות שלנו, להכיל את הכאבים והחוסרים, להתמודד עם הפחדים ועם הלא ידוע. אנו לומדים לקבל בענווה את המסתוריות של החיים. בעזרת החיבור הער לממד הרוחני אנו יכולים לחצות את שער הפחדים ולהיות בקבלה גדולה יותר עבור עצמנו ועבור האחרים. התהליך הטיפולי, אשר מתבסס על האדם והתהליך כשלם, מאפשר להרחיב את הערוצים הללו אצל המטופל בדרך של חקירה עדינה של החוויה העכשווית על כל ממדיה.

המרחב הטיפולי: תפקיד המטפל

מערכת היחסים בין המטפל למטופל היא מהותית ורב ממדית. מתוך התפיסה שגם המטפל וגם המטופל הם חלק מרשת אחת, שבה כולם באינטראקציה, מתקיים גם המסע המשותף. המטפל, שנמצא גם הוא במסעו האישי, פותח עצמו לממדים שונים של הוויה, ודרך כך יכול להחזיק ממדים אלה עבור המטופל. החזקת תודעת השלם היא שיוצרת את ההבדל ומביאה למפגש תחושה של מרחב פתוח וכבוד לתהליך האישי, כמו גם לתהליך החיים הרחב יותר. לעמדת המטפל, לנוכחותו ולהתכוונותו, יש השפעה גדולה על התהליך עצמו.

כאשר המטפל נמצא במצב תודעתי פתוח, הוא מזמין את עצמו ואת המטופל, להיות בנוכחות פתוחה – במיינדפולנס. זהו מצב תודעתי של הקשבה והתבוננות סקרנית לכל מה שעולה בחוויה. זוהי הקשבה הכוללת בתוכה איכויות של חמלה, אהבה, נתינה, תשומת לב, כבוד, חוסר שיפוטיות וסקרנות. איכויות אלה מאפשרות ליצור מכל טיפולי בטוח, אשר מאפשר לחוויה הפנימית של המטופל להתפתח ולהתגלות. איכות של תודעה זו מזינה את המטופל וגם את המטפל, שלומד לאפשר לתהליך לנוע באופן האורגני שלו. התהליך הטיפולי מאפשר לנוע בין הרמות השונות של המודעות.

רמות של מודעות: אינדיבידואלי ואחדותי

המרחב האינדיבידואלי  – ברמה זו של מודעות פוגשים המטופלים את עצמם, את ההיסטוריה האישית שלהם, את הנרטיבים הקשורים לחייהם, את רגשותיהם, דפוסי היחסים שלהם ועוד, תוך התבוננות על הדרך שבה הם פועלים בעולם. במרחב זה המטופל לומד על עצמו ומתחבר מחדש לחלקים שהודחקו. עבודה ואינטגרציה במרחב מודעות זה הוא הכרחי, למען התפתחות העצמי ולתחושה של הגשמה עצמית. זהו המקום שבו ערוצי גוף-נפש-מחשבה-רוח מתרחבים והאדם מרגיש מחובר לחייו.

המרחב האחדותי – חיבור ופתיחה למרחב הגדול, למודעות הרחבה והאחדותית. זוהי חוויה טהורה של קשר, אהבה, חופש, אלוהות ועוד. ניתן לדמות זאת כמרחב של שמיים, המקיפים הכל, מכילים באופן פתוח ואינסופי. טבילה בממד זה תביא לרוב הקלה בחוויה המצומצמת של העצמי ובחוויית הלבדיות.

מעבר בין מרחבי מודעות – יש לנו האפשרות והיכולת לעבור בין מרחבי מודעות, כיוון שאנו מכילים וחלק משניהם. פיתוח היכולת להיות בנוכחות מודעות ופתוחה (awarefulness) פותחת אפשרות של גמישות לנוע בין הרמות השונות. היכולת בתהליך הטיפולי לעבוד לרגעים עם שני מרחבי המודעות – האינדיבידואלי והאחדותי, יש בה כדי להשיג ריפוי עמוק ומשמעותי.

אסנת יושבת מולי. אנו לאחר תהליך התמקדות של כ-20 דקות, שבו היא פוגשת את תחושת הלבד שלה, את המאמץ התמידי לרצות, כדי להיות נאהבת. במרחב זה היא פוגשת  את "אסנת הילדה הקטנה", שנאבקת כל כך הרבה שנים עבור תשומת לב. היא חשה את העייפות הנמצאת בגוף. אני מזמינה אותה לשהות עם התחושה המורגשת, עם העייפות בגוף…

אחרי זמן מה, מתוך העייפות מגיעה תנועה חדשה.

אסנת: "אני חשה שמבצבצת אנרגיה של חופש".

אני מבקשת ממנה לתת לזה מקום, לשים לב לחוויה בגוף. יש שתיקה…

מתוך ידיעה שזהו טעם חדש עבור אסנת, שכל חייה חיה בתוך הישרדות של ריצוי והתאמה, אני רוצה לאפשר לה לעגן את החוויה הזו בתוכה. לכן לאחר רגעים מספר אני בודקת איתה: "איך זה להרגיש את עצמך כמישהי שיש לה אנרגיה של חופש?"

אסנת מהנהנת בראשה ואומרת: "זה מרגש לחוש זאת בדרך כזו, לדעת שיש לי את זה". אני מבקשת ממנה להעמיק את החוויה, לתת לעצמה להיות עם התחושה המורגשת.

בתוך רגע אינטימי זה, אני חשה שניתן לעבור לממד נוסף. אני חשה בתוך הגוף שלי שיש משהו פתוח, שיש משהו שרוצה עוד מרחב, ושואלת אותה אם אנו יכולות לנסות משהו. אסנת משיבה בחיוב ואני מזמינה אותה לצעד הבא: "בואי תראי, אם זה אפשרי, רק אם זה מרגיש נכון, להניח לרגע בצד את כל הסיפורים והדפוסים, כל התכנים שעלו, להניח רק לרגע בצד, ולהיות אנרגיית החופש עצמה".

אסנת מהנהנת. היא שם… היא אנרגיית החופש בעצמה. ואני בשקט נמצאת במרחב הזה איתה.

לאט לאט מתחילה תנועה, תנועה קטנה בתוך הגוף שלה.

לאחר זמן מה אני בודקת איתה, האם עכשיו, מתוך המקום הרחב, היא יכולה להתבונן על "אסנת הילדה הקטנה". והיא משיבה: "הו, אסנת הקטנה רוצה לרקוד. אני רוצה לרקוד איתה".

אני, בשקט… מזמינה אותה להיות במרחב הקשר הזה.

בסיום התהליך, כששאלתי את אסנת מה היה לה משמעותי בתהליך שעברה, השיבה  שבעיקר העובדה שיכלה לרגע לחוש אנרגיה טהורה, שאינה קשורה לשום סיפור. "זה היה לרגע קט. לא יכולתי להישאר שם זמן רב, אבל הייתי שם". וכשאמרה זאת, עלו דמעות בעיניה.

בתהליך הטיפולי יש מקום וחשיבות לשתי הרמות, כמרחיבות את העצמי ואת חוויית הקיום בעולם. על המטפל להכיר את שתי הרמות הללו ובמצבים מסוימים להציע למטופל באופן אקטיבי הזמנה למעבר מממד לממד. המעבר בין הממדים נועד לקדם את התהליך הטיפול ולהרחיב את העצמי של האדם. זוהי הזמנה להתרחבות וחיבור מחדש לטבע האנושי שלנו ולקיום המשותף שלנו במערכת גדולה יותר. נקודת הפתיחה בטיפול למעבר בין הממדים, היא החוויה הפנימית, אשר מוכלת ומקבלת מענה אמפתי להיותה. במקום הזה, של מודעות פתוחה, ניתן לעשות את המעבר לממד הגדול יותר ולחוש את השלם ממקום של התרחבות. דרך זו מאפשרת לחוויה להתרחב, להתגלות ולגלות באופן חווייתי את המרחב שנמצא מעבר לדברים. על המטפל להיות ערני ולזהות כאשר משהו מהמרחב הגדול מבצבץ ומופיע בתוך השיח, בחוויה של המטופל, לתת לזה מקום ולאפשר לזה להתרחש. וכאשר זה קורה, עבור המטופל נפתחת ההבנה, שאין הוא הסיפורים שהוא מספר, אין הוא הכאבים והקשיים שלו, אלא הוויה רחבה הקשורה לקיום גדול יותר.

הגמישות לנדוד בין הממדים חייבת להיות מותאמת למקום, לתהליך ולאדם עצמו. עם זאת, ישנם מטופלים שהעבודה עמם תהיה רק ברמת המודעות הראשונה, שכן הצורך הטיפולי עימם הוא להתחבר לעצמם. יתרה מכך, עבור חלק מהם "קפיצה" למרחב אחדותי רחב עלול להיות מאיים ופורץ גבולות באופן לא מבוקר. יש מטופלים שנוטים "לקפוץ" לרמה השנייה באופן מהיר מדי, ויש להתעכב איתם יותר על "להעיר" את הגוף למודעות לתחושות וללמידה של התבוננות פתוחה להכלה של חוויות יומיומיות, כדי להתחבר ולבנות משמעות עבור חלקים שפוצלו והודחקו. לעיתים קפיצה בטרם עת לממד אחר תהיה בבחינת מעקף, הבא על חשבון אינטגרציה.

תנועה על ציר הזמן: חיבור לחוויות טרום פיצול

רונית, בחורה צעירה ונאה, מספרת איך באופן אובססיבי היא כל הזמן פותחת את המייל לראות, אולי קיבלה הודעה מבן זוגה לשעבר, תשובה להודעה קודמת ששלחה לו לפני כחודש ובה שיתפה אותו ברגשותיה. היא מוצאת עצמה עושה זאת שוב ושוב, כל היום, לא יכולה להניח ולשחרר.

בתהליך הטיפולי עולה אצלה תחושה ש"היא מפריעה". זוהי תחושה מוכרת לה היטב, תחושה שהיינו איתה בפגישות שונות, קשורה לחוויית ילדות ראשונית מוטבעת. רונית, בת בכורה, נולדה לאם קרייריסטית, שלא היתה פנויה לגדל אותה. התחושה שחוותה מול אמה – שהיא מפריעה לה.

בפגישה זו הרגשתי, שהפעם אפשר לנסות לעשות עם רונית צעד נוסף, להיפגש עם חוויה רחבה יותר. בעוד רונית מחוברת באופן חווייתי לתחושה המורגשת של "התינוקת שמרגישה שמפריעה", שאלתי אותה אם אפשר שננסה משהו, והיא הנהנה.

אני מבקשת מרונית לנסות לחזור אחורה בזמן, לרגע שנולדה, לתחושה שהיתה אז שלמה, רגע לפני שפגשה את אמה שתמיד עסוקה כל כך. לזמן שלפני שלמדה שהיא מפריעה. היא שוב מהנהנת ומשתהה בתחושה הזו באופן חווייתי.

רונית: "כן אני מצליחה… אבל רגע… כבר בבטן של אמא שלי אני חווה את עצמי כמפריעה…".

אני מציעה: "בואי תנסי ללכת עוד קצת אחורה בציר הזמן".

רונית (מתפלאת): "מה, אפשר?"

אני: "תנסי… אולי לזמן ההתעברות…".

רונית לוקחת את הזמן, חשה את החוויה דרך גופה.

רונית: "אני צריכה ללכת עוד אחורה… כשהייתי נשמה… לפני ההתעברות…".

אני מזמינה אותה ללכת לשם. אחרי זמן מה אני מרגישה שמשהו בקצב משתנה… משהו נפתח במרחב שבינינו, ובגוף שלה. היא מתחילה לדבר באטיות רבה.

רונית: "הכל שלם… יש אור… התחושה בגוף מאוד רחבה… אני חשה שכנשמה הייתי מאוד עצמאית, לטוב ולרע… זה מעניין למה זה ככה…".

אני מתבוננת ברונית. דברים מתרחשים בגוף שלה. צבע עור הפנים משתנה, משהו בגוף מתרכך, ישנה הזדקפות פנימית, ההוויה משתנה. אני מחזיקה עמה את המרחב.

לקראת סוף המפגש היא פוקחת עיניים, מתבוננת בי ואומרת: "משהו קרה, אינני יודעת מה, אבל משהו השתנה".

בפגישה בשבוע שלאחר מכן רונית מספרת, שהחליטה לשחרר את הקשר עם בן זוגה הקודם והפסיקה את האובססיביות סביב המיילים.

התנועה על ציר הזמן מאפשרת לחוויות טרום פיצול לעלות ולהגיע. בנקודת הפיצול יש זיכרון של שלם, שאפשר להגיע אליו ולהעיר תהליך שהופסק. שאלת הזמן נשאלת בתוך המרחב החווייתי, בחיבור של המטופל לגוף ב"כאן ועכשיו". ה"חוויה" יכולה להוביל את התהליך לאותו רגע של פיצול ודרכה אפשר לנוע בציר לנקודת הטרום פיצול. זהו רגע חווייתי עמוק, חי, משום שממד הזמן התהליכי אינו לינארי ואינו תלוי זמן. הוא מתקיים באופן סמוי בהווה. כאשר זה קורה בזמן הנכון, הצעד הזה מרגיש כצעד טבעי ומקדם, ולא כמעקף שבא כדי להימנע מלפגוש את תחושת החוויה החסרה.

דוד, גבר כבן 55, נמצא בזוגיות מזה שנים מספר. בפגישה הוא מספר, כיצד מוצא עצמו, בכל פעם מחדש, לוקח עמו שקית עם בגדים וחפצים, כאשר הוא נוסע לביתה של בת זוגו, למרות ששם יש לו את כל שהוא צריך. באופן הגיוני הוא יודע  שיש לו שם הכל, אך אינו יכול להימנע מלקחת את השקית, שאותה במקרים רבים אף אינו פותח.

אני עוזרת לדוד לפגוש את האינפורמציה הזו ברמה חווייתית. אחרי כמה רגעים הוא נזכר באין סוף נסיעות שלו מהבית של אביו בצפון לבית אמו במרכז, ילד קטן עם שקיות, נוסע שוב ושוב ושוב, לא מרגיש בבית באף מקום.

אנחנו שוהים עם החוויה, כפי שהיא עכשיו, בגוף… ושוב עולות תחושות עבר… חוויית ההתפרקות של הבית… פירוק… הכל נהיה עיסה אחת… מטושטשת..

פעמים רבות היינו עם החוויה הזו, כל פעם מחזירים חלק קטן ממנה לדוד. אבל באותה פגישה חשתי שאפשר להרחיב שם משהו. שאלתי את דוד אם אנו יכולים לנסות משהו, והוא הסכים. הזמנתי אותו ללכת בדמיונו אחורה על ציר הזמן, לאיזשהו רגע, לפני שהדברים התפרקו, לדוד שחש עדיין שהכל שלם…

לאחר רגעים מספר עולה תמונה…. "אני בן 4, הולך בשדה של פרחים צהובים, אני בטבע… הולך בין הפרחים… חש אותם… הכל כל כך יפה, שקט… מלא צבע".

אני מזמינה את דוד לשהות עם החוויה הזו והוא ממשיך: "אני מרגיש אחד עם הטבע… לא חושב על כלום… שקט… לא ידעתי שאפשר להיות בכזה שקט. שאני יכול להיות בכזה שקט".

דקות ארוכות של שקט בחדר, ואז דוד פוקח את עיניו, מסתכל בי ואומר: "אני כל כך מתגעגע לשקט שכזה…". ואחרי כמה זמן הוא מוסיף: "אני חושב שזה בסדר שנסיים את הפגישה עכשיו".

אני מסתכלת על השעון ורואה שנותרו 10 דקות לסיום הפגישה. עד אותו יום דוד היה מצליח למשוך כל פגישה עוד 5 דקות. כאילו רצה לקחת עוד זמן לחוויית החסר שלו. הפעם זה הרגיש כאילו משהו התמלא מבפנים.

חיבור לגוף: חיבור ליקום

התהליך מתחיל מהפרטי, האישי, ואז מתחבר לתחושות הגוף שעולות וקשורות לתרחישי חיינו. לעיתים ישנה תנועה שפתוחה לחפש את המפגש עם הגוף הגדול, היקום כולו. הגוף, כערוץ אשר דרכו אנו יכולים לחוש את הן את עצמנו וברגעים מסוימים את היקום כולו, תופס מקום מרכזי בעבודה זו. הגוף יודע צורכי עצמו, יודע מה רלוונטי לצעד הבא של תהליך החיים. התחושה המורגשת היא פרה-ורבלית, מכילה באופן כולי ממדים שונים שמתגלים, באופן שמקדם תהליך חיים. התחושה המורגשת מחברת אותנו "לגוף הגדול", למרחב המשותף, ליקום כולו. דרך תחושה זו אנו יכולים לטבול עצמנו בממד האחדותי. התנועה הזו מאפשרת שינוי של הגוף "הפרטי", תנועתו ומיקומו בעולם. יוג'ין ג'נדלין** מתאר זאת באופן בהיר ומעמיק: "גופך המורגש פיסית מהווה, למעשה, חלק ממערכת כבירה של כאן ומקומות אחרים. של עכשיו וזמנים אחרים, שלך ושל אנשים אחרים – למעשה של היקום כולו. תחושה זו של חיים פיסיים במערכת אדירה, היא הגוף כפי שהוא מורגש מבפנים". (התמקדות, עמ' 83)

ג'נדלין בגישתו מציע לנו צעדים, שהראשון שבהם הוא תמיד לפגוש את עצמנו, את גופנו. לאחר מכן ייתכן שנוכל לחוש גם את היקום כולו. "הגוף הפיסי מתמשך עם היקום… כדי להיכנס אליו… יש להתחיל עם חוויות פשוטות ורגילות, עם אותו מקום שבו יש תחושת רעב או פחד. מתחילים עם הגוף הפשוט, מקבלים בתחילה תחושה רחבה, לעתים מבלבלת, מעורפלת… תחושה שלמדנו לחשוב עליה כחסרת משמעות. אבל התחושה המורגשת באה…" (ג'נדלין, 1992)

במהלך הטיפול יש רגעים, שבהם אפשר לנטוע אמירה חדשה ומזינה בתוך המרחב החוויתי שבו נמצא המטופל, אמירה רחבה שאינה מחוברת לסיפור או לדרמה. בצעד שכזה יש הזמנה לבדוק ולחקור, האם המערכת הפיסית יכולה להכיל צעד חדש זה.

הדוגמאות המובאות במאמר זה משקפות הצצה לתוך תהליך. הן אינן מתארות את האינטראקציה ארוכת הטווח עם המטופל, אלא באות להאיר רגע בתהליך, שבו המטפל יכול להוביל לתנועה בין הממדים. גם אם לעיתים התנועות הללו יכולות להחוות כקפיצה מהירה מדי או כהכוונה של התהליך, אין זה כך. מדובר בהזמנה מתוך תחושת המטפל, אשר תומך במטופל וחווה ביחד איתו את כמיהתו לצעד נוסף, להתרחבות. כאשר ההזמנה מגיעה בזמן הנכון, היא יוצרת חוויה של התרחבות מורגשת.

ענת, בת 31, קורסת תחת תהליכי ביקורת עצמית, הקשורים להיותה עדיין ללא בן זוג. בבסיס הביקורת יש לענת תחושה, שמשהו בה לא בסדר, שהיא לא מספיק טובה, שיש בה משהו חסר, שאם לא כן, היא היתה היום כבר נשואה. ענת מרגישה שאין לה באמת מקום בטוח בעולם.

פעמים רבות פגשה ענת בטיפול מקומות אלו, כאשר כל פעם נתנה מקום לעוד חלק מהתחושה הזו, נוגעת שוב ושוב בחומרי ליבה עמוקים. בתוך מפגש טיפולי זה, אני מרגישה שהיא יכולה לנוע לעבר מקום חדש.

בתוך התהליך הטיפולי, ברגע מסוים, כשזה הרגיש מתאים, בעוד ענת מחוברת לשדה החווייתי שלה, שאלתי אותה אם אני יכולה להדהד משפט שעולה, לראות איך זה פוגש אותה. ענת הסכימה, ואני הדהדתי: "יש לך מקום בעולם… יש לך מקום בעולם… את חלק מהעולם הזה…".

שקט… אנו נותנות למילים אלו להיות במרחב…

לאחר רגעים מספר ענת מדווחת: "משהו בגוף שלי נפתח עכשיו…".

אני מזמינה אותה להיות עם התחושה הזו. הכתפיים מתיישרות, משהו בגוף מזדקף ומתרחב…

ענת ממשיכה: "אני מרגישה כאילו נפתחה דלת, ונכנס עכשיו הרבה אור…".

אני מזמינה אותה לתת לחוויה הזו מקום… להיות בנוכחות עם מה שמתרחש… אני מרגישה שכן, ברגע זה, ענת מצליחה לעבור מהממד האינדיבידואלי, זה שבו היא חשה בדידות, התכווצות, פחד, לממד רחב יותר, שבו יש מקום לכל, ולכל אחד.

כחודש לאחר מכן, במפגש שבו ענת תיארה אירוע שהתרחש באותו שבוע, ובזמן שהיתה מחוברת באופן עמוק לתחושה המורגשת, היא אמרה: "יש לי מקום בעולם, וזה לא תלוי אם מישהו נותן לי אותו או לא… זה לא תלוי באמא שלי, אם אמא שלי רואה אותי או שלא, או בכל אדם אחר"… ואחרי כמה רגעים היא ממשיכה: "זה כמו לחזור הביתה"… ואז תיקנה את עצמה: "זה לא כמו לחזור… זה כמו להיות בבית".

הזמנות אקטיביות מהסוג הזה מאפשרות למטופל לעבור בין ממדי המודעות. כאשר זה מתאפשר, ניתן לראות כיצד מעבר זה בין ממדים יכול ליצור שינוי באותו נושא או קונפליקט, אשר תופס מקום בחיי היומיום, בעולם המעשה. כאשר האמירה באה מתוך השדה הרחב – האחדותי, היא כמו טיפות של ריפוי למקום החרד לא להיות בסדר ולתחושת הלבד.

הממד האחדותי: השייכות הגדולה

לעבודה עם רמת המודעות השנייה יש אין סוף אופנים וצורות שונות, שבבסיס כולם הזמנה של המטפל להחזיק שדה פתוח, לכל צעד שהוא יכול לחוש שזה אפשרי. מידת הגמישות התודעתית של המטפל יכולה לסייע לתהליך של המטופל, כמו גם ההתכוונות שלו והתחושה שלו לגבי נחיצות המעבר בתהליך עצמו. לפעמים הצעדים מגיעים מעצמם ועל המטפל להיות במרחב פתוח לתמוך בהם. אלה רגעים של תחושת שותפות גדולה יותר במלאכת החיים, דבר שלמדתי במיוחד בעבודה עם משפחות שכולות.

ליאת, אישה קטנת קומה עם אנרגיה תזזיתית, חסרת מנוחה. היא נמצא ולא נמצאת פה, זקוקה למצוא כוח כל בוקר מחדש, כדי לחיות את חייה לאחר שבנה נהרג. היא הבטיחה לעצמה לחיות למענו ולמען שאר בני המשפחה… פחות רוצה זאת לעצמה.

באחד המפגשים ליאת אומרת: "רון נמצא כאן בחדר… הוא כאן…".

גם אני חשה זאת, את הנוכחות שלו… חשה בגופי הילה נוספת שנמצאת בחדר, חשה את המרחב הגדול שבו אין גבולות של זמן, מקום וצורה. רון, בנה, איננו כאן ברמה הפיסית, אך הוא אינו נפרד מהמארג השלם ונמצא כאן ברגע זה, באופן אחר ממה שאנו רגילים. המפגש בין האם לבנה מתאפשר, מרחיב את התפיסה שלה וגם את שלי לגבי החיים.

בהמשך המפגש נוצר דיאלוג שלה עם רון, בכאן ועכשיו, מפגש שבעקבותיו דיווחה ליאת שקיבלה הרבה מאוד כוחות להמשיך, מחכה ל"ביקור" הבא שלו כאן.

המקרה הבא, של אפרת, מאפשר לראות את החיבור לשדה האנושי הרחב יותר, דרך החוויה הקיומית שחוותה כילדה:

"כלפי חוץ הכל נראה בסדר גמור. הייתי ילדה יפה, מסודרת, תלמידה טובה. כאילו הכל בסדר. אבל בבית היה כאוס… הרגשתי שאני צריכה להסתיר, שלא יראו… כל כך פחדתי… שהבית לא יתפרק… החזקתי חזק חזק. את ההורים שלי, את כל מה שקרה בבית… הם היו חלשים מדי להתמודד…וגם היום בכל כך הרבה מקומות בחיי עדיין מחזיקה…".

יכולנו להיות ביחד בשדה החוויתי ובחוויה המורגשת של ההחזקה. החזקת משפחה שלמה. החזקת הורים. ופחד קיומי שהתפרקות יכולה להיות… במקום הזה עלה כאב מאוד גדול. כאב ובדידות גדולה. שיקפתי לאפרת את האכפתיות שלה שם, למשפחתה… והאם היא יכולה לראות את רמות האמפתיה שהיו לה כילדה…

לאחר זמן מה במקום הזה, הזמנתי את אפרת למודעות רחבה יותר. לדעת לרגע שיש עוד הרבה ילדים בעולם שהיו צריכים להחזיק רגשית את המשפחה שלהם, בגיל כל כך צעיר, שחשו שאין שם מישהו בוגר שיכול להחזיק, ילדים שההורים שלהם חלשים ולא יכולים, שהם חייבים לעשות זאת כדי שלא יתפרק, שהיא שייכת לקבוצה גדולה של ילדים הוריים שתפקדו שם ככה…

לאחר רגע של שקט שאלתי האם היא יכולה לחוש את הקבוצה הזו, הזמנתי אותה לחוש את המשותף של… "כולכם יודעים מה זה להחזיק שם לבד… כולכם יודעים את אותו פחד קיומי… בואי תחושי איך את לא לבד בזה… איך את חלק מקהילה…".

בסוף המפגש אפרת דיווחה, שיכלה לחוש לשבריר של זמן את היותה חלק מקבוצה גדולה. לרגע יכלה לחוש שאין היא לבד. משהו בזה הרגיע אותה מבפנים.

 

ממד האחדות מכיל את הכל. אנו יכולים להישען על זה באופן תרפויטי. עבור אנשים רבים, הטבע הוא מרחב שנחווה כרחב ושלם, מרחב שאפשר להישען עליו ולהתחבר דרכו למשהו רחב יותר. זהו מרחב שאפשר להיות מוזנים ממנו וערוץ שפותח לממדים רחבים יותר. אנו יכולים להשתמש במרחבים אלה כמקור ריפוי בתוך תהליך טיפולי, גם בתוך חדר טיפולים.

טל, 45, מודעת לרמת המתח שהיא חווה כאשר דברים "לא הולכים כשורה". באחד המפגשים שלנו טל יכולה לחוש, כיצד היא אוחזת כאב גדול וחרדה בתוך הגוף שלה, ומבינה שרגשות אלו לא שייכים באופן בלעדי רק אליה. לאט מתבהר, שהיא אוחזת כאב בין דורי, מחוברת לצד המשפחתי של אמה, של סבתה וכל המשפחה אשר נספתה בשואה. היא נושאת גם את הפחד שלהם… הפחד שהם נשאו בתוכם…היא יכולה לראות את עיניהם המפוחדות… לשמוע את צעקתם… רואה ושומעת זאת ממרחק…

אני מבקשת מטל להאט את הקצב, לתת לעצמה לעכל את המידע ולחוש היכן היא חשה את זה…

 לאחר זמן מה, כשאני איתה עם החוויה הגדולה הזו, ממקום של התבוננות וחיבור, אוחזות זאת במרחק הנכון בתוך המרחב המשותף, אני שואלת את טל כיצד זה לפגוש זאת… והיא עונה באופן מפתיע, כפי שרק תהליך אורגני ומחובר לתחושה הטבעית של דברים יכול להוליד: "זה מאוד משמעותי לי לדעת ולהרגיש שאני נושאת זאת.. אני חשה שאני נושאת תפקיד מקודש…".

אני מזמינה אותה לחוש את זה… את המקום המשמעותי שלה בשרשרת הבידורית, חוויה ששונה מההתכווצות הראשונית..

לאחר זמן מה אני בודקת עם טל, אם היתה רוצה לשחרר משהו מהכאב ומהחרדה הזו, באופן שיכבד את המשפחה שלה ואת התפקיד שלה בתוך המארג הזה. אני מציעה לה להשתמש בטבע כמרחב שיכול להכיל זכרונות יקרים…

טל לוקחת את הזמן ובודקת דרך הגוף שלה אם זה אפשרי להניח… היא מרגישה שהיא יכולה לשחרר את הפחד ואת הכבדות שהיא נושאת כל כך הרבה שנים.

אני מזמינה אותה לחוש היכן הוא המקום בטבע שבו היא יכולה להניח זאת. לאחר כמה זמן טל אומרת: "הים… אני יכולה להניח אותם בים, כך שהם יוכלו להינשא אל האוקיינוסים הגדולים".

אני מבקשת ממנה להאט את הקצב ולראות אם היא יכולה לעשות זאת עכשיו…

טל מדמיינת מקום מסוים שהיא מכירה בחוף, חשה את המרחב הרחב והפתוח של הים… היא מתארת בקול, מתוך הקשבה עמוקה לתהליך שנוצר "בכאן ועכשיו" כיצד היא עוצרת לרגע מול הגלים… נושאת תפילה…ואז מניחה על המים משהו מהכאב והבעתה שחוו שם בני משפחתה, לא נפרדת מהם – אך נפרדת מהחלק הזה שהיא נושאת בתוכה, נותנת "לזה" לנוע עם גלי הים לאי שם…

אחרי רגעים מספר נשימה עמוקה עולה מתוך גופה והיא אומרת: "עכשיו אני יכולה לחוש כיצד הרגשות האלה מקבלים מקום ביקום".

לקראת סוף המפגש טל מדווחת על הקלה מאוד גדולה ותחושה של הכרת תודה לחיים האלו. דרך תהליך זה יכולתי לחוש, כיצד שכבה של כובד וחרדה הוסרה מחייה, מאפשרת לתנועה חדשה להתפתח, להיחוות, ולאפשר לטל לנוע למקום חדש עבורה.

 

במבט קדימה: מטפלים כסוכני שינוי

נראה שכיום, בעקבות התהליכים בחברה המודרנית ועם ההשתנות התפיסתית של הגישות הפסיכולוגיות השונות, אנו עומדים, כאינדיבידואלים וכחברה, בפני שלב חדש. בהיותנו חזקים מספיק לאחוז בשני מצבי התודעה – האינדיבידואלי והאחדותי, להכיל את רב הממדיות של עולמנו, אנו מסוגלים להחזיק ולפתח את העצמי המופרד, בד בבד עם טיפוח הקשר עם הרשת הגדולה, לפתח את היותנו שלם. מימוש של יכולת זו יצעיד אותנו צעד נוסף קדימה, כאינדיבידואלים וכחברה.

במסע הפסיכולוגי אנו זקוקים למספיק self, כדי לפתח תחושת עצמאות אינדיבידואלית ולהכיל את השונות שלנו. ממקום זה נוכל לחבק גם את הממד הלא אינדיבידואלי שלנו, מבלי לחוש איום או חוסר נוחות. יתרה מכך, נוכל להכיל זאת כהרחבה של ה self. ההזמנה היא לאינטגרציה וחיבור של חלקים, שפיצלנו מתוך השלם, למען תחושת הוויה שלמה ורחבה.

ברמה הטיפולית, זו הזמנה להעמיק ולחקור את התנועה שבין רמות התודעה וממדי הקיום, מתוך רצון וצורך להכילם כשלם, להכיל את עצמנו ואת המטופלים שלנו כאנשים שלמים, משתתפים ושותפים ברמות שונות של החיים. יש להזמין אותנו, כמטפלים, להרחיב את הפרספקטיבה ולראות עצמנו מעבר לחדר הטיפולים ולעבודה הפרטנית – כסוכנים אפשריים של שינוי חברתי ושל התפתחות כלל אנושית.

יפעת אקשטיין. מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, מורה בכירה להתמקדות, מנהלת שותפה של "התמקדות – כשגוף, נפש, מחשבה ורוח נפגשים" – בית ללמידה התפתחות והכשרה. www.hitmakdut.org,il. ליצירת קשר: Ifat.ecks@gmail.com 

*Harold Tookenay . היה לי את הכבוד להשתתף בדיאלוג פתוח עם מר הרולד טוקאני. טוקאני הינו נושא המקטרת (תפקיד המקביל לכומר או לרב) ורוקד ריקודים מסורתיים בחברת הילידים הראשונים בקנדה.

** יוג'ין ג'נדלין, פרופסור לפסיכולוגיה ופילוסופיה, מפתח שיטת ההתמקדות. ניתן לקרוא עוד על האדם, הפילוסופיה שמאחורי ההתמקדות והשיטה באתר: www.focusing.org

מקורות

יוג'ין. ט. ג'נדלין (1981). התמקדות. הוצאת מרקם.
לואיס מל-מדרונה (1997) רפואת הקויוט. על מסעות שלובים בעולמות הרפואה והרוח. שיעורים בדרכי הריפוי של האינדיאנים. הוצאת מרכז טנקה.
עידו סמיון (2012). התפתחויות בתפיסת העצמי: ממערכת סגורה למציאות חברתית ואקולוגית. פורסם ברבעון לפסיכולוגיה ממזרח למערב, פברואר 2012..

Bear Heart (1996). The wind is my mother, the life and teaching of a Native American shaman. Potter Publishers, New York.

Brach, T. (2003). Radical Acceptance, embracing your life with the heart of a Buddha. Bantam Books, NY

Brach, T. (2013). True Refuge, finding peace and freedom in your own awakened heart.  Bantam Books, NY

Garrett, J.T. and Garrett, M.T. (1996). Medicine of the Cherokee. Bear & Company. Inc., US.

Gendlin, E.T. (1992). The wider role of bodily sense in thought and language, inMaxine Sheets-Johnstone (Ed.), Giving the body its due, pp. 192-207, State University of New York Press, NY

Gendlin, E.T. (1997). A Process Model. The Focusing Institute, NY.

Gendlin, E.T. (2006). The town and human attention. [Transcript]. Talk presented at the Focusing Institute Summer School, Garrison Institute, New York.                                                                     From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2180.html

McCormic, R.M. (1997). Healing through interdependence: the role of connecting in First Nation healing practices. Canadian Journal of Counseling, Vol 31:3, p. 172-184.

Monda, L. (2000). The practice of wholeness, spiritual transformation in everyday life.  Golden Flower Publications, US.

Thich Nhat Hanh (1987). Being Peace. Berkeley: Parallax Press, US

ג'נדלין- 3 נקודות פילוסופיות



               שלוש הנקודות של ג'נדלין /  (תרגום חופשי ענתי מירון)

1. נקודה תאורטית ראשונה :

האינטראקציה היא ראשונה

אדם אינו קופסה מלאה בתכנים- בין אם אתם מכנים אותם חוויות, רגשות או מעגלים דינמיים או כל אופן בו תרצו לחשוב על מה שאני מכנה תוכן, האדם אינו התוכן. האדם הוא אינטראקציה. אני משבש את הדקדוק ואומר דבר מוזר. אני אומר שאני חושב שאנחנו אינטראקציות ( We are interactions) ).
הגוף החי הינו אינטראקציה עם האור והאדמה, המזון ועם מינים נוספים אחרים. אנחנו אינטראקציות.
אם תביטו בי תוכלו לראות שאני אינטראקציה. תוכלו לראות שיש לי את העיניים האלה, הידיים, הרגליים על האדמה, אברי המין ואת מערכת הנשימה- השאיפה והנשיפה, וההזעה החוצה והלקיחה פנימה. תוכלו לראות שאני אינטראקציה. איני רק אינטראקציה ברובד הפיזיולוגי, אלא גם עם בני אדם אחרים. תשעה חודשים עם אמי לפני הולדתי, ולאחר מכן עם כל שאר האנשים.
אני גם סוג מיוחד של אינטראקציה עם עצמי. בזמן שאני מדבר זה מתקיים בפנים, אך ברגע שאני עוצר, תיכף ומיד אני מדבר עם עצמי. כך שגם זו אינטראקציה.
כאשר אני חושב על אנשים כאינטראקציה, זה מתקבל על הדעת שבאינטראקציה עם אדם חדש הם יהיו שונים. חושו עצמכם בווריאציות שונות, כיצד הנכם שונים עם אנשים שונים. והדברים השונים שהם יאמרו עליכם, שוב, מתוך ההבדלים הללו. זה לא שלחברים שונים שלי ישנה פרספקטיבה שונה. אני הוא השונה איתם.
העבודה שלי כמטפל היא להיות סוג של אינטראקציה כזו אשר אנו מצפים שתעזור למטופל להרגיש טוב יותר. עם כל אדם זה אחר. וזה שונה מאד מלעשות זאת לבד. התוכן שונה גם אם זה נשמע דומה. גם אם האדם אומר את אותן מילים שאמר לעצמו כאשר היה לבד בחדרו, זה שונה כאשר הוא אומר אותם לך.
זה תהליך חיים שונה. וזהו המקום בו קיימת האפשרות לשינוי.
* האדם הינו אינטראקציה, לא התוכן.
* התוכן הוא תהליך חיים משתנה גם אם זה נשמע אותו דבר. אותו תוכן הינו תהליך חיים שונה לחלוטין ברמה האישית, פיזיולוגית, פסיכולוגית וחשמלית- תהליך החיים הינו שונה מכיוון שזו אינטראקציה אחרת.

בשנים האחרונות אנו מבינים שרק לחזור על הטראומה תייצר טראומה נשנית. במידה ואנו מתכוונים לחיות את הטראומה בשנית, הכרחי לוודא שנחיה זאת  כאינטראקציה בעלת מרחב רחב ונוכח יותר. כך זה יוכל להירפא. אם זו רק חזרה ואין מרחב התייחסותי רחב, זו תהיה טראומה נשנית. זו אותה הנקודה אשר אני מסביר באופן תאורטי. מה שמסמל תיאוריה בשבילי, זה כאשר אני מניח את זה לפני ואומר : או ! זה מסביר זאת ! ואתם יודעים זאת, אך אני מסביר את זה ויש לכך ערך מסוים. תיאוריה היא דבר יקר ערך…אך בו זמנית אני חושב שכל התיאוריות הינן לפחות בחלקן, שגויות. ההסבר הינו בעל ערך.
אני מסביר את מה שאתם כבר יודעים, באמירה שבני האדם הינם אינטראקציה.

* כאשר שני אנשים נמצאים באינטראקציה ביחד בחדר, ישנה רק אינטראקציה אחת, למרות שנוכחים בחדר שני אנשים. מכיוון שהאינטראקציה היא ראשונה.
ניתן לראות אנשים כנגזרת של האינטראקציה. למשל כשאתם מתייחסים  למה או מי תהיו שם עם אותו אדם. בואו נאמר שהמטופל שלי הולך הביתה ואני לא ממש מסופק וחוקר מה התרחש ואומר לעצמי : " מי היית ? ומה היית ? "  …ובכן, הייתי מי שהייתי בתוך אותה אינטראקציה. וכך גם המטופל שלי. אנחנו נגזרת – (כמובן שלא בכל דרך) – מתוך האינטראקציה. ישנה רק אינטראקציה אחת ושני אנשים. כך שאם תראיינו את שני האנשים, האם יספרו לכם דברים שונים באופן גס, אך הם מדברים מתוך אותה אינטראקציה. ישנה רק אינטראקציה אחת.
כאשר קרל רוג'רס הציג את התיאוריה שלו לגבי שלושת התנאים בטיפול : אמפטיה, אותנטיות וקבלה, הוא הוסיף תנאי- הוא אמר שהמטופל חייב לחוש בקיום שלשת התנאים הללו. ואני שהייתי באותה תקופה בתרפיה, התווכחתי אתו על כך. טענתי שאין זה נכון.  שהמטופל לא חייב להבין את התנאים הללו. המטופל יכול להיות משוכנע שהמטפל אינו מקבל כלל  את המטופל, לחשוב שלא אכפת לו מהמטופל ושאינו אותנטי ולמרות זאת, התרפיה תעבוד, במידה ובפועל המטפל אכן מקבל , אותנטי ואמפטי. באותו הזמן לא הייתה לי התיאוריה. לקח לי שנה וחצי עד שקלטתי את התנאים האלה בטיפול, אך כיצד זה התאפשר לי בתוך התרפיה? הייתי בטוח לחלוטין שהאדם הנחמד הזה ממעמד הבינוני, האדם הנהדר הזה בגיל חצי מאה, לא יהיה מסוגל להבין אותי…..המפלצת שהייתי. כך שאם הייתם מראיינים אותי אז, הייתי טוען שאף לא אחד משלשת התנאים מתקיים. במבט לאחור, אני יודע שהם התקיימו שם.
אני אומר שהאינטראקציה היא בסיסית הרבה יותר מתפישת שני האנשים אחד את השני. אם אני רוצה לדעת מהי האינטראקציה, צריך לחוש זאת. להרגיש זאת. אתם צריכים לשאול עצמכם : "מה קורה איתי פה, ברגע זה ? " אז, תוכלו לחוש זאת ואם זה רעוע, תוכלו למצוא היכן זה רעוע. "אהה, אני מכווץ, או, אני נעלם, או, הלוואי ולא הייתי פה." זו לא סוג האינטראקציה שתסייע לאדם. לכן, אני מניח שאם אתם מסוגלים ליצור את סוג האינטראקציה אשר תוכלו לצפות שתגרום לאדם לחוש טוב יותר, אתם עושים את העבודה.
פוקוסינג הוא גם אינטראקציה.

2. נקודה תיאורטית שניה :

הובלה קדימה

 חוויה/התנסות היא הובלה קדימה. "הובלה קדימה" זה מושג תיאורטי שהמצאתי, שהפך להיות שימושי ביותר. כל מי ששמע את הביטוי הזה מתחיל להשתמש בו מכיוון שכמעט כל דבר בחיים אינו לעולם לגמרי דומה ואינו לגמרי שונה.  רוב הדברים מתקשרים להובלה קדימה וכיצד ההובלה קדימה מתרחשת. אני משתמש במושג "הובלה קדימה" כאשר החיים נעים קדימה. למשל, אם אומר לעצמי : " רצית לדבר על הובלה קדימה, האם אכן עשית זאת ?". ויש לי תחושה מובחנת של כן, עד לאן שזה הגיע, זו הובלה קדימה של רגשותיי לגבי הובלה קדימה- האם אתם עוקבים אחרי ?
כאשר אנו מדברים, למעט מקרים בודדים בהם אנו רושמים מראש את מה שנאמר, אנו מדברים ישירות מהגוף, שמתם לב לכך? אתם פותחים את הפה והמילים יוצאות. ואם הן לא יוצאות אתם נתקעים. כעת אני מדבר ישירות מתוך התחושה ש
.." או, אני עומד לספר להם על הובלה קדימה."
הנקודה היא
שמה שיוביל משהו שאתם מרגישים, חושבים או חיים קדימה, מה שיוביל זאת קדימה אינו ידוע מראש.
ומכיוון שאנו יודעים רבות אודות עצמינו, אנו חושבים לעיתים שאנו יודעים (מה יוביל קדימה).
אתם יודעים לזהות מתי אתם אומרים למטופל משהו וזה מניע אותו קדימה ומתי זה לא  קורה. כעת, אתם יכולים להישאר צודקים, אתם יכולים לנסות שוב, אתם יכולים לומר זאת שלוש  פעמים, אך אם זה לא נע קדימה, אל תעשו זאת.
במקום זאת, אמרו
:
" אז מה יש שם, במקום אליו אני מצביע ? "
לעיתים קרובות אנו אומרים דברים טובים ובעלי ערך לאנשים וזה חסר משמעות ושגוי מכיוון  שאיננו מזמינים אותם ללכת לבדוק "שם", למקום אליו אנו מצביעים ושואלים: " ובכן, מה יש לך שם ?" מכיוון שמה שנמצא שם הינו תמיד מארג, התנסות מסיבית, תהליך חיים מתמשך, אשר יש בו ארגון פנימי ומורכבות גדולה יותר ממה שנוכל לומר או לחשוב. כך שאם תאמרו משהו אשר נכון במהותו, זה עשוי לקחת חמישה או שישה (מה שאני מכנה) צעדים של הובלה קדימה ואז יוכל האדם להשתמש במה שאמרת לו. עדיין, יהיה זה מאד שונה. מכיוון שלאחר חמישה או ששה צעדים שם, מה שתוכלו להגיע יהיה " או.. הייתי בכיוון הנכון. או.. ידעתי שזה אמור להיות משהו כזה".
מה שיגיע יהיה הרבה יותר ספציפי ושונה- לא משהו שהייתם יכולים לומר בעצמכם ועדיין תוכלו לחוש לעיתים את הסיפוק :
" או.. התבוננתי לכיוון הנכון". אני רוצה ליצור מושג לצעדי הובלה קדימה. אלה הם צעדים של תהליך חיים. הובלה קדימה היא הנעת חיים קדימה. אתם יכולים לחוש זאת. זה כמו לנשוף החוצה כשעצרתם את הנשימה, או לשאוף פנימה כשלא נשמתם. כמו לאכול כשרעבים. כמו ללכת לשירותים כשצריך. יש לזה רצף שלא אתם מייצרים.
החיים אינם רק מצב קבוע. הם מובילים קדימה. וכאשר זה תקוע, זה רוצה לנוע קדימה. אני מכנה זאת- צעד הובלה קדימה מרומז אשר עוד לא התרחש. ואולי זה לא יתרחש אף פעם, אך זה דוחף לכיוון, רוצה בכך, מרמז את זה. זה מייצר לכם בלגן מסוגים שונים, כיוון שזה זקוק לסוג של הובלה קדימה אשר לא התרחשה עדיין. בתחילה הצעדים להובלה קדימה מאד מאופיינים-  הם לא יוכלו לייצר סרט הוליוודי טוב- הם לא מגיעים כמו " או.. זהו הפתרון ! ". זה מגיע יותר כמו : " או.. זה קצת שונה ממה שאמרתי, אני לא חושב שאני בעצם מתבייש, אני חושב שאני… כזה…אין לי את מילים לזה.
או שמגיעים צעדים קטנים ולא לגמרי מובנים של העברה ( 
transference), צעדים משונים שאתה לא מתרברב לגביהם, כחמישה או שישה כאלה, ואז לבסוף מגיע משהו שאפשר לכתוב עליו מאמר.
הובלה קדימה מתייחסת לכל דבר חי. החיים רוצים לנוע קדימה. אתם יכולים להסתמך על זה בהקשר לשאלה מדוע מגיעים צעדים חיוביים. אני מסביר מדוע הם מגיעים. הם מגיעים כי כך הם החיים. החיים הם תנועה קדימה, תהליך חי. דברים חיים נוטים להישאר חיים. כאשר אנו מספקים סוג מסוים של אינטראקציה, האדם משתנה בתוך האינטראקציה, אך לא רק למשהו  אחר אלא לטוב יותר. החיים יכולים לשוב ולנוע.
אנו יכולים להשתמש במסגרת זו ולהוסיף לה פרטים.

 

3. נקודה תיאורטית שלישית:

מורכבות מרומזת

תהליך החיים, התהליך החוויתי, גם בצמחים וחיות, הנו מורכבות מרומזת. כל דבר שנאמר או נעשה, כל תיאוריה ספציפית לגבי זה, כל דבר אשר אי פעם נאמר הינו שגוי במידה ואתם חושבים שזהו הדבר עצמו. אם אתם חושבים שזה עשוי לסייע לחשוב על דבר זה בדרך זו אז התיאוריה עשויה להיות נכונה, להיות לעזר רב. אם אתם חושבים  שדברים חיים בנויים מתבניות ההמשגה המילוליות האלה, אתם כבר טועים עוד לפני שתאמרו מהי התיאוריה. לעיתים תיאוריה היא דבר נפלא ומסייע ולעיתים היא שגויה בתכלית. החיים אינם בנויים מתבניות תיאורטיות, או כל תבנית שהיא.
החיים הם אינטראקציה של הובלה קדימה. ולכן זה תמיד, באופן מרומז, מורכב, מסובך ומעניין יותר.
לפעמים אני מתחנן בפני המטופל שלי: " בוא נהיה סקרנים לגביך, באופן  בו נוכל לשמוח לגלות, כשזה יפתח, כמה כל זה מעניין ומפתיע, מורכב ומסובך, בלתי צפוי ולא ניתן לצפייה מראש. אני מקווה שנוכל להישאר מתעניינים, מכיוון שלמרות שכרגע זה נראה כמו אבחנה כזו או אחרת, אם תינתן לזה רשות לנשום, תוך חמש דקות זה יהיה משהו  אחר. זה אכן יהפוך למשהו מורכב יותר……..ויהיו לזה כל מיני צללים…אני יכול לכנות זאת מורכבות מרומזת.
אם אתם מניחים תיאורטית שזוהי מהות האדם, זוהי הפתולוגיה, זוהי הדינמיקה, אלה הם הארכיטיפים, אלה הם דפוסי ההתנהגות, לא חשוב כיצד תכנו זאת, מתחת לכל זה, ישנה מורכבות מרומזת. אם אתם מניחים כך באופן תיאורטי, כל העבודה הטיפולית שלכם תתמוך בזה. לרוב האנשים ישנה תיאוריה באופן שכזה, אם תלכו לקליניקה ותקליטו אותם, לא תהיה שם כמעט מערכת יחסים. החיים- אדם, דבר חי-  כל המילים האלה בעצם מתייחסות למה שבאמת מתקיים- מורכבות מרומזת. זוהי מורכבות מרומזת אשר רוצה להיות מובלת קדימה וזה בפני עצמו כבר אינטראקציה. זו, לפחות באופן חלקי ובעיקר חשוב, אינטראקציה אתך, אם אתה עובד עם זה, בעצם, בשני המקרים. בין אם אתה עובד עם עצמך או עם אדם אחר, אתה צריך להתבונן באינטראקציה שמתרחשת. איך אני מתייחס לעצמי ? מיהו האדם שמתמקד, העכביש אשר במרכז רשת העכביש – (אמירה התמקדותית) ובכן, המתן רגע, זה לא הולך להביא שום שינוי. ראשית אגש פנימה אל המקום בו זה אינו בדיוק כך. המקום בו אני יכול להיות בקשר עם העמימות המתמשכת. המורכבות המרומזת הינה שונה בתכלית מאדם לאדם. כל אדם הינו נקודת מבט ייחודית על העולם, ללא תחליף. כל אחד מאתנו שונה לחלוטין ועדיין אנחנו גם מחוברים, חלק מרקמה אנושית אחת, כך שהקיום שלך, מתוך המקום שלך, הוא שונה לגמרי. אך, כאשר אתה מדבר "משם", כולנו יכולים להתייחס לזה. ככל שתוכל לדבר "משם" באופן פרטי, אוטיסטי, ספוגי,  שלא ניתן לתארו, זה יהפוך להיות משמעותי יותר, מכיוון שזה יהיה רחוק יותר מכל הפטפוט.

* תודה לבועז יכין ולבועז שביט על התמיכה בתרגום.

.



           

A crack in the shield

Focusing as a way of coming back 'home' to ourselves

Anna Jongeleen*

"Many people are very remote from themselves and the focusing process allows them step by step, to open up again these channels of contact to their inner selves and the world." Founder of the Focusing Institute and Philosophy, Eugene Gendlin

This is the third time we meet. Suzan sits in front of me in awe of the new found connection with herself.  "Wow!" she bursts out, "this feels so new". She thought the Focusing technique would be a means to get herself more into focus on a mind level:"To get myself back on track".  The understanding of the word focusing she, and most of us have,  is one where we experience ourselves and the world as “being in or out of focus” or “lost on track. While Focusing she starts to realize what she has been missing out on all this time… an inner, experiential connection with her whole self. She is starting to glimpse the intimacy of this new found connection.

This young woman came to me after experiencing a period of sheer depression, and when at the peak of it, she had the profound realization of seeing how she shielded herself from herself, life and other people around her. Too afraid of sharing what was felt inside, she got used to either hiding, not talking, or running away from conflicting events in her life. Upon this realization she decided it was time to change, and called up a dear friend. She began, for the first time in her life, sharing her depression. A huge step for this young woman.  In our last session she realized that this pattern stems from very early age, ever  since she can remember herself as a child.

Her 'exposure' to friends and husband regarding her feelings and inabilities, gave her the courage to seek  more professional help, and thus ended up sitting with me learning how to practice "Focusing".

Focusing is a way of connection to your body, using the word body in the most extended possibility. In focusing, body contains the physical, the emotional, the mental,  the energy ,the spiritual and the unknown realms. To be able to be in touch with these realms, we put our attention on what Focusing founder Gendlin calls “the organism”.  The organism is our whole interconnected bodily system, including all those realms. We make contact, focus on what we call in Focusing, the felt sense. The felt sense incorporates what is felt and focused on as sensations, emotions, energy or thought that is somehow bundled together, unclear, vague and may be very, very remote at first. Focusing on the felt sense, is like we used to get a focus with the old non digital cameras. Turning the lens slowly and patiently until we get the picture in focus.

Suzan sits in front of me, eyes closed. "There is so much in my head" :she says. " it is completely packed in here"

I gently mirror her what I just heard;" There is so much in your head, completely packed"

Suzan: 'yes… it goes outside of my head too"

Me: ' the fullness feeling also continues outside of your head..."

Suzan: ' a constant stream of thoughts, planning, worrying, thinking …always  busy.."

Me:  ' your head is always busy, thinking, worrying.. Is it ok to just be with this constant stream in your head flowing out? Sensing the feeling of it?"

Suzan: "I'll try..."

 

She now pauses for a while. Until this moment she had been talking constantly. Explaining me how her insight had come to her in the midst of her depression. Realizing she had been holding back herself from life from sheer fear of failure or even success. The thought of being recognized for her talents and qualities even scared her more than the possibility of failure.  She kept on talking about the lack of confidence, and how that created a bubble around her making it unable to share her feelings with others and to manifest herself in this world.

She is 'sitting' for a long moment with this busy feeling in her head, pausing, listening and sensing into this experience. She is making contact with the felt sense of it.

She no longer is 'it'; she is 'with' it.

 

Me: ' Is there a sense of it?"

Suzan:' Wow!" she bursts out, "this feels so new!'

And opens her eyes with an exciting surprised look.

Me: 'There was something in this experience that felt so new!'

Suzan:' I could feel this 'buzzzzz' in my head. And then I realized that I always thought that I am that 'buzzzzzz'. And then I started to doubt what then( if not the buzzzzzz) I am… and then I got a strong headache…'

Me: ' So you could really sense this 'buzzzzz' in there and understood that you are not that 'buzzzz', that there is You and It. And a doubt arose of who you really are…. 

Suzan: 'yes! The headache is really getting strong now… Wow! I got something new here!'

Me:' You really got something new here…'(emphasizing the 'new')

Suzan: Rubbing her head, and nodding. She is quiet, with this inward attention.

We stayed a little longer with the 'new' feeling. Giving it some more space and acknowledgment although there also was a strong urge to stop the session. Focusing was still very new to her, and her capacity to stay with something hadn't expanded fully yet. It is a new skill to be learned. To be able to be with an inner experience, to allow it to be whatever it is in the moment. To be able to contain the whole experience, not to resist or reject and to address it with empathy and kindness so it will open up and show us more and more details about itself. While listening to it, to the felt sense, an interactive dialog has started. There now is an I, who's listening, Focusing, and an It, a felt sense, which is opening up, bringing forth new information and connections. In this dynamic 'dialog' between the I and the It, there is a space. A new found space… and that's where the miracles happen…where new steps arise, where life is evolving forward often in the most unexpected ways. The Focusing process often moves in erratically lines, seemingly going back and then forth, up and down, left and right. Sometimes information comes up that seemingly has no relation with the steps before. Even the headache Suzan felt has its meaning. It might be the body's way to pull the brakes.. Suzan was maybe trying too hard, or the fear of what might come next was too overwhelming and created the headache. But more possibly there is a meaning in there that is still unknown to us, and has much more to it then we can imagine.

Esther has been coming to me punctually every week for Focusing sessions. A few months ago she realized through profound inner experiencing, how she had been shielding herself from life, including her own inner life. She started to experience a totally new way, for her, of experiencing life. One that was felt as freer, more authentic, spontaneous and kinder. As many of us, she had been used to living with an inner harsh dialogue, just like the young woman Suzan that we met before. This 'shield' is a product of a survival mechanism that includes a certain harshness toward oneself, pushing oneself onwards with  life when met with overwhelming difficult experiences in  childhood. The child 'self' has to create a shield, between oneself and the overwhelming emotions and sensations a very difficult or traumatic experience give rise to, and between the  sense of self and the outside world in order to cope with it. Many patterns, beliefs, convictions, identifications and emotional pains are connected to this formation of a 'shield'.

"Ring the bells that still can ring

Forget your perfect offering

There is a crack in everything

That's how the light gets in."

* Anthem, Leonard Cohen

 

In the focusing process we know to give as much time as needed for all the threats woven into this shield to melt away. "You cannot go slower than the slowest process" is a focusing slogan often used.

The arising of fear is natural in this process of getting to know one's true nature. Taking it slow is critical, being very gentle and allowing the seemingly tiniest steps to unfold, and even being ok with the breaks in the focusing process that can happen.

In later meetings with Suzan it became clear that the 'new' feeling was the glimpse of a whole new connection to herself. As if looking into a fully packed room suddenly realizing how much stuff there is in there, and upon 'seeing' the stuff realizing that 'she' is seeing it instead of 'identifying with it. Hence allowing the opening up to the possibility of also experiencing the room itself and the space in it, in where all this stuff 'sits'. A room with breathe. A room that is able to contain all of the 'stuff'.  A room with space that allows life forwarding process steps to unfold evolve and change.  A space in where 'I' can listen to 'It'.

She now is starting to be very successful in her career. No longer blocked by the fear (that still arises but now is more heard, and contained) of success or failure, of sharing her feelings, of pursuing her innermost dreams…

Every step in the Focusing process will bring us closer of being in contact with what is experienced inside one's self and in allowing the Focusing process to lead us toward transforming from being hidden, stuck in identifications and beliefs, into authentic, free, human beings. At home in and with ourselves and the world we live in.

" Your first power is oneness power, the power that comes from you as awareness being one with you as knowing and you as meaning, and you as awareness not shielding off from you as knowing just because you can. You have all of the power to be at one with what all of you really is."  John Deruiter

Imagine again this fully packed room full of stuff. These things are your beliefs, concepts, convictions, memories, judgments, emotions and so on. Now take a few steps back and just look at all the stuff in there. Sense how that makes you feel. Take a breath, and shift your focus to the empty space in between the stuff. Check how much space there is for you in relation to the volume of the stuff. Sense how that makes you feel. Allow the connection with the empty space in which all your stuff exists to expand. More and more. And feel the sensation in your body. There is your body and there is the accumulated stuff in there. And there is You and all that empty space containing all of your Self.

"Wow, this feels so new!" might become the alive feeling of every new step in your life process no matter what is encountered.

 Focusing is an invitation to come back home to one's whole, ever new, natural Self. Focusing restores our connection with our inner life flow and heals the inner patterns. Focusing brings a sense of belonging, of trust to one's inner power, life's process and the ever changing newness of life.

  *Anna Jongeleen

Certified Focusing Professional, Child Focusing. Working as a  Holistic  Body Therapist and Creative Child Counselor. Teaching Focusing Body Work and  in training to teach Focusing basic course with Focusing Coordinators Ifat Eckstein and Anat Miron. BA in Arts. Currently living and working in Israel.

 

Spiritual Path-in FOT

Spiritual Path-in focusing oriented psychotherapy

First article in series

Ifat Eckstein*

Your physically felt body is in fact part of a gigantic system of here and other places, now and other times, you and other people – in fact, the whole universe  (Gendlin 1996).

 Our body is much more than a physical body. Our body consist with layers rich of information and has a direct connection with the universe and other levels of existence. A connection with these extended fields happens through the felt sense.  The felt sense enables us to connect with the physical experiential field which is part of a more extended experiential field.

The word Spirituality itself evokes many personal associations, and has different definitions and perceptions from one person to another. In this article,  I use the word spirituality as the ability to experience existence  as a large, expanded interconnected field going beyond our mundane existence. A field that is nurturing and supporting to our process steps towards experiential change and healing in the here and now.

Connection to these extended fields happens through the body. The gate is the felt sense – a bodily experience that becomes more distinct if attention is paid to it. At first this sensation is not clear, obscure, vague. It contains the experience of the whole situation, which is felt (usually) in the middle of the body. This experience contains the implicit and further information and movement that become more and more clear by images, new words and new understanding ( Gendlin, 1996 ).

 "The  word "implicit" is  used as a philosophical concept by Gendlin. He illuminates how the implicit function in experiencing and how our current experiencing is carried by the organism on a bodily level as an intricate , yet to be differentiated mesh of potential meaning. The implicit function outside of our awareness and includes one's past, present, and future direction, as well as our partnership in a extended awareness, all felt together as one whole. The implicit includes our participation in the larger consciousness that moves through all things". (Doralee Grindler Katonah).

Hence the human body plays an important role in the development of the spiritual awareness. When we are present with what we feel, there is the possibility to be in touch with the extended bodily field which includes the environment and other fields of knowledge, (such as contemporary history and history from a previous life and other places, and more). The extended body allows new meanings related to the subject itself to move in the here and now in a process of change. Whilst connecting to the felt sense, we can connect with a lavish space which includes our history, our present situation and steps that carry forward our life energy.  Thus space is created for acceptance of the sublime and mysterious, for the possibility of something greater that supports life and allows processes of change and healing to happen.

Two years ago I wanted to register to a senior focusing teacher's workshop who came to Israel. This workshop was a continuation of the workshop that I attended years earlier. Registration began two months in advance and I applied to register. During the telephone conversation something inside me twisted. Without understanding what it was, I found myself asking a question which is not typical to me – "Can I be acquitted on the cost of the workshop if I could not attend it?". Something inside me knew that it is better not to enroll now … I decided to listen to the inner sense, although I did not have any legitimate reasons for this….

Two months later I find myself sitting in the waiting room at Carmel Hospital, while my father goes through a catheterization procedure . In the tense silence of waiting outside the operating room, I suddenly realized: "now, right now, the workshop with the senior teacher from abroad takes place!". Two months earlier in that phone call, something inside me knew, felt,  that I would not be able to participate .. that I would be needed in another important place .

When we are open to the extended experiential bodily field, help arises. Steps, that we could not think of or plan by our usual means, appear. Steps that contribute to the inner healing. This connection allows for new meanings to arise in us and to expand our personal healing abilities. You may say, when this extended field is felt and sensed, important information becomes available and there is a significant expansion of the self and the meaning of life.

I sit in front of a woman named Shira. Shira lost her son in a military action. Pain is in the room. Sharp, black and downward pulling. She describes it as a black hole, that is really hard to withhold  from falling into and on the other hand there is the desire to fall into it and give up. I ask her gently to be present with these two opposing movements in her: the one that wants to give up and fall, and the other movements that wants to safe herself and be safe.

Deep heaviness is in the room.  A tough feeling. It is important to me to be there for her in this place. In her life, outside the consulting room, she does not dare to impose that on her surroundings. I invite her to give place to this weight that she carries within her. I ask her if it is possible to allow a more extended field to support her in bearing this great pain… To feel that she does not have to bear all this alone.

It takes a few moments … It is possible for her. A small breath appears. Something becomes a bit more spacious. Suddenly two birds appear on a branch of a tree by the window outside the room and begin to twitter.  Paying attention and recognizing the birds, Shira tells me it is a pair of Pycnonotus and that it feels as if they are having a love talk. It seems there is a relationship and love between these two birds.

We are briefly with the chirp, with the music that the birds bring into the room … Something has changed. "It's easier for me," Shira says, adding: " life is calling me … There are children who need me …"  I look at Shira and feel a life energy pulsating in her again, flowing. Something blocked was lifted. The birds vitality met with her life force.

In focusing we learn to connect to this experiential field. Moreover, we experience again and again, that our "I" is bigger and wider than all the issues we carry within us. Key to the focusing process is giving attention to the bodily sensations about the issue. The felt sense is a distinct experience, and carries a wide range of potential significance, even when it is still unclear. Giving attention to the felt sense allows new meaning to become clear and new symbols to emerge. When the felt sense is given space, recognized, and acknowledged, it opens a space between the "problem" and the person. Gendlin described this space as a place of wholeness, separated from our problems.

This is an internal space, as you can feel it in the process of "clearing a space" (the first step in the process of focusing, which in itself stands also on its own), but is also found in the interaction between therapist and client. When the therapist knows how to be connected to this space, where there is "nothing  in between", no judge, no interpretation, no professional idea (although they can be important in some phase in the therapy), just opening  a space for what wants to come in the matrix's of the process,  and allowing it to exist, in wholeness and connection to extended fields.  Hence a whole world can open up for the client's life processes, (and for the therapist as well in some way).

The therapist listening quality is significant, and the base of the experiential work and the extended fields of spiritual dimensions. The quality of listening contains silence and respect for the process and the individual himself. It contains qualities of empathy, acceptance, gentleness and patience for the step by step unfolding bits and pieces of the process.  Without interrupting the process nor being pulled into interpreting and determining into conclusions. The quality of the listening invites friendliness to whatever comes. The basic attitude is that the 'knowing' of the healing steps, is contained within the client. The direction of healing and possibilities of change are within the process itself. The therapist supports the process allowing it to evolve and happen.

The therapist invitation is to be in contact with the body and what is experienced in it. There is an invitation to slowdown, in order to be in contact with the inner experience and what comes out of it. In this slowing down there is a shift from the state of action (doing) towards the state of being, which allows the listening to something new. The therapist invites the client to be in this state and to allow the arising of a new space.

Carl Rogers, in his later years, spoke about the significance of spiritual moments in psychotherapy. He was a master in creating conditions that allow a place for sanctity in relationships. Later in his life he became more and more intrigued by the sacred moments that occurred in the therapeutic encounter. (Mia Leijssen, 2008).  "I feel at time when I'm really being helpful to a client of mine…there is something approximating an I-Thou relationship between us, then I feel as though I am somehow in tune with the forces of the universe or that forces are operating through me in regard to this helping relationship" . (Rogers, 1989, p 74).

Gendlin shed more light, by adding to this approach the role of the body and physical sensation as part of the wider awareness development, and implemented the concept and process relating to the felt sense, allowing a wide field of healing and meaning in the experiential space of contact. Referring to the felt sense Gendlin talks about the verge of consciousness – a sense that there is more then what one says or knows, when the shift occurs into a new space where new information can emerge. This understanding teaches how the implicit, within the felt sense, is formed through our interaction with it, revealing itself to our consciousness and creating a sensation of the whole. According to Gendlin, we have the ability in our innate nature to sense the environment directly, just as plants and animals sense their environment, affected by it and affecting it. Often we are not able to  sense our environment directly because of our patterns and convictions, our need to label and arrange information. These barriers stand between a person and the immediate experience, where everything is fresh, alive, flowing and connected to the universe. Many people, are very remote from themselves and the therapeutic process allows them, step by step, to open again these channels of contact with the world.

Focusing oriented therapist, allow life processes to be and move forward. This is a holistic approach, different from perceptions that define and conceptualize by categories. When a person feels stuck in a certain area of ​​his life, it is not approached as a concept or content. It is seen as a difficult experienced part within the greater life process – a process that was blocked from evolving. We need to help the process to  slowly come back to the flow of life,  and as in every experiential step, options we could not think of in advance, arise and allow something else to move forward.

Focusing therapy allows us to be in moments of intimacy, that no other way can allow. The therapist has the opportunity of meeting with the inner story, with the vague and clearer feeling, with the emotion, step after step. These are moments of spiritual grace – a touch of life's sanctity. In this therapy the intentional focus is on the sanctity of the process itself, together with a deep respect for the unknown and for the significance of events. This intention comes from the belief that what one feels or experiences can be part of one's life process, including construction and development, and that possibilities can arise from the process itself. There is no rush to solve problems, but instead an allowing of arising of what not yet has been formed. Psychotherapist relations and the experiential process point toward a deep process, that knows that there is something beyond us. In this process there is the belief that the human is basically a spiritual being, who can under certain conditions move forward with the energy of creation and vitality.

"Our experiences in therapy involve the transcendent, the indescribable, the spiritual. I am compelled to believe that I, like many others, have underestimated the importance of this mystical, spiritual dimension" (Rogers, 1980, p 130). In his portrayal of the "person of tomorrow" Rogers come forward with his yearning for the spiritual as he describes this person as a spiritual seeker -…this kind of person wishes to find meaning and purpose in life that is greater than the individual.

As therapists, we must understand that spirituality is not a subject or a methodology that should be integrated into the therapeutic field separated from the therapy itself. It exists in the interactive field in the encounter between therapist and client. Using this spiritual interactive extended field may enhance therapeutic process and deepen the wonders of this world.

 

Sources:

Gendlin, E.T. (1981) focusing. Bantam Books

Gendlin, E.T. (1996). Focusing oriented psychotherapy.Guilford Press

Gendlin, E.T. (1997). A process Model. New York. Focusing institute

Doralle Grindler Katonah. Clearing a space. In Joan Klagsbrune, The Sacred Art of Psychotherapy: Spiritual gateways for Therapist and client (2011). Selected paper

Mia Leijssen (2008). Encountering the sacred: Person centered therapy as a spiritual practice. Psychology Department K.U.Leuven, Belgium

Rogers, C. R. (1980) Way of Being. Boston: Houghton Mifflin

Rogers C.R. (1989) a new psychotherapy. In H. Kirschenbaum & V. Land Henderson (Eds). The Carle Rogers reader (p. 63-76)

 

*Eckstein Ifat – M.S.W. Therapist and supervisor of couple and family therapy. Focusing Coordinator. Director together with Anat Miron of "Focusing – When Body, Soul, Mind and Spirit meet – A home for learning development and training". www.hitmakdut.org.il

 

Translation/editing from Hebrew: Anna Jongeleen

נתיב רוחני ב- FOT

נתיב רוחני בפסיכותרפיה מוכוונת התמקדות

מאמר ראשון בסדרה

אקשטיין יפעת*

 

Your physically felt body is in fact of a gigantic system of here and other places, now and other times, you and other people – in fact, the whole universe (Gendlin 1996).

הגוף שלנו הוא הרבה יותר מגוף פיזי. הוא מכיל רבדים של עושר וחיבור בלתי אמצעי ליקום ולרמות קיום נוספות המתקיימות בו. החיבור לרחב יותר מתקיים דרך התחושה המורגשת, המאפשרת קשר עם השדה החוויתי הפיזי, אשר מהווה חלק מהשדה החווייתי הרחב.

המילה רוחניות עצמה מעוררת אסוציאציות אישיות, שונה בהגדרתה ובתפיסתה מאדם לאדם. עבור מאמר זה, רוחניות היא האפשרות לחוות את הקיום כדבר רחב יותר וגדול יותר, מעבר לקיום המעשי שלנו, לחוות את הקיום כמחובר, מזין ותומך בצעדי שינוי וריפוי בכאן ועכשיו.

החיבור לשדות רחבים יותר הוא דרך הגוף. השער הוא התחושה המורגשת  – אשר היא הסף של המודעות, תחושה של יותר ממה שהאדם אומר ויודע. מדובר בתחושה לא ברורה, מעורפלת, עמומה, חוויה של כל הסיטואציה, אשר מורגשת (בדרך כלל) במרכז הגוף (ג'נדלין, 1984, עמ' 79). זו תחושה המכילה בתוכה את המרומז. "המרומז" (implicit) מתייחס לכיצד החוויה נושאת בתוכה, ברמה הגופנית, רשת של משמעות פוטנציאלית חדשה. אותו מרומז פועל מחוץ למודעות שלנו וכולל את העבר שלנו, ההווה וכיוון עתידי, כמו גם את השותפות שלנו במודעות רחבה יותר. כל זה נחווה ביחד כשלם (Doralee Grindler Katonah).

מכאן שהגוף האנושי משחק תפקיד בעל ערך גבוה בפיתוח המודעות הרוחנית. כאשר אנו בנוכחות עם מה שאנו חשים, יש אפשרות להיות בחיבור עם הגוף הרחב יותר הכולל גם את הסביבה, שדות ידע נוספים, כמו היסטוריה עכשווית ומחיים קודמים, ידע ממקומות אחרים. הגוף מאפשר למשמעויות חדשות הקשורות לנושא עצמו להגיע ולעבור בכאן ועכשיו תהליך של שינוי. בהתחברות לתחושה המורגשת יש לנו אפשרות למרחב עשיר הכולל את ההיסטוריה שלנו, את ההווה וחיבור לצעדים הבאים שיישאו את אנרגיית החיים קדימה. נוצר מרחב לקבלת הנשגב והמסתורי, לאפשרות של משהו גדול יותר לתמוך בתהליכי החיים והשינוי ולאפשר ריפוי.

לפני כשנתיים רציתי להירשם לסדנה של מורה בכיר להתמקדות שהגיע לארץ. היתה זו סדנת המשך לסדנה שבה השתתפתי שנה קודם לכן. ההרשמה החלה כחודשיים מראש והתקשרתי על מנת להירשם. ובתוך השיחה הטלפונית… משהו בתוכי התכווץ. בלי להבין מהו, מצאתי את עצמי מבררת ושואלת שאלה שלא אופיינית לי – האם אוכל להזדכות על עלות הסדנה במקרה שלא אוכל להגיע.  משהו בי בפנים ידע, שעדיף כרגע שלא ארשם…החלטתי להקשיב לתחושה הפנימית, למרות שלא היה לי סיבות הגיוניות לכך….

חודשיים לאחר מכן, ביום רביעי, אני יושבת בחדר המתנה בבית חולים כרמל, בעוד אבי עובר ברגעים אלה צנתור. בשקט המתוח של ההמתנה מחוץ לחדר הניתוח, מחלחלת בתוכי הידיעה, שעכשיו, בדיוק עכשיו, מתקיימת הסדנה שאליה לא נרשמתי. משהו בתוכי ידע אז, חש, שלא אוכל להגיע..שאהיה במקום חשוב אחר..

כשאנו פתוחים לשדה החוויתי, מגיעה עזרה. מגיעים צעדים שלא היינו יכולים לחשוב עליהם או לתכנן אותם בדרכים הרגילות. צעדים שיכולים לסייע בהילינג הפנימי. חיבור זה מאפשר לנו להכיר במשמעויות חדשות ולהרחיב את אופציית הריפוי האישי. אפשר לומר, שכאשר מכירים וחשים את השדה הרחב יותר, אינפורמציה משמעותית הופכת נגישה, וישנה הרחבה משמעותית של ה"אני" ומשמעות החיים.

אני יושבת מול שירה. שירה שכלה את בנה בפעולה צבאית. הכאב נמצא בחדר. חד, שחור,  סוחף למטה. היא מתארת זאת כחור שחור שממש קשה להישמר לא ליפול לתוכו, ומצד שני על רצון עז ליפול ולחדול. אני מזמינה אותה בעדינות רבה להיות בנוכחות עם שתי התנועות המנוגדות שבתוכה: זו שרוצה לחדול וליפול, וזו שרוצה לשמור ולהישמר.

כבדות רבה מאוד בחדר. תחושה קשה. חשוב לי להיות שם עבורה במקום הזה. בחיים, מחוץ לחדר הטיפולים, היא לא מעזה להכביד כך על סביבתה. אני מזמינה אותה לתת מקום לכובד הזה שהיא סוחבת בתוכה. לחוש כיצד מרחב גדול יותר יכול לעזור לה להחזיק אותו. להרגיש שהיא לא חייבת להחזיק לבד, שיש כמו מרחב בלתי נראה שניתן להניח שם לרגע את הכובד, מבלי לפתור דבר.

זה לוקח מספר רגעים… זה אפשרי עבורה. מגיעה נשימה קטנה. משהו נהיה טיפה יותר מרווח. פתאום התיישבו שתי ציפורים על ענף של עץ ליד החלון והחלו לצייץ. שירה אמרה לי שזה זוג בולבולים. זה מרגיש שהם מנהלים שם שיחת אהבה. שיש בין הציפורים יחסי זוגיות ואהבה.

היינו לרגע עם הציוץ, עם המוסיקה שהציפורים הביאו לתוך החדר… משהו השתנה. "יותר קל לי", שירה אמרה והוסיפה: "יש חיים שקוראים לי… יש ילדים שצריכים אותי…" ואני מתבוננת בשירה ומרגישה, שאנרגיית החיים שוב פועמת בתוכה, זורמת.  משהו בחסימה טיפה הותר… החיות של הציפורים פגשה  את אנרגיית החיים שבתוכה…

בהתמקדות אנו לומדים להתחבר לשדה החוויתי. יתרה מכך, אנו שוב ושוב חווים, כי ה"אני" גדול ורחב יותר מסך כל האירועים שאנו נושאים בתוכנו. המפתח לתהליך ההתמקדות הוא שימת הלב לתחושת הגוף סביב נושא. התחושה המורגשת נחווית באופן מובחן ונושאת מגוון רב של משמעות פוטנציאלית, גם כשהיא עדיין לא ברורה. שימת הלב לתחושה המורגשת מאפשרת למשמעות החדשה להתבהר, בזכות הסמלים שמתהווים דרכה. כאשר התחושה המורגשת מקבלת מקום, הכרה, ונמצאת במרחק נכון, נפתח מרחב בין "הבעיה" לבין האדם. ג'נדלין תיאר מרחב זה כ"מקום של שלמות, מופרד מהבעיות שלנו".

מרחב זה הוא פנימי, כפי שאפשר לחוש אותו בתהליך של "פינוי מרחב" (השלב הראשון בתהליכי התמקדות, אשר עומד גם בפני עצמו), אך נמצא גם בתוך האינטראקציה שבין המטפל והמטופל. כאשר המטפל יודע להיות בחיבור למרחב זה ולאפשר לו להתקיים, מתוך כוליות וחיבור לשדות רחבים יותר, עולם שלם יכול להיפתח למען תהליכי החיים של המטופל (ובאיזשהו אופן גם של המטפל).

איכות ההקשבה של המטפל משמעותית ומהווה קרקע לעבודה עם השדה החוויתי הרחב יותר ועם הרבדים הרוחניים. יש בהקשבה שקט וכבוד רב לתהליך ולאדם עצמו, איכויות של אמפתיה, קבלה, עדינות, סבלנות לצעד אחרי צעד שיבצבץ מתוך התהליך, מבלי להפריע ולמשוך לתוך פרשנות וקביעת מסקנות. איכות ההקשבה מזמינה להיות בידידות עם מה שמגיע. העמדה הבסיסית היא כי הידע (knowing) של צעדי הריפוי הוא אצל המטופל. הכיוון של הריפוי והשינוי נמצאים בתוך התהליך עצמו. המטפל מחזיק את התהליך ומאפשר לו להתפתח ולקרות.

המטפל מזמין להיות בקשר עם הגוף ועם מה שנחווה בתוכו. יש הזמנה להאטה, כדי להיות בקשר עם החוויה הפנימית ועם מה שעולה שם. בהאטה יש מעבר מעמדה של עשייה (doing) לעמדה של הוויה (being), אשר מאפשרת הקשבה למשהו חדש. המטפל מזמין את המטופל להיות בעמדה זו ולאפשר את היווצרות המרחב החדש.

קרל רוג'רס, בשנותיו המאוחרות יותר, דיבר על משמעות הרוחניות בתוך הפסיכותרפיה. גדולתו היתה ביצירת תנאים, המאפשרים מקום לקדושת האדם וליחסיו. "אני מרגיש בזמן מסוים, כאשר אני ממש עוזר למטופל שלי… ויש שם משהו שקרוב ליחסים של  I thou – ואז אני חש שבדרך מסוימת אני מסונכרן עם הכוח של היקום, או שהכוחות פועלים דרכי בהתייחס ליחסי העזרה הללו". (רוג'רס, 1989, עמ' 74).

ג'נדלין האיר והוסיף לגישה זו את התפקיד של הגוף והתחושה הגופנית כחלק מהתפתחות המודעות הרחבה יותר, ותבע את המושג ואת התהליך המתייחס לחוויה המורגשת, המאפשר שדה רחב של ריפוי ומשמעות בתוך מרחב חווייתי של קשר. בדברו על התחושה המורגשת מדבר ג'נדלין על סף של המודעות – תחושה שיש יותר ממה שהאדם אומר או יודע, כאשר השיפט הוא לתוך מרחב חדש שבו יכולה להתקבל אינפורמציה חדשה. הבנה זו מלמדת, כיצד הסמוי, הנרמז (implicit), נמצא בתחושה המורגשת, מתהווה תוך כדי האינטראקציה שלנו איתו, נגלה למודעות ויוצר תחושה של שלם. לדבריו של ג'נדלין, בטבע המולד שלנו יש את היכולת לחוש את הסביבה באופן בלתי אמצעי, בדיוק כפי שהצמחים ובעלי החיים חשים את הסביבה, מושפעים ומשפיעים. פעמים רבות איננו חשים זאת, בגלל דפוסים, עמדות, צורך לתייג מידע בתבניות ועוד. מחסומים אלה עומדים בין האדם לבין הרמה הבלתי אמצעית הזו, שבה הכל טרי, חי וזורם ומחובר ליקום. אנשים רבים, לדבריו, נמצאים במרחק מאוד גדול מעצמם והתהליך הטיפולי מאפשר צעד אחר צעד לפתוח שוב ערוצים אלו של קשר עם העולם.

מטפל בגישת ההתמקדות יודע לאפשר לתהליכי חיים להיות ולנוע. זוהי תפיסה הוליסטית, שונה מהתפיסות המגדירות ומקטלגות לפי קטגוריות. כאשר אדם חש תקיעות בתחום מסוים בחייו, אין זה מושג או תוכן. זהו סוג של קושי בתוך תהליך החיים הרחב – תהליך שנחסם. עלינו לנסות לעזור לתהליך לחזור לחיים לאט לאט, כשבכל צעד חוויתי אופציות שלא יכולנו לחשוב עליהן מראש נפתחות ומאפשרות לעוד משהו לנוע קדימה.

ההתמקדות בתרפיה מאפשרת להיות ברגעי אינטימיות, באופן ששום דרך אחרת לא מאפשרת. יש למטפל אפשרות להיפגש עם הסיפור הפנימי, עם התחושה המעורפלת והמתבהרת, עם הרגשות, צעד אחרי צעד. אלה רגעים של חסד רוחני – נגיעה בקדושת החיים. יש בתרפיה התכוונות לקדושת התהליך וכבוד רב אל הלא ידוע ואל המשמעות של הדברים. התכוונות זו באה מאמונה, שמה שהאדם מרגיש או חווה יכול להיות חלק מתהליך חיים שיש בו בנייה והתפתחות, וכי האפשרויות יכולות להיווצר מתוך התהליך עצמו.  אין מהירות לעבר פתרון בעיות, אלא מתן אפשרות להיווצרות של מה שטרם נוצר. היחסים הפסיכותרפויטיים והתהליך החוויתי מצביעים לכיוון של תהליך עמוק, היודע שיש משהו נשגב מאיתנו. בתהליך זה יש אמונה שהאדם הוא בבסיסו ישות רוחנית, אשר יכולה בנוכחות תנאים מתאימים, לנוע עם אנרגיה של בריאה וחיות.

"החוויה שלנו בתרפיה כוללת את הנשגב, הבל יתואר, הרוחני. אני חייב להאמין שאני, כמו גם הרבה אחרים, לא מעריך מספיק את החשיבות של המסתורי, את הממד הרוחני" (רוגרס, 1980, עמ 130). בתארו את "האדם של מחר", רוג'רס הולך צעד נוסף בכיוון זה, כאשר הוא מתאר את האדם כמחפש רוח (spiritual seeker) – האדם המחפש משמעות ומטרה בחיים, שהיא גדולה יותר מאשר האינדיווידואליות.

כמטפלים, עלינו להבין שרוחניות אינה נושא או מתודה שצריך להביא לתוך השדה הטיפולי בנפרד מהתרפיה. היא מתקיימת בשדה האינטראקציוני ובמפגש בין המטפל למטופל. שימוש בשדה עשוי להעצים כל תהליך טיפולי ולהעמיק עבורנו את המופלא שבעולם זה.

מקורות

יוג'ין גנדלין (1996) התמקדות. הוצאת מרקם.

Eugene. T. Gendlin ( 1996). Focusing oriented psychotherapy.

Doralle Grindler Katonah. Clearing a space

Rogers, C. R. ( 1980) Way of being

Rogers C.R. (1989) a new psychotherapy. In H. Kirschenbaum & V. Land Henderson (Eds). The Carle Rogers reader (p. 63-76)

*אקשטיין יפעת – M.S.W . מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי. Coordinator   מטעם המרכז הבינלאומי להתמקדות. מנחת קורסים ומסלולי הסמכה בתחום ההתמקדות. מנהלת ביחד עם ענת מירון את "התמקדות – בית ללמידה התפתחות והכשרה" מתוך החזון להפיץ את ההתמקדות. www.hitmakdut.org.il

פוקוסינג וחלומות 3

 שלוש תובנות מאז "עבודה עם חלומות" / יוג'ין ג'נדלין

THREE LEARNINGS SINCE THE  DREAMBOOK

by Eugene T. Gendlin, Ph.D., University of Chicago

תרגום- ענת מירון

ברצוני להציג כאן שלוש נקודות שלמדתי מאז יצא ספרי חלומות

Where Dream and Dreamer Disagree 1. כאשר החלום והחולם אינם בהסכמה-

החלק בגישה אשר מכיל את שאילת השאלות הינו מעודן. בסופו של דבר משהו נפתח לחולם. בינתיים, אחד רק שואל שאלות ומראה לאדם איך לקבל תחושה מורגשת ביחס לכל שאלה, וכיצד לקחת את השאלה פנימה כמו לשאול את התחושה המורגשת.

החלק בגישה שאני מכנה – bias control   –  הולך מעבר לשאילת שאלות. הוא מכיל ציפייה לצעד שיגיע מהצד ההפוך לגישתו הרגילה של אדם. אם בחלום שודד רודף אחרי ולאחר זמן אני יודע

לאיזו בעיה בחיי זה מתייחס, איני אמור להסתפק בפרשנות שדבר זה הינו מסוכן ואני אמור להגן על עצמי. אולי אעשה זאת גם, אך לאחר מכן אני צריך להמשיך ולשים לב במידה ואיני מקבל צעד מהצד ההפוך, הווה אומר, מהשודד (אולי מ"להיות" השודד, כך אוכל להבחין איזו אנרגיה חדשה עולה בתוכי).

לא החולם ולא המקשיב אינם יודעים כיצד יכול צעד להופיע מתוך הצד ההפוך.  עדיין, צריך המקשיב לשמור את השאלה "מנגנת" לזמן מה, כדי שצעד מהצד ההפוך יוכל להילקח בחשבון, ואז יוכל להופיע בגוף. החלק המכונה – bias control – בגישה זו, בהשוואה לשאילת שאלות בלבד, אינו כה מעודן.

אדם צריך להיאבק. זה נשאר אמיתי. אך בספר – bias control- נוסח בלשון מורכבת מדי. פיתחתי דרך פשוטה יותר לומר זאת. לעיתים זה מספק גם דרך קיצור בפרקטיקה:

 

כעת אני רק מתבונן אל המקום בו ישנה אי הסכמה בין החולם לחלום. בדרך כלל (לא תמיד) זה קיים. אי ההסכמה עשויה להיות בין החולם לבין דמות אחרת בחלום. או, בין החולם ובין האופן שהחלום יוצר את הסיפור. למשל:

 

"היא חלמה  ששלוש נשים כהות עור ענקיות עומדות בשביל וחוסמות את דרכה. היא התכוונה להמשיך ללכת כתמיד . הן אמרו לא ! במקום זאת התמודדי אתנו."

 

דוגמא נוספת :

החולם נמצא ברכבת  והוא נוכח לדעת ששכח את חפציו בתחנה. הוא יורד ונאבק לחזור חזרה כדי  לקחת אותם. אך בדרך חזרה ישנה "הפרעה". הוא מטפס על קיר ומתגלה מרחב חדש לגמרי. הוא ממשיך לומר : " זו הפרעה, אני חייב להשיג את חפציי" אך החלום אומר למעשה : " סליחה, אתה הולך בדרך זו, מעבר לקיר, אל מרחב חדש".

 

חדר ישיבות גדול. מלפנים,  כמה אנשים מתדיינים בכמה בעיות. זה מלא עשן ומעורפל שם והדמויות המתדיינות  מטושטשות. ישנם שם כיסאות עליהם יושב קהל. אך מאחוריהם, מהדלת האחורית מגיעים כעשרים אנשים.  הם משורטטים בחדות ומחייכים. יש להם את התשובה והם רק ממתינים שאנשים המטושטשים מקדימה יעצרו כך שהם יוכלו להכריז על הופעתם ולומר את הפתרון.

החולם אומר  שהוא יודע על איזו בעיה הם מתדיינים – הוא היה שקוע בה מספר שבועות, ואומר שאינו יודע אף לא רמז לפתרון.

 

כבדוגמאות דומות, אדם אינו רוצה להפסיק לעבוד על החלום עם מסקנה אשר אינה לוקחת בחשבון את הצד השני, הצד של החלום שכנגד הצד של החולם.

בדוגמא הראשונה אנו לבטח נזמין אותה "להיות" שלוש הנשים (במידה והן שונות , אז כל אחת בנפרד). אם לא נצליח להשיג זאת, נשאל מדוע זה כה קשה להיות זאת בגוף, איך הן הנשים הללו, ובאיזה אופן משהו מזה מתקיים בחולם עצמו.

בדוגמא השנייה אנו נציע : ברור שזה אתה האומר  שזו "הפרעה". ברור שאין אנו יודעים אך נוכל לנסות לומר שאתה רוצה לחזור חזרה, אך החלום מנסה לקחת אותך באיזו שהיא דרך חדשה, אולי?

איך זה מרגיש שם, מהצד השני של הקיר ? מה אתה רואה שם ? מתי ראית אי פעם קיר שכזה ?

מה יכול להיות טוב בכל זה? מהו הדבר שאתה אולי זקוק מתוך כל זה?

תוכל להיות הקיר הזה ?  

אממ…אני מחזיק משהו, הודף משהו. אממ..או, יש שם המון מרחב  בצד השני!

אח"כ הוא אמר : הבעיה הזו הייתה כמו משהו חד או סבוך. לא ידעתי שיש שם המון מרחב ללכת אליו.

אני מוצא שזה עוזר לי לשאול את השאלה הבאה: " היכן החולם והחלום באי הסכמה ?" ואז אני עשוי להמתין מעט לפני שאגש לשם, אך לאחר זמן מה ארצה להתאמץ מעט לצעד אפשרי בנקודה זו.

                                                                                                                          

How should it go ? 2. איך זה צריך להמשיך

הנקודה הזו קשורה קשר הדוק לראשונה. מה שהחלום מציג הוא לעיתים רק המצב הנוכחי של עניין. מכיוון שאנו רוצים צעד של תנועה, דרך אחת לגלותו היא לשאול: " כיצד המצב אמור להיות ?" זה "אמור" שנובע מבפנים, ולא נדע עד שיופיע צעד. אך אוכל לשאול זאת בכיוון של "אמור" אוניברסלי שכזה.

 " אדם מת שכב מעל לדבר הזה שהיה בין המיטה למזבח." (חלק מתוך חלום ארוך יותר)

איזו הרגשה מגיעה עם האדם המת הזה ? מי הוא ?

או, זה החלק היצירתי שלי. הוא מת (אנחה) אני יודע את זה.

ובכן, אנו לא רוצים להשאיר את החלק היצירתי שלך מת. שים לב אם הוא יכול לזוז או לעשות משהו. רק המתן וראה מה הוא עושה.

הוא מיד התיישב ! "

עם חלומות רבים אני שואל מה צריך לקרות. האם חלקו היצירתי של אדם אמור למות ? וודאי שלא

אני משתמש בזה, כפי שאני עושה זאת כדי לייצר אפשרויות. אני מודע לכך שאחת יכולה להיות מנוגדת לשנייה אך אני לא מתעקש על אף אחת מהן. כל אחת מהן יכולה להציע דרך שלאחר מחשבה, מאפשרת לנו לנסות דברים.

כמו הנקודה הראשונה המצוינת קודם, זו הייתה חבויה/ מרומזת בתוך הגישה לאורך כל הדרך.

בספר ישנו חלום על אימא חזירה שמתנהגת מאד שונה מכפי שהחיה האמתית הייתה נוהגת.

לכן שאלתי את החולם מה הייתה אימא חזירה אמתית עושה. זה הביא לנו צעד.

מה שחדש פה זה ליישם זאת באופן נרחב יותר. בכל חלום אוכל לשאול : מה צריך לקרות במקום ?

 What would be a totally sound way it could be?

ברור שאיני יודע, אך זה מוביל לדרכי עבודה.

The crucial bits of help a dream BRINGS: 3. פיסות העזרה המכריעות שמביא החלום

 

אפילו כאשר זה ברור היכן מונחת הבעיה העיקרית בחלום, לרוב איני שואל לגבי זה תיכף ומיד. אני שואל כמה מן השאלות, לרוב בקשר למקום, לעלילה, לדמויות .

כעת יש לי תוספת חדשה : אם עדיין לא מצאנו שום עזרה, אני פונה אל המקומות המשונים, וגם אל האובייקטים הרגילים בחלום עד שאני מוצא עזרה כלשהיא.

כוונתי ב"עזרה" למשהו חיובי שאנו רוצים לקחת אתנו כשאנו מתחילים לעבוד על הבעיה העיקרית.

זה משהו שיסייע לנו לעבוד טוב יותר מאשר אם היינו ניגשים לבעיה ישירות. בספר הצבעתי על כך שכל דבר חי הינו חיובי בדרך מסוימת. כל טבע, חיה א ילד. אם יש כלב או ליוויתן, אנו רוצים לחוש אותם או להיותם., ושתלווה אותנו האנרגיה החדשה שלהם עוד לפני שאנו מתמודדים עם החלק הקשה.

כעת אני מוסיף : עם משהו שעוזר, משהו עם אנרגיה חיובית  לא בלט עדיין, בואו נחפש משהו שכזה. אני חושב שעם החלום מזמן לנו בעיה לעבוד עליה, הוא גם מזמן עזרה כלשהיא, שינוי מסוים בסט הרגיל, תוסף עם אנרגיה חיובית- משהו…כדי שלא נתמודד עם הבעיה התקועה בדרך הרגילה שהאדם תמיד מביא, ואז להיתקע שנית. אני מוצא שזה בעל ערך  לחפש משהו כזה, כך שנוכל לעבד את הבעיה בדרך חדשה שהחלום מסייע לנו להביא.

ברור שאנו מצפים לעזרה מכל דבר מקורי, מוזר ומאד מובחן אשר החלום מביא. למשל, אם ישנן שם שתי קערות מפוסלות, או קופסא משונה עם מקלות שיוצאים ממנה, או כל דבר מסוג שכזה. ברור שנפנה אל משהו כזה לפני שנתמודד עם הבעיה העיקרית. אחרי הכול, אלה הם דברים שהחלום הביא, דברים שהחלום המציא, אז אנו יכולים בבטחה לצפות לעזרה מהם.

" תאמר לי עוד אודות הקערות הללו…

הן מפוסלות עם חיות וצמחים שבולטים החוצה, שאר הקערה נמצא מאחור (פרטים נוספים מגיעים).

תחוש עכשיו את הקערות האלה (אולי תהיה הקערות) תן לגופך לחוש אותן. קח זמן מה לזה.

(נשימה)

בוא ניקח אתנו את תחושת הגוף, וזה אתנו עכשיו בזמן שאנו ממשיכים."

 

דוגמא נוספת :

" על הגשר עומד אדם זקן.

(נשאלו כל מיני שאלות לגביו. לא ממש עלה דבר מהן)

בוא ניתן לאיש הזקן להיות אתנו בזמן שאנו ממשיכים. האם זה נראה אפשרי, להיות בחברתו כשאנו מתקדמים? "

 

לבטח נפנה אל הקערות הללו או אל האיש הזקן.

כוונתי כאן הייתה התייחסות לדברים פחות מובחנים, דברים שנראים לא חשובים כמו למשל דלת, מיטה, קיר. ("אפוא אי פעם נפגשת בדלת שכזו ? מהי האיכות המורגשת של הדלת הזו ? היה הדלת הזו").

 

" היכן ראית אי פעם מיטה כזו ?…

לא יודע… אממ..או, זו הייתה המיטה שהייתי יושב עליה כשהורי היו רבים. זה היה בטוח לשבת עליה.

או…עכשיו לך ושב על המיטה הזו, הרגש עצמך יושב על המיטה. בוא ניתן לזה להיות הבסיס לפעולה שלנו ומעכשיו נעשה הכול משם, בסדר ? 

  

                                                                                                                     דוגמא נוספת :

" האם אני יכולה לספר לך רק חלק מהחלום?

בטח, אך שיהיה לך את שאר החלום עם עצמך, כך שבפנים, בתוכך את עובדת  עם כל החלום.

זה על משהו כואב."…..

לאחר מכן היא סיפרה  את החלק הקצר שרצתה לספר. היא כבר ידעה לאיזו בעיה מתייחס על החלום. היא לא שיתפה מה זה, אך הסתבר שזה היה מאד מכאיב. ללא ידיעה מהו הדבר, הייתה לי את התחושה של זה.

האם בהמשך החלום יש אולי חיה או צמח או תינוק, או משהו חי או יפיפה?

(שקט). היה שם ילד.

כן, זו כוונתי. ילד זה תמיד משהו טוב.

אני חושבת שיש שם עוד ילדים.

 

האם אפשר להביא את כל הילדים שיהיו אתנו כשאנו מתקדמים? אולי אפשר שיהיו מסביבנו ? האם זה יהיה נכון ?

(אנחה)

כל גופה השתנה. הייתה הקלה מעט מהמתח המכאיב העצום שהיא חוותה עד כה. יכולתי לראות שהילדים הביאו בטחון מה או לפחות אפשרות להרגשת בטחון.

ואז היא אמרה: אני יכולה להשתמש בצבא שלם של ילדים סביבי !

                                                  

 

 

פוקוסינג וחלומות 2

פרק 2- השאלות מתוך "תן לגופך לפרש את חלומותיך" / יוג'ין ג'נדלין

 Chapter 2: The questions (pp. 9-17). In Let your body interpret your dreams

תרגום- ענת מירון

פרק זה מציג את השאלות לתהליך הפוקוסינג. אינני מסביר אותן כאן. אני רק מציין אותם כאן למען למידה קלה וכדי לזכרן. כל שאלה מוסברת בהמשך בנספח B . התבוננו שם, כעת או לאחר מכן כדי לדעת כיצד להשתמש בהן.
לעולם לא תזדקקו לכל השאלות בחלום אחד. רק השאלה הראשונה זקוקה להישאל בכל פעם. סרקו את השאלות בראשכם ובחרו בשאלה מסוימת לשאול הפעם.
השאלות אינן מופנות לחולם. בעצם הן מיועדות לחולם להפנותן אל גופו. תנו לשאלה לרדת למטה, פנימה. שאלו אותה שם. זה לוקח בעירך כדקה לשאלה. ואז אם לא מגיע דבר עברו לשאלה אחרת.

במידה ואתם מפרשים חלומות של אנשים אחרים הבהירו שאין הם צריכים לומר מה עולה בתוכם. הם יכולים לשמור זאת לעצמם אם זה נכון להם. בקשו מהאדם לציין מתי מגיע משהו. כאשר זה קורה אמרו : " שהה עם זה בשקט לכמה רגעים, שים לב לאן זה הולך." זה עוזר כאשר נותנים דקה או שתיים למשהו חדש. ואז אם האדם רוצה, זה בסדר לשתף משהו מזה.
השאלה הראשונה תמיד באה קודם מכיוון שהיא מאפשרת לאסוציאציות לזרום בחופשיות. כל שאר השאלות יכולות להישאל בכל סדר שהוא.

 1. מה מגיע ?  what comes to you


מה הן האסוציאציות שלך ביחס לחלום ?
מה עולה בראשך  כשאתה חושב על החלום ?
או, בחר חלק מהחלום…מה מגיע ביחס לזה ?

2. רגשות ? FEELINGS

מה הרגשת בחלום? חוש את האיכות המורגשת של החלום. תן לזה להגיע שוב באופן מלא ככל האפשר. בחר את החלק הכי תמוה, משונה או מרשים בחלום. ראה את התמונה של זה ותן לתחושה מורגשת להעלות בגופך.
או בחר חלק מתוך החלום ואז שאל :
"מתי בחייך זה מרגיש ככה ?"

או – " מה האיכות המורגשת הזו מזכירה לך ? מתי אי פעם חשת כך ?" או – "מה חדש בשבילך בתחושה המורגשת הזו ?"

3. אתמול ? YESTERDAY

 מה עשית אתמול ? סרוק את זיכרונך מאתמול. הזכר כמו כן, מה העסיק אותך פנימית אתמול.
משהו שמתקשר לחלום עשוי לעלות.

שאלות 1, 2 ו 3 מציעות שלוש דרכים להעלאת אסוציאציות.

אם עולות אסוציאציות, אינך צריך להמשיך להעלות עוד ועוד. אינך צריך לשאול את שלשת השאלות.
אתה יכול לחזור אליהן אח"כ בהתייחסות לכל חלק בחלום.

4. מקום ? PLACE

תאר לעצמך את מראה המקום המרכזי בחלומך.
מה זה מזכיר לך ?
מתי היית במקום שכזה ?
איזה מקום הורגש כך ?

5. סיפור ? STORY

 בתחילה סכם את סיפור העלילה של החלום ואז שאל עצמך: "מה בחיים שלך הוא כמו בחלום ?"
סכם את אירועי החלום בשניים שלשה צעדים : " בתחילה היה….ואז…ואז.." עשה זאת בצורה כללית יותר מהחלום. זה יכול להיעשות בכמה דרכם, אם הדרך הראשונה לא השפיעה.
לדוגמא : חלום של חציית נהר : " הייתי צריך לחצות את הנהר הזה, לא הייתה דרך לחצות. ואז ראיתי גשר בהמשך למטה אך כשהגעתי אליו זה הוביל רק לאי אשר בנהר."
סיכום חלום זה יכול להיות : "בתחילה לא נראתה שום דרך, ואז הייתה אחת אך רק חלקית."
מה בחייך מרגיש כך ?
או- "בתחילה אתה מיואש, ואז זה נהייה יותר טוב אך לא הכול."
מה בחיים שלך מרגיש כך?
או- "בתחילה זה רווח/פער אחד גדול ואז מסתבר שיש מקום באמצע."

סיכום עלילת הסיפור נותן לך לשאול: מה הדבר שהוא כך בשבילך? היכן בחייך אתה כעת  חסר דרך? בקשר למה אתה מיואש ? מה נראה כמו פער אחד גדול , הכול או כלום, כעת ? מה יכול להיות כמו האי ?

6. דמויות ? CHARACTERS

  קח את הדמות הלא מוכרת מהחלום. או, במידה ואתה מכיר את כולם, קח את הדמות הכי חשובה .
(או כל פעם דמות אחרת). מה האדם הזה מזכיר לך ? איזו תחושה גופנית מורגשת האדם בחלום 
מעלה בך ?
אפילו אדם שלא ראית בבירור עשוי להעלות בך תחושה מורגשת גופנית.
עם אנשים מוכרים : "האם האדם נראה כהרגלו ?"

שאלות 4, 5 ו 6 יכולות להיות זכורות יחדיו כ – מקום, סיפור ודמויות.

הצעד הבאמוצעות כאן שלוש דרכים לעבודה עם דמויות:

7. איזה חלק בך הוא זה ?  WHAT PART OF YOU IS THAT

 על פי תיאוריות שונות, האנשים האחרים בחלומך הם חלקים שבך. אנו לא בטוחים שזה נכון אך בדוק את זה:
איזו תחושה מורגשת האדם הזה מעלה בך? איזו תחושה עולה בגופך ? אין צורך לתת לזה שם רק להיות עם זה.
אם שום איכות לא עולה, שאל עצמך: מהו שם התואר שיתאים לאדם זה? כעת חשוב על שם התואר הזה או איכות מורגשת של זה כחלק ממך.
אם זה חלק ממך, איזה חלק זה יהיה ?
אתה עשוי לאהוב או שלא לאהוב חלק זה או לדעת או לא הרבה בקשר אליו, אך רק תן לזה להיות לרגע.
האם יש הגיון בחלום, אם אתה לוקח זאת כ- איך אתה מתייחס לחלק הזה שבך ?

דוגמא- חלום מתנת יומולדת :

" האנשים האחרים במועדון בקשו ממני להרשות לביל לשכב עם איתי. זה אמור היה להיות מתנת יומולדת לביל. לא אהבתי את הרעיון הזה ואמרתי שהיא לא צריכה לעשות זאת. הם אמרו אז, שביל צריך לשכב עם דודה בט."

אסוציאציות : "החלום הזה ממש משוגע. לא הייתי נותן להם לבקש ממני משהו שכזה. אני לא יודע איזה מן מועדון זה. אוקיי, איך ביל ? ביל תמיד עושה את חלקי העבודה שהוא אוהב. הוא חסר מצפון ומעיק על כולם. אממ… החלק הזה שבי ?ובכן, כן (צחוק ) אבל אני לא אוהב את זה. אני שמח שאני לא כמו ביל. אבל, אמממ, בטח, יש בי את החלק הזה. לקבל מה שאני רוצה. לדרוך על כולם. אני לא נותן לזה לעלות הרבה, אפילו בפנים."
כעת הכנס זאת לחלום – " היא אמורה לשכב עם החלק הזה שבי?..אממ."

8. היה האדם הזה ?  BE THAT PERSON

 עמוד או שב ישר על קצה הכיסא. הרפה את גופך. כעת דמיין שאתה בהכנה לקראת משחק במחזה. המחזה הוא מחר. אתה כעת רק בהכנה, מתחבר לתפקיד. אתה עומד לשחק את הדמות מהחלום. תן לאיכות המורגשת של "להיות האדם הזה" להופיע בגופך. אתה ממש יכול לעשות זאת כרגע, או רק לדמיין זאת, אך דאג לעשות זאת בגוף.
כיצד תתהלך על הבמה? עם רקיעות, בנוקשות או כיצד ? איך תעמוד או תשב ? איך תהינה הכתפיים שלך ? אל תחליט. תן לגופך לעשות זאת בעצמו.
הגזם זאת. בוא נגיד שזה מחזה אבסורד. הגזם זאת כך שהקהל יצחק.
מה עולה בך לומר או לעשות ? אל תמציא זאת. המתן וראה אילו מילים או תנועות מגיעות מההרגשה הגופנית. שים לב עם ניתן לקחת את זה אתך. כשאתה חושב על הדמות הזו שוב, האם מגיעה האיכות בגוף שנית ?

שאלות אלה יכולות להיות מוצעות בכל חלק בחלום, לא רק לגבי אנשים. כמו בפרודיה ניתן לומר " היה הקיר הזה" או כל אובייקט מהחלום. המתן וחוש מה עולה בגופך.
(למשל, אתה משחק את הקיר. אתה עומד. לפתע עולה לך למתוח את זרועותיך בתנועה נוקשה חוסמת ואתה אומר " עצור"!)
אתה יכול כמו כן לשחק את דרכך הרגילה, כפי שהיית בחלום. הגזם זאת, שים לב איך זה כשאתה נותן לזה להיות אפילו יותר.

 9. האם החלום יכול להמשיך ? CAN THE DREAM CONTINUE 

  המחש את הסוף באופן חי, או כל סצנה חשובה בחלום. הרגש זאת שוב. כשזה מגיע מלא ככל האפשר, רק צפה בזה והמתן למשהו נוסף להתרחש. המתן לזה. אל תמציא דבר.
לאחר מכן : איזה דחף יש בך, אם בכלל, לעשות משהו בחזרה אל הדימוי במידה וזה עשה משהו מעצמו.

שלושת השאלות הללו לקוחות מיונג ופרלס. אני יצרתי ספציפית את תפקיד הגוף. שאלה אחת מתוך השלוש לרוב מספיקה. בדרך כלל לא תזדקק לכולן יחדיו. תוכל להשתמש בשתיים הנוספות אחר כך, אם תזדקק להן.

שאלות 7, 8 ו 9 יכולים להיזכר כשלוש דרכים לעבודה עם דמויות.

שלושת השאלות הבאות הן על פיענוח :

10. סמלים ? SYMBOLS

מה זה בכלל  הדבר הזה ?
אנשים מסוימים שחושבים שישנם סמלים שכיחים. אחרים לא מסכימים. נסה זאת. וראה עם זה פותח משהו בחלום זה.
מה מייצג אובייקט מסוים בחלום שלך ?
כך את הדבר המרכזי שבחלומך ושאל : מהו דבר שכזה ? למה הוא משמש ? אמור את המובן מאליו.

דוגמא :

גשר- הוא עובר מצד אחד אל צד שני
נהר- מכשול טבעי
שוטר- שכופה את החוק
מכתב- שמביא הודעה
טרקטור- לשימוש חרישה באדמה
מכונית- נוסעת לאן שהוא
רכבת-  תחבורה שיכולה לקחת אותך למקום שהוא, אך אינך שולט בתנועתה.
מטען- בגדיך וכמו כן כל מה שאתה לוקח עמך.
וכעת תרגם זאת לתוך הסיפור של החלום.

חלום על מטען אבוד

"עליתי על רכבת וכשהיא נסעה כבר במהירות נוכחתי לדעת שמטען שלי לא איתי. השארתיו על הרציף."

תרגום פנימה- אתה רק בתחילת תנועה או שינוי בדרך מסוימת כך שאין לך שליטה באמצעי תנועה ברגע שזה החל לנוע. כעת אתה מגלה שאתה מניח את עניינך הרגילים מאחור. האם זה מתאים למשהו שמתרחש בחייך?
מה תאמר לגבי "לאבד חפצים" ? למשל, אתה עונה " בגדים הלכו לאיבוד ואין אפשרות להיראות טוב. אני צריך את בגדי כדי ליצור את המראה הנאות.
כעת תרגם זאת לתוך החלום : אתה נע בדרך מסוימת ואיבדת את מראה הרגיל הנאות ? האם זה מתאים למשהו?
כל דבר מסמל או מייצג את השימוש התפעול והמשמעות הרגילה של דבר זה. תרגם זאת לתוך החלום. ראה אם החלום מתקבל על הדעת כאשר מייחסים אליו או חושבים לגביו באופן שכזה.

11. אנלוגיה גופנית ? במיוחד: גבוה, נמוך ומתחת

. BODY ANALOGY? ESPECIALLY: HIGH, LOW, AND UNDER

משהו בחלום יכול להיות אנלוגיה לגוף. למשל, עצם ארוך יכול להיות פין, ארנק יכול לייצג וגינה. המכונית יכולה להיות הפעילות המינית שלך. הבית עשוי להיות גופך.
האם זה מתאים ? עליית גג או מקום גבוה אחר יכולים להשתמע כ-מחשבה,להיות בראש הרחק מהרגשות.
הקומה התחתונה, קומת הקרקע יכולה להשתמע כהרגשות, להיות בגופך למטה, מקורקע.
קומת מרתף, מתחת לאדמה, או מתחת למים יכול להתפרש כתת מודע או מה שלא נראה.
מכשירים בעלי חזות משונה ודיאגרמות לעיתים מתקבלים על הדעת כאשר מיוחסים כאנלוגיה גופנית.

12. בניגוד לעובדות ?COUNTERFACTUAL

מה בחלום במיוחד שונה מהמצב הרגיל ? מה בעיקר שינה החלום ?

דוגמא – חלום על קיר : קיר (אשר למעשה אינו נמצא שם) התמשך לאורך כל דירתי וחילק אותה לשני חצאים ארוכים.
אם החלום "יצא מגדרו" כדי לשנות את הסיטואציה רק באספקט מסוים, שאל : מדוע זה עשה רק את השינויים הללו ?
או : האם החלום מציג משהו שונה בערכו, הפוך מכפי שאתה מעריך זאת בחיים ? האם מישהו שאתה חושב לטיפש מופיע באופן לא רגיל גדול ומרשי בחלום? האם מישהו נראה קטן, טיפשי או פרוע שלמעשה אתה מעריץ אותו ? האם משהו שאתה מחשיב חסר ערך, מיוצג כיפיפה? שים לב אם החלום "מתקן" את הגישה שלך כשאתה ער? אם כך, נסה גישה מתונה יותר באמצע.

דוגמא- חלום של אבא גדול: "בחלום אבא שלי בא לביקור, אך הוא היה ענק. לינדה ואני הגענו עד המגפיים שלו והבית שלנו היה קטנטן.
שאלה : " האם יכולה להיות לזה איזו שהיא משמעות, אם אני אנסה לומר שהוא הרבה יותר חשוב לי מאשר אני אומר לעצמי? אהיה רגע בשקט ואראה עם משהו מגיע".

שאלות 10, 11 ו 12 הן שלושה קודים : סימבולים, אנלוגיה גופנית ובניגוד לעובדות.

ארבעת השאלות הבאות הן היבטים התפתחותיים של בני האדם.

13. ילדות ? CHILDHOOD

איזה זיכרון ילדות עשוי להופיע בהקשר לחלום ? אם אתה חושב על ילדותך, מה מגיע ?
בילדותך, למה היה איכות מורגשת כמו בחלום? מה עבר עליך אז בחייך? איך זה היה בשבילך ?

14. צמיחה אישית ? PERSONAL GROWTH


איך אתה מתפתח או מנסה להתפתח ?
במה אתה נאבק או מקווה להיות או לעשות ?
באיזה מובן אתה חד צדדי ולא אדם שבע רצון ?
האם החלום או הדמויות שבו מייצגים את מה שאתה עדיין צריך לפתח ?
בוא נניח שהחלום הוא סיפור על זה? מה יכולה להיות המשמעות ?

15. מיניות ? SEXUALITY

 נסה להתייחס אל החלום כסיפור בקשר למצבך ורגשותיך בנושא מיניות.
או: אם היה זה סיפור על דרכיך להיות מיני, מ זה היה אומר?

16. רוחניות ? SPIRITUALITY

איזה פוטנציאל יצירתי או רוחני שלך משקף החלום?
האם ישנם ממדים של להיות בן אנוש בחלום שאתה לא לוקח הרבה בחשבון בחייך ?

דוגמא- חלום על גנב באחוזה: " האחוזה הענקית הזו הייתה מלאה בזהב וענתיקות. אני הייתי גנב. נכנסתי פנימה וגנבתי את הסדינים מתחת לכיסוי המיטה. כיסויי המיטה היו מזהב. השארתי אותם מעט מקומטים".
מהו לדעתך ההבדל בין סדינים לכיסויי מיטה?
" ובכן אתה זקוק לסדינים אך כיסוי מיטה הוא רק ליופי."
האם אתה מבלה את רוב חייך במה שצריך, ועם מעט זמן ליופי?
"זה נכון שאין לי הרבה זמן לדברים כמו יופי, בשביל עצמי".
מה עם דברים רוחניים?
" אתה מתכוון לאמונה שלי ? ויתרתי על זה בגיל 22."
ובכן, מה עשוי לבוא אם תנסה לומר : השתמשתי כמעט בכל לעבודה ולצרכים שלי, האם משהו בי רוצה שחיי יהיו יותר מזה?

אל תנסה להשתמש בכל השאלות בחלום אחד. הן יותר מידי. ואין צורך כמו כן לעשות כל מה שתוכל עם שאלה אחת. הרשימה היא כמו מחסן של אפשרויות תנועה לנוע עם החלום. כשדבר לא עובד, הרשימה מאפשרת לך להמשיך לנוע. כל שאלה נותנת לך ליצור ספציפיות. הן יכולות להיות מיושמות בכל חלק בחלום. אתה יכול לעבוד עם כל סצנה, אדם או דבר בחלום.
לניסוחים שונים יש השפעות שונות. כאשר שאלה לא מעלה דבר, לומר זאת בדרך שונה יכול לעזור.
אתה יכול ליצר גרסאות שונות לאותה שאלה. כמובן, אתה יכול לשאול כמובן שאלות אחרות שעולות בך.
לרוב תהיה תפנית ואתה תעשה צעד קדימה, הרבה לפני שתשתמש בכל הרשימה. לכן, אל תשאל אותן בסדר שהן מוגשות כאן. רק סרוק את הרשימה ושאל שאלה שאתה אוהב.
נספח B (בספר) יפרט יותר לגבי כל שאלה.

 

« לפוסטים הקודמים

עוד על התמקדות

חדשות

תגיות