"הקשבה"- מתוך: פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות/ ניל פרידמן

הקשבה / ניל פרידמן פרק 5

תרגום חופשי- ענת מירון

" ואסודיוא הקשיב קשב רב. זאת הייתה החשובה במעלותיו של הדוברן; הוא ידע את סוד הקשב מאין כמוהו. בלא שיאמר מלה, חש הדובר כיצד ואסודיוא קולט דבריו, שליו, פתוח, מצפה, לא מאבד מלה, לא מצפה למילה בקוצר רוח, אינו מצרף שבח או גנאי, אך מקשיב.
סידהארתא חש מה טוב להתוודות באזני שומע כגון זה, להפקיד בלבו של זה את חייך, את לבטייך, את סבלותיך. " (הרמן הסה- סידהארתא)

מטפלים מקשיבים. רובינו מקשיבים היטב. חלקינו – ואני ביניהם- לא תמיד מקשיבים טוב כפי שנדמה לנו. יש אופן מיוחד של הקשבה- הקשבה חווייתית- אשר יכולה לסייע לכולנו להיות מקשיבים יותר אפקטיביים.
הקשבה חווייתית הינה דרך אמפטית, תומכת ולא מפריעה, אשר משקפת חזרה לאדם את המהות המורגשת של המסר שלו או שלה ואשר בודקת עם האדם כדי לוודא שאכן זה נאמר באופן מדויק.
הקשבה חווייתית עוזרת לאנשים להבהיר ולנסח את התהליך הפנימי, לגלות סוגיות, לעבור דרך מקומות תקועים ולהוביל צעד קדימה את ההתנסות שלהם.
זה שימושי בעזרה לא מקצועית וכמו כן בתרפיה מקצועית.

הקשבה עוזרת לאנשים בדרכם לחוש תחושה המורגשת.

במילים פשוטות : האדם אומר משהו. המקשיב לוקח פנימה את כל הביטוי השלם של הדובר, מקשיב להדהוד של זה ומחזיר בחזרה מילים אשר פונות אל התחושה המורגשת
של הדברים שנאמרו. לאחר מכן, המקשיב בודק עם הדובר : "קלטתי זאת נכון ?" אם כן, הדובר ממשיך הלאה אל הדבר הבא שרוצה להיאמר. אם לא, הדובר מתקן את המקשיב, אשר ינסה שנית לומר זאת במדויק.
כל התהליך הזה – "אמירה בחזרה"- "בדיקה"- הינו הקשבה חווייתית.

לדוגמא : הקשבה למטופל מנוסה בן 45. הדגשתי בסוגרים את המקומות בהם הופיעו התחושה המורגשת והשינוי המורגש.

מ: (עניין עובדתי) תן לי לומר את הבעיה כפי שאני רואה אותה. יש בי צורך זועם לאוטונומיה, כתוצאה מכך שאמי הייתה יותר מדי קרובה אלי. ויש לי קושי לעשות מקום לצורך זה בקשר עם נשים מתוך חשש להרגיז אותן.
ת : תן לי לבדוק אם קלטתי זאת.
מ: אוקי
ת: ( לאט יותר מקצב דיבורו של המטופל)  אתה חש בתוכך צורך באוטונומיה, צורך שהוא כמו אש, זועם ובלתי נשלט.
מ: ( קוטע את דבריי) כן, אבל לא בלתי נשלט.
ת: (מתקן עצמו) הצורך באוטונומיה אינו בלתי נשלט
מ: נכון
ת: (ממשיך לאט) ואתה חש שהצורך הזה – הנובע מאימא שהייתה קרובה אליך יתר על המידה – חסום על ידי צורך שווה ערך או חזק יותר – המגיע מאותו המקור- לרצות או לפחות לא להרגיז נשים…..
מ: (במהירות) כן, בדיוק….(פאוזה) כשאני שומע זאת בחזרה, אני חש בפנים עצב והתמוטטות פנימה.(זוהי התחושה המורגשת)

ת: עצב והתמוטטות פנימה מגיעים כשאתה שומע זאת בחזרה
מ: (יותר לאט עכשיו) כן….זה מרגיש כבד….מעמסה כבדה להיסחב אתה.
ת: כל העניין מרגיש לך כבד
מ: נכון.
ת: כאילו שאתה נושא משקל כבד בפנים?
מ: (לאחר בדיקה) עלי….על החזה שלי.
ת: אתה חש שזה כמו יושב עליך, על החזה
מ: לא. יושב בתוכי. לא עלי….דוחף למטה מבפנים.
ת: זה מרגיש כמו משקל כבד בתוכך לוחץ עליך.
מ: (במהירות) כן. הדימוי הוא ריבוע שחור.
ת: ריבוע שחור שיושב בחזה שלך לוחץ חזק למטה.
מ: אני חש שם כעס
ת: יש כעס בריבוע?
מ: לא. מתחתיו.
ת: או… מתחת לעצב ולהתמוטטות פנימה חי כעס.
מ: (קולו עולה בקצב ובהבעה מכאן ואילך) כן, בדיוק. כשאתה אומר זאת…זה זז ! אני חש זאת עכשיו בלסתות….אני מעוצבן. מעוצבן ! (זה השינוי המורגש)
ת: הזעם מתחת להתמוטטות עלה
מ: זה מתפשט בגוף. ואוו.. דרך הזרועות, הרגליים. הראש שלי רוצה לנוע מצד לצד. אני שומע את המילים," תני לי להיות….תעזבי אותי בשקט….תני לי להיות" (שינוי מורגש)
ת: (בקול תואם את התחושה של המטופל) כל הווייתך כועסת !
מ: לא- זועמת.
ת: זועמת
מ: כן !
ת: ורק רוצה להישאר לבד, להיות…
מ: המילים מגיעות עכשיו  בשצף…
ת: משהו נשמע והשתחרר בתוכך.
מ: (דמעות זורמות) כן. (עוד שינוי מורגש)
ת:  כמו שנהרות שוצפים לאחר הפשרת השלגים…
מ: כן (בוכה) תודה.

כפי שמראה הדוגמא, הקשבה היא להיות עם מה שיש "בתוך" האדם באופן קרוב ומדויק
("מתחת לעצב להתמוטטות חי כעס") , לאפשר תיקון ודיוק על ידי המטופל ("לא. יושב בתוכי. לא עלי"), ולאפשר לפנים להשתנות ( " המילים מגיעות עכשיו בשטף").
הקשבה היא דרך לעזור לאדם להיות בקשר עם התחושה המורגשת, דרך לאחר חברה לתחושה המורגשת, ודרך לשקף, כך שהדברים הנאמרים בחזרה יהיו בעלי אפקט חוויתי.
הם מאפשרים לתחושה המורגשת להיות (ג'נדלין 1981).

הקשבה שימושית גם בתרפיה וגם בעזרה לא מקצועית (בין חברים, בני זוג, הורים וילדים).
לחוות הקשבה טובה זו חוויה עוצמתית, אפקטיבית ולרוב בני האדם הינה חוויה יוצאת דופן.
לעיתים רחוקות ניתנת הזדמנות לבני האדם לשמוע בחזרה את מה שהם מנסים לבטא.
זה תענוג נדיר להיות מוקשב על ידי מישהו בדומה לדוברן של סידהארתא, אשר מעונין לאפשר לך את החוויה של לחוש באמת מובן.
כל אחד ראוי לחוש מוקשב באמת.
אם לא חוויתם זאת, אינכם יודעים מה אתם מפסידים !

ההקשבה החווייתית היא תולדה של החיבור בין התגובה התרפויטית -"שיקוף הרגשות" של קרל רוג'רס, לבין "המטודה ההתנסותית" של ג'נדלין.
אפשר לכנות זאת "ניסוח חווייתי מחודש של הקשבה אקטיבית".
זה ראוי להכרה כאחד הצעדים האחרונים באבולוציה מטיפול ממוקד לקוח אל גישה ממוקדת אדם ) Levant & Shlein 1984)
"אמירה חזרה" הינה התגובה התמציתית והתומכת במסורת של תרפיה ממוקדת לקוח.
זה כונה בדרכים שונות- " שיקוף רגשות" " הבהרת רגשות" (Snyder 1981) " הקשבה אקטיבית" ( Gordon 1970) ובמילים פשוטות "הקשבה" (Gendlin 1981) .

קרל רוג'רס מתאר את המקור של הקשבה זו :
"בשלב מוקדם מאד של עבודתי כתרפיסט, גיליתי שלהקשיב למטופל בקשב רב בלבד (ולא לומר דבר) היה בעל תועלת מרובה. לכן, כאשר היו לי ספקות לגבי מה נכון לעשות באופן אקטיבי, פשוט הקשבתי. הפתיע אותי שסוג כה פסיבי של אינטראקציה עשוי להיות לעזר רב.
זמן מה לאחר מכן, עובדת סוציאלית שהיה לה רקע במטודה של ד"ר ליסה רנקין, לימדה אותי שהגישה האפקטיבית ביותר היא להקשיב לתחושות, לרגשות, אשר תבניותיהם  ניתנות להבחנה דרך מילותיו של המטופל.
אני מאמין שהייתה זו היא אשר הציעה שהתגובה הטובה ביותר תהיה לשקף חזרה למטופל תחושות אלה…." (קרל רוג'רס 1980, 137)

רוג'רס היה מקשיב מופלא.
הנה דוגמא נהדרת לסגנון ההקשבה שלו מעבודתו עם גב' אואק. בפגישתה מספר 31 מנסה גב' אואק לתאר תחושה בזמן שהיא עולה בתוכה :

מ: יש לי תחושה שזו לא אשמה (פאוזה…בכי) בוודאי, אני מתכוונת, אני עדיין לא יכולה לומר זאת במילים… (ואז…תוך כדי פרץ רגשות) אני פשוט כל כך פגועה !
ת: מממ… זו לא אשמה, אלא במובן של להיות איכשהו מאד פגועה.
מ: (בוכה) זה- אתה יודע, לעיתים קרובות גם אני חטאתי בכך בעצמי, אך במהלך השנים כאשר שמעתי הורים אומרים לילדיהם "הפסיקו לבכות" עלתה בי תחושה, כמו כאב, ובכן, למה בעצם הם אומרים להם להפסיק לבכות? הם מרחמים על עצמם. חשבתי שהם יכולים לאפשר לו לבכות. ולרחם עליו, אולי. זה משהו ממה שחוויתי. כוונתי, עכשיו- ממש ברגע זה.
ת:  זה לוכד קצת יותר את הטעם של התחושה שהיא כמעט כמו שאת ממש בוכה על עצמך.
מ: כן, ועדיין אתה רואה, יש קונפליקט. בתרבות שלנו אדם לא "מתפנק" ברחמים עצמיים.
אבל זה לא- כוונתי, אני חשה שאין לזה את הקונוטציה הזו.
ת: משהו שקשור להתנגדות התרבות לחוש רחמיים עצמיים. ובעצם את חשה שמה שאת חווה אינו בדיוק הדבר אליו מתנגדת החברה.
מ: ואז כמובן, אני ב- לראות ולחוש שמאחורי זה- אתה רואה, הסתרתי את זה. (בכי) אבל הסתרתי זאת עם כל כך הרבה מרירות, אשר גם אותה הייתי צריכה להסתיר. (בכי).
מזה אני רוצה להיפטר ! כמעט ולא אכפת לי עם אפגע.
ת: (ברכות ובעדינות אמפטית אל הפגיעות שהיא חווה) את חשה שבבסיס של זה, כפי שאת חווה זאת, ישנה תחושה של דמעות של ממש על עצמך. אך אינך יכולה להראות זאת, לא אמורה להראות, וזה כוסה במרירות שאינך אוהבת, מרירות שאת רוצה להיפטר ממנה. את כמעט חשה שאת מעדיפה לספוג את הפגיעה מאשר לחוש את המרירות. (פאוזה)
ומה שנראה שאת אומרת באופן חד משמעי ש- אני פגועה, וניסיתי להסתיר זאת.
מ: לא ידעתי זאת.
ת:מממ. בעצם כמו גילוי חדש.
מ:(מדברת באותו הזמן) בעצם אף פעם לא ידעתי. אבל זה- אתה יודע, כמו התבוננתי בתוכי בכל מיני- קצות עצבים וחלקי דברים שהיו רמוסים. (בכי)
ת: כמו חלק מההיבטים העדינים ביותר של עצמך כמעט נמחצו או נפגעו פיזית.
מ: כן, ואתה יודע, ואכן יש בי את התחושה  "- אוי.. מסכנה שכמותך".
(פאוזה)
ת: לא יכולה שלא לרחם על האדם שהוא את…

(רוג'רס 1961,93)

יהיה קשה להפריז בתפקידו של רוג'רס בהיסטוריה של הפסיכותרפיה אני שם אותו בראש הרשימה לצד פרויד. ההקשבה ממוקדת לקוח שלו והפילוסופיה של מערכת היחסים שבה הקשבה זו מוטבעת, שינו את מהלך הטיפול והתרפיה.
אך הקשבתו של רוג'רס טובה יותר מהתיאוריה שלו על הקשבה.
הוא עשה זאת טוב יותר מאשר תאר זאת במילים. היה תמיד איזה פער בתיאוריה הכתובה שלו לגבי הקשבה. היה בעיקר לא ברור מה בדיוק "שיקוף" אמור לשקף.
כאן מצטרפים ג'נדלין והתיאוריה שלו על חוויה.
ג'נדלין אומר : הגעתי לקבוצה של רוג'רס בשיקגו בשנת 1952 דרך עבודתי בפילוסופיה ובעניין שלי בשאלה: כיצד התנסות גולמית הופכת לסימבול ? חשבתי שזה קורה בתוך תרפיה. אדם נאבק ומוצא מילים והתבטאויות להתנסות לא ברורה, אך חיה.
מצאתי שרוג'רס וקבוצתו לא היו כל כך ברורים בעצמם מהו הדבר  "בלקוח" אליו הם מגיבים.
היה זה ה"מסר" או ה"הרגשה" של הלקוח.
(Gendlin' personal communication )
הנקודה שג'נדלין מצביע עליה היא שהמילים "מסר" ו "הרגשה" אינן מדויקות  והן קיצור מוטעה של "התנסות מורגשת שאינה ברורה". זוהי ההתייחסות האמתית לתגובת "שיקוף הרגשות". זו התחושה המורגשת אותה משקפים.
המושג "התנסות" –experiencing- והמתודה ההתנסותית מפרטים את ההתייחסות לתגובת שיקוף הרגשות באופן מדויק יותר.
כפי שראינו, ג'נדלין טוען שבבני אדם מתקיימת זרימה מתמשכת של התנסויות. הוא מתייחס לזה כזרם של משמעויות מורגשות גופנית אשר מעורפלות באופן מושגי. (ג'נדלין 1962,1981)
תגובת ההקשבה הינה ניסיון ליצור קשר עם הזרימה החווייתית ולהובילה קדימה.
אין זה מספיק רק לומר בחזרה את דברי המטופל. מילים אינן הרגשות. המקשיב מנסה לכוון את מילותיו אל הזרימה החווייתית הממשית אשר אותה ממשיג המוקשב (במילים). המוקשב בודק את מילותיו של המקשיב מול הזרימה המתמשכת הזו. כאשר תגובת ההקשבה מדויקת, יש לזה אפקט חוויתי- זרם החוויה נע קדימה.
ברישומיו האחרונים על אמפטיה, מכיר רוג'רס בחובו לג'נדלין והופך את כתיבתו הפילוסופית הקשה להבנה לעיתים, למשכנעת יותר דרך דוגמא קלינית :

דוגמא תוכל להבהיר את המושג experiencing והקשר שלו לאמפטיה.
אדם במפגש קבוצתי אמר אמירות שליליות באופן מעורפל לגבי אביו. המנחה אמר: " זה נשמע שאתה אולי כועס על אביך". האיש ענה: " לא, אני לא חושב כך". המנחה :" אולי אתה לא מרוצה ממנו ?" האיש (לא משוכנע) : "ובכן כן, אולי".  המנחה : " אולי אתה מאוכזב ממנו?"
האיש ענה מיד: "זה זה ! אני מאוכזב שהוא אדם לא חזק. אני חושב שתמיד הייתי מאוכזב ממנו מאז היותי ילד".
מול מה האיש בודק את הביטויים הללו כדי לוודא שהם נכונים ? ראייתו של ג'נדלין, איתה אני מסכים, היא שהאדם בודק ביטויים אלה מול הזרימה הפסיכולוגית-גופנית המתמשכת בתוכו כדי לראות אם הם תואמים. הזרימה הינה דבר ממשי, ואנשים מסוגלים להשתמש בה כנקודת התייחסות. במקרה זה- "כועס" לא תאם כלל את המשמעות המורגשת. "לא מרוצה" היה קרוב יותר, אבל לא לגמרי מדויק. "מאוכזב" תאם זאת באופן מדויק ועודד המשך זרימה של ההתנסות, כפי שבדרך כלל קורה. (רוג'רס, 1980, 141)

במילים אחרות, תגובת ההקשבה מוצעת בדרך שמכוונת את המקשיב לבדוק את התגובה
(כעס? חוסר שביעות רצון ?אכזבה !) בגישת הפוקוסינג מול הזרימה החוויתית שלו/ה.

לסיכום, הקשבה ממוקדת לקוח הייתה מתודה שפותחה על ידי קרל רוג'רס כתגובה לדחיפות קלינית. זה יצר שפע של תרגול ומחקר. חסר בזה בסיס הפילוסופיה של ההתנסות/חוויה. ג'נדלין מספק את הפילוסופיה הזו. המקשיב מכוון את תגובתו לעבר התחושה המורגשת של המוקשב. המוקשב בודק את התגובה מול הזרם החוויתי המתמשך בו. במידה וזה מדויק, הזרימה נעה קדימה לצעד הבא. אם לא, המוקשב מדייק את המקשיב, אשר מנסה שנית.
זו הקשבה חווייתית.

כיצד אדם עושה זאת ?
תוך שימוש לא מדויק במונח "feelings" רוג'רס מזהיר אותנו שתהליך "רגשות" ו"שיקופם" הינו מורכב לאין שיעור.(1980, 138)
לזה אני יכול רק להוסיף – אמן.
הדבר הבא הוא ניסיון שלי לתאר כיצד אני מקשיב. התפתיתי בתחילה לכנות קטע זה
"כיצד להקשיב" אך מחקתי את הכותרת הזו לטובת משהו פחות גרנדיוזי -" כיצד אני מקשיב". ככל שאני יכול לומר, זה פירוט מדויק של מה שאני עושה כאשר אני מקשיב היטב.
קיימים תיאורים של אחרים ( קורנל 1993, ג'נדלין 1974, 1981, מקווייאר  1981).
הקורא מוזמן להשוות.

* אני מתחיל את ההקשבה שלי בהשקטת המיינד שלי והפניית כל תשומת ליבי אל האדם
אליו אני מקשיב. ישנם שני צעדים : השקטת המיינד, התכוונות כלפי הדובר.
בתחילה, אני בודק האם המיינד שלי זקוק להשקטה. אני עושה זאת בעזרת הצעד הראשון
של ההתמקדות. לפני שהמטופל מגיע, אני עוצם עיניים. אני יושב בנוח, נושם ושואל את
עצמי " איך אני מרגיש מבפנים עכשיו?" אני מזמין את תשומת ליבי לגוף ובאופן ידידותי
סוקר את מה שנוכח שם. אני בודק אם ישנה מילה, ביטוי או דימוי שתואם את התחושה
בפנים. ב 75% מהזמן לאחרונה עולה מילה כמו- פנוי, רגוע, מדיטטיבי, פתוח, מוכן.
אני יושב עם התחושה הזו כמה רגעים ואז פונה לחדר המתנה לקבל את פני המטופל.
ב25% הנותרים של הזמן אני מגלה שאני זקוק לעשות את הצעד בהתמקדות של "פינוי
מרחב". לרוב אני מניח על ספסל דמיוני את רשימת המלאי של מה שעומד בדרכי, מה
שעומד ביני לבין פניות להקשיב. לרוב יהיו שם בדרך הפרעות מהזמן האחרון ואולי טרדות
כרוניות. למשל, יש לי כעת כאב בגב, שארית של כעס מהבוקר ולאות מסוימת בפנים.
על ידי זיהוי המקומות הבעייתיים, הבאת תשומת לב שקטה אליהם והבטחה שאחזור
אליהם במידת הצורך- הם מסכימים ומאפשרים פניות מרובה. אני מקשיב רק כאשר אני
בפניות מרובה. שימו לב ל"מרובה". אל תהפכו קווים מנחים אלה לאבסולוטיים. הקשבתי
היטב כאשר דאגה ברקע לא נפתרה במלואה. הקשבתי היטב כאשר דימויים של משחק
כדורסל וכדורגל ריקדו לי בראשי מאחור. יכול להתקיים רעש רקע מאחור במרחב של
המקשיב בזמן שהוא מקשיב : לא יכול להתקיים רעש בחזית.
כאשר אנו מפתחים הרגל מודע לפינוי מרחב, אנו מתחילים להבחין כמה אנו נוטים להיות
לא פנויים. רבים מאתנו ברוב הזמן וכולנו בחלק מהזמן מוסחים, מפוזרים, לא לגמרי
בתשומת לב, מנסחים את הנקודה הבאה בזמן שהאדם מדבר, נרדמים, מוטרדים, חרדים,
כועסים, מתגוננים, סותרים, מפרשים, שופטים וכ"ו. איננו באמת נוכחים. יש בנו פטפוט

 פנימי שמתקיים. אנו לא ממוקדים  (שוסטר 1979). מדהים כל מה שמתרחש
בתוך ראשינו.  המקשיב תקוע בחלקו. ישנה  סטטיות. יש לנו חרדה, פחד, אשמה, דאגה,
הגנה עצמית המפריעים ליצירת קשר טובה.
כאשר משהו מאלה מתרחש אליכם, הקשיבו לעצמיכם. הקשיבו למכשולים ולמחסומים
שלכם ביצירת קשר טוב באופן כללי עם אנשים ועם כל אדם (מטופל) בחייכם באופן אישי.
דעו כיצד זה מרגיש מבפנים כאשר אתם פנויים. דעו כיצד זה מרגיש מפנים כאשר אינכם
פנויים. דעו את ההבדל ואת הדרכים לעבור ממצב אחד לשני.
מיינד שקט עוזר להקשיב. המשיכו לעבוד על השקטת המיינד.
להיות פנוי יותר זה רק הצעד הראשון. מאותו מרחב של פניות אני יכול לכתוב מאמרים,
לקבל החלטות בחיי, לעשות אהבה וכ"ו.

* צעד שני הוא להפנות עצמי בנוכחות אוהבת אל הדובר. רוקנתי את המיינד. נהייתי מוכן
לקלוט- ערוץ פתוח. עכשיו אני מפנה עצמי אל הדובר. אני נותן לכל גופי להביע את הפניות
הזו אליו. אני יוצר קשר עין. אני מסובב את תנוחת גופי לכיוון האדם אליו אני מקשיב.
אני נשען מעט קדימה. אני נראה מזמין  ולא פולשני מידי. גופי אומר: "אני כאן להקשיב
לך". אני לוקח פנימה את כוליותו של האדם אליו אני מקשיב.
זו הבנה גלובלית או הוליסטית עמוקה את האדם. אני נותן ל"נוכחות" שלי לשמוע את
ה"נוכחות" שלו/ה. כל הווייתי מקשיבה לכל הווייתו/ה.

היא נכנסת פנימה. אני רואה אותה בבירור. איך שהוא כאשר היא מתיישבת אני שומע  בתוכי את המילה " פחד". היא מתחילה לדבר באופן די מעורפל בקשר לעבודתה, בקשר לשבוע שלה, היחסים שלה. הישיבה שלה מעט שעונה אחורה, מבטה מעט מזוגג, מילותיה
מעורפלות מעט. כל האפקט מאד מעודן. זו מן ויברציה שעוברת אלי ממנה יותר מאשר
ממילותיה. אני אומר בחזרה " אז יש משהו בקשר לעבודתך, היחסים שלך, השבוע שלך,
עובר אלי שהמשהו הזה הוא פחד ?" היא נחרדה לרגע. היא לא הזכירה פחד.
דמעות מציפות אותה ומתחילות לזלוג : "כן " היא אומרת " לא ידעתי". זה בדיוק מה שאני
חשה. אני מפחדת….מהכל.

ג'נדלין מצהיר :
המטפל אמור להפנות קשב לא רק למילותיו של המטופל אלא לאופן שהן נאמרות, ולאופן
שבו המטופל הווה ממש ברגע זה, כאשר הוא אומר אותן. המשמעות של זה היא לבחון את
פניו, גופו, קולו, תנוחתו ולחוות את המטופל באופן רחב יותר מאשר רק מילולית.
(ג'נדלין, 1974,338)

צרות בהקשבה נמנעת על ידי צעד זה. כאשר אני נכשל לפנות לצעד זה, אני מפספס מסר
רחב יותר אשר חי דרך המטופל ברגע זה.
לעיתים אני עושה צעד זה באופן טבעי. בימים מסוימים אני מאד מכוונן אל הרובד הזה
באנשים. כאשר אני לא, זה טוב להזכיר לעצמי בשקט על ידי שאלה פנימה " מה האדם הזה
מבטא ממש ברגע זה? מהי תחושת הרקע אשר ממנה הוא או היא מדברים ? מהי התחושה
הכללית בתוכי כאשר היא נכנסת פנימה ?".
יש ערך לזכור שאנשים מדברים תמיד מתוך מצבים תחושתיים. יש עושר מרומז מאחורי כל
אמירה שנאמרת. לא כל דבר הינו או יכול להפוך לגלוי. לעיתים קרובות האדם אינו מודה
לתחושות הרקע האלה.
אז, אני פוסע אחורה, באופן ציורי, וקולט את התמונה הכללית של האדם, שם לב אל
לתחושה הכללית של הווייתו. אני עושה זאת גם כאשר אינני משתמש באינפורמציה באופן
מפורש מידית, זה חלק מההתכווננות אל האדם אליו אני מקשיב :
אני מדגים תהליך טיפולי בכיתה. היא מתנדבת. היא מתיישבת מולי. אני בוחן את עיניה. גדולות, פקוחות, פנויות. אני לוקח פנימה את ישיבתה הזקופה, הנשיאה שלה, חן מסוים
בסגנונה. אני שומע בתוכי את המילים : " היא מאד פתוחה ופגיעה, לא מגוננת. רק הקשב למילותיה במדויק". אני עושה זאת. היא נפתחת במהירות, נכנסת פנימה, בוכה, פותרת בעיה ומרגישה טוב יותר.

* אני משקף חזרה לאדם את כל המהות המורגשת של מה ששמעתי אותו/ה אומרים.
לא אומר את כל זה, בוודאי, אך החוויה בתוכי עשויה להיות : יושב פה באמפטיה לעצמי, אני מפנה את כל תשומת הלב האוהבת שלי אליך. אני לוקח פנימה את הישיבה שלך- יושב על קצה הכיסא, עיניים בולטות, טיק בסנטרך, היסוס בדיבורך. אני שומע אותך אומר שיש לך מבחן מסכם מחר וחש לא מוכן. אני מחזיר חזרה– " אז יש איזה פחד או דאגה בך לגבי המבחן הסופי שאינך חש מוכן אליו"?
תנו לי לפרט לגבי הצעד " להחזיר חזרה":
* לכל יחידה של משמעות אני מייצר מילים אשר משקפות חזרה לאדם את מיטב הבנתי לגבי חוויתם.

"אנשים צריכים לשמוע אתכם. הם צריכים לשמוע שהבנתם כל צעד. יצרו משפט או שניים מכל נקודה מרכזית שהם מעלים, לכל דבר שאותו הם מנסים להעביר….אל תתנו רק להם לדבר, אלא התייחסו אל כל דבר שהם חשים…נסו לקלוט את עיקר העניין בדיוק כפי שהם מתכוונים וחשים.
אמרו חזרה בהדרגה את מה שהאדם אומר לכם. אל תתנו לאדם לומר יותר ממה שאתם מסוגלים לקחת פנימה ולהחזיר חזרה. התערבו, החזירו בחזרה ותנו לאדם להמשיך."
(ג'נדלין 1981, 119-120).

השיקופים צריכים להיות לעיתים תכופות. אין חוק אבסולוטי. בתהליך למידת ההקשבה, הכי טוב לשקף לעיתים קרובות יותר, וכשההקשבה תהפוך חלק טבעי יותר שלכם, תרצו לעשות זאת פחות בדחיפות.
חשוב לקחת פנימה בהתאמה למה שאתם מסוגלים להכיל לפני שאתם משקפים.
כמות זו תשתנה בהתאם לרמת הניסיון שלכם, יכולת הזיכרון שלכם ואופן דיבורו של האדם מולכם: קשה יותר להחזיק דיבור מפוזר מאשר דיבור מחובר.

* השיקופים שלי מכוונים אל התחושה המורגשת.
ישנן שלוש אפשרויות שונות ביחס לקשר שבין המילים לתחושה המורגשת.
1. לעיתים המילים של הדובר משקפות במדויק את התחושה המורגשת. כשזה קורה המקשיב יחזיר בחזרה כמעט במדויק את אותן מילים.
מ: אני חש פגוע, פצוע, כואב בפנים
ת: פגוע…פצוע…כואב.
מ: כן. המילים האלה מדויקות. כשאמרתי אותן הן הורגשו ממש בפנים וכשחזרת עליהן
חשתי אותם יותר בעוצמה ובבהירות…..ועכשיו אני חש קצת מחוזק יותר.
ת: קצת מחוזק יותר.
מ: כן…זה היה באמת פחד.
ת: התחושה הייתה ממש פחד.

שימו לב שזה אינו האופן בו אנשים בדרך כלל מדברים. זה איך שהייתי מקווה שהם ידברו.
2.לעיתים קרובות יותר, מילותיו של הדובר מרמזות, מציעות, מבטאות חלקית או משערות את התחושה המורגשת. הן מסביב או קרובות אליה.
כאשר זה קורה, המקשיב ירחיב מילים אלה על ידי שימוש בכל דבר אחר שהוא קולט מהביטויים הלא מילוליים של הדובר, וכל דבר אחר שהוא עשוי לנחש לגבי התחושה המורגשת:

"זה לא מספיק (במקרה זה) פשוט לומר רק את התוכן שנאמר. זה מהותי לשקף חזרה
הרגשות לא מדוברות מקולה של האישה…הישיבה שלה.. הבעות פניה ומחוות…והניחוש שלך לגבי מה אדם במצבה עשוי לחוש. שיקופים של הרגשות שלא נאמר…מוצעים…
כניחוש- אז האישה יכולה לבדוק את הניחוש שלך מול תחושתה הפנימית
ולומר מילה מדויקת יותר. אין צורך שהניחושים יהיו נכונים- הדבר החשוב הוא שהם מובילים את האישה להתבונן …בהרגשתה, לשאול עצמה " ובכן, אם זה לא זה, אז מה אני בעצם מרגישה לגבי זה?" ( מקווייאר 1981,56)

בדוגמא הבאה שימו לב כיצד משתמשת המטפלת ברמזים לא מדוברים וביכולתה לדמיין את הסיטואציה ומסייעת לה לחוש תחושה מורגשת.

מ: (קולה רועד, רוטט, אם פאוזות ארוכות) אמי מתה כשהייתי בת שבע…אחיותיי היו בנות ארבע ושנתיים…הייתי צריכה לדאוג להן……כיבסתי…ניקיתי…הלבשתי אותן וכל זה…ואז הלכתי לבית הספר לבדי בזמן שהשכנה שמרה עליהן.
ת: (ברכות, לאט, בתשומת לב) אני מדמיינת שחשת מאד בודדה… ועצובה שלא הייתה לך אותה יותר…ומעמסה שיש עליך לדאוג לאחיותיך.
מ: (דמעות נקוו בעיניה…  המילים הגיעו מהר יותר עכשיו) כן, כל זה.. ועכשיו אני רואה שהנורא מכל הייתה האשמה הגדולה שחשתי כשעזבתי אותן.(בוכה) לא עשיתי עבודה מספיק טובה.
ת: או… אהבת את אמך כל כך…(מ: כן) ומה שכאב כל כך זו האשמה שחשת…כמו שאכזבת אותה.
מ: כן בדיוק. היא השאירה אותן לי.

3. לבסוף, לפעמים מילותיו של הדובר מתעלמות או מטשטשות את התחושה המורגשת. מילים ותחושה מורגשת יכולים להיות כמו שתי רכבות שנוסעות בפסים מקבילים ושאינם מתחברים. הדובר עלול שלא לדעת דבר אודות מילים המגיעות מתחושות מורגשות.
המקשיב ידמיין את התחושה המורגשת אשר עשויה להיות שם ויכוון לשם. כעת נעשה יותר שימוש באלמנטים לא מילוליים ובהבנה ההוליסטית מאשר בתוצרים המדוברים :

מ:(השתרע על הכיסא,  ידיים על המותניים, כמו מריונטה שחוטיה משוכים לכיוונים שונים בו זמנית) ובכן…יש כל כך הרבה לומר לך. השבוע שלי היה……אני ממש חייב לשלם את שכר הדירה….ואז היה את העניין הזה עם צ'רלס, אוי אלוהים ( תנועות מעוותות. פתאום מתיישב זקוף). מה אמרתי? אה כן, העבודה הייתה כל כך…. סיפרתי לך על דורותי? (צחקוק מרושע)
ת: ובכן…. האם זה מרגיש   מעורבב בפנים? מבולבל… ואולי רץ מהר כמו רכבת אקספרס?
מ: תחנה הבאה גרינוויץ' ויליג' ! ….כן…(מחייך) משהו כזה….איך ידעת?
(פרידמן 1982a, 103)

חשוב שהמקשיב יזהה מהיכן על הרצף הזה נאמרים דברי האדם. "האם מילה או ביטוי מסוים זה מגיעים מהתחושה המורגשת? המקשיב צריך לפתח סוג של רגישות שתוכל לענות על שאלה זו.
זכרו שמה שהמקשיב מנסה לעשות הוא ליצור קשר עם הזרימה החווייתית אצל המטופל.
כאשר המילים מגיעות מזרימה זו, אמרו בחזרה כמעט במדויק באינטונציה והקצב התואם וכ"ו. שיקוף זה יסייע למטופל ליצור קשר עם הזרימה החווייתית. מילים אשר אינן מגיעות מזרימה זו לא יקבלו יחס זהה כמו מילים אשר אכן מגיעות מהזרימה. מילים והאופן בו הן נאמרות הינן רמזים לתהליך המורגש של האדם. רמזים מסוימים טובים מאחרים. מקשיבים טובים ידעו אלו מילים מצביעות יותר אל התחושה המורגשת. אנו מכנים אותן לפעמים  מילים של "שלטי ניאון".
מהמקום ממנו מגיעה ההתבטאות, אין דבר שיכול להדריך אותנו באם לומר בדיוק את מה שנאמר או לומר זאת במילים אחרות. זו אחת ההחלטות החשובות שניקח בתהליך ההקשבה. כלל טוב יהיה לומר בחזרה כמעט בדיוק את המילים שתואמות את התחושה או מגיעות מהסביבה הקרובה לה, ואת שאר הדברים לומר במילים אחרות.
מטופלים אומרים בדרך כלל הרבה מילים שמתארות את סיפור חיצוני של אירועים ומעט מילים שמתארות את התחושה המורגשת של האירועים האלה. זה נכון בעיקר בתחילת תהליך התרפיה. זוהי משימתו של המטפל  לקצר, לסכם, את הסיפור החיצוני ולהדגיש את המילים שבאות מהתחושה המורגשת.
למשל:

מ: אבא שלי עשה כמה בדיקות רפואיות אתמול. הסענו אותו לבית ישראל וחיכינו שם.
הם עשו לו סידרת בדיקות מקיפה של מערכת העיכול. הוא היה צריך לצום כל הבקר ושתה רק חלב כל היום. ארגנו לו חדר וצפינו בטלוויזיה כל היום. תוצאות כל הבדיקות היו שליליות. הוקל לי כל כך !
ת: התוצאות היו שליליות וחשת הקלה.

בדומה לזה, לביטוי ארוך של דין וחשבון לגבי חופשה לא מוצלחת :
" הטיול היה לא נעים, ואתה היית מאוכזב".
ויכוח מפורט בין שני אחים הפך ל: " רבתם שניכם וזה עשה אותך עצוב וכועס"
נשיים אותו עיקרון כאשר התחושה המורגשת אינה באה לידי ביטוי בבהירות.
כאן המטפל יביא תשומת לב מיוחדת. המטפל יסייע למטופל "להיאבק" בתחושה המורגשת ולהיות ברור יותר, בכך שיכוון את השיקוף אל התחושה הלא ברורה :

מ: נסענו לראות את ה"שושנה הסגולה בקהיר". חשתי משהו מוזר ביננו במהלך ההופעה.
לא ממש יכולתי לזהות את זה. אחר כך, אכלנו משהו קטן. כשהחזרתי אותה הביתה נישקתי אותה נשיקת לילה טוב. אני חושב שזה היה ערב נחמד.
ת: אתה חושב שהיה זה ערב נחמד…(לאט יותר) והיה את המשהו המוזר הזה שחשת במהלך המופע…משהו שהרגשת שם.
מ: זה כמו שהיינו ולא היינו ביחד. אני לא יכול להסביר…. חשתי מבולבל ממנה… והתפתלתי מעצם הבלבול… אני מניח שזה לא היה ערב כל כך מוצלח.
ת: הדבר העיקרי שם- שהתפתלת מהבלבול.

שימו לב שהמטפל ממעיט בערך העלילה והמילה המורגשת (התפתלתי) משוקפת בדיוק.
כפי שג'נדלין אומר :
מטפלים יכולים לסכם במילים אחרות את רוב דברי המטופל, אך את המילים הטעונות המכריעות יהיה חכם לשקף במדויק.
אני עשויים לסכם סיפור ארוך… אך אם המטופל משתמש במילה "חרד" לא נהפוך אותה ל"מפחד" או "דואג" מכיוון שהמטופל עלול לאבד את הקונוטציה שהמילה הזו מכילה ברגע זה. מילה כזו יכולה להיות "הידית" שתעזור לנו להחזיק את כל "המזוודה".
(ג'נדלין 1984,86)

* אני מגוון את האופן בו אני אומר בחזרה. בהקשבה טובה יש מגוון. זה יצירתי. זה מחזיק את תשומת הלב של המוקשב.
דרך קבועה של " נשמע שאתה אומר "… חוזרת על עצמה, נשמעת מתכתית, מלאכותית,  כמו תוכי . זה עלול לנתק את המטופל.
לכן אני לעיתים מנסח את השיקוף שלי בצורת הצהרה, לעיתים מציע זאת כשאלה אפשרית.
לעיתים אני הופך להיות האדם השני כמו בחילופי תפקידים בפסיכודרמה, ואומר את השיקוף כאילו הייתי הוא.
לפעמים אומר-"נשמע שאתה אומר.."
לפעמים אקשט את השיקוף במילים מורגשות אשר לא נאמרו.
לפעמים אצמצם ואסכם התבטאות מלאה ביותר.
לפעמים אשנה את סדר המילים כדי להדגיש את התחושה המורגשת.
לפעמים אוסיף הדגש כדי לחדד את טון התחושה של מה שנאמר.

בקטע הבא סימנתי בסוגריים את הדרכים השונות שאני משקף:

מ: נמאס לי כבר מללכת אחרי דעות מזוינות של אחרים !
ת: נמאס לי והתעייפתי מהזבל של אנשים אחרים ! (נהיה האחר. מוסיף הדגש)
מ: בדיוק, איבדתי את עצמי לטובתם. זה כל כך מרגיז אותי !
ת: את מעוצבנת על אובדן עצמך לעיתים כה קרובות (אומר במילים אחרות וחידוד  השפה במילים המורגשות)
מ: יותר מזה- מה שהפסדתי בחיי בכך שהייתי כל כך טובה.
ת: ההפסד גרוע יותר מהכעס (ארגון מחדש של המילים)
מ: כן… שמתי את הצרכים שלי על המדף.
ת: את לא במרכז שלך (מילים אחרות וארגון מחדש)
מ: זה מרגיש נורא ! אני מבזבזת את חיי. אני יכולה לחיות רק כנזירה. לא יכולה ליצר קשר.
אני יכולה לדאוג לעצמי בתנאי שאין מישהו אחר בסביבה.   לא יכולה להיות בשניים.
ת: נשמע שאת אומרת שהבעיה לא מתרחשת כשאת לבד (אהה) …אך זה מרחיק אותך מליצור מערכת יחסים (כן) … ומכיוון שאת ממש מעוניינת להיות בזוגיות (כן אדוני)… את חשה צורך לפתור את זה (התנסחות ה- "נשמע ש…." )
מ: קלטת את זה ! החיים הם עם אנשים. אני צריכה ללמוד איך להיות עם אנשים ולדאוג לעצמי.
ת: אני נחושה להיות מסוגלת לעשות את שניהם.(ניסוח במילים אחרות)
מ: כן.

התגובה החווייתית שואפת להעלות משהו. היא רוצה להיות חיה. שפה מרמזת (דימוי, מטפורה, אנלוגיה) מסייעת להצית את התחושה המורגשת. היא מהדהדת מול התהליך החווייתי המתמשך.
לכן, אני משתמש בדימויים, מטפורות ואנלוגיות בתגובות ההקשבה שלי.
הביאו בחשבון את הדוגמאות הבאות.
ראשית שתי דוגמאות של רוג'רס :

מ: ובכן, עכשיו אני תוהה האם זה מה שעשיתי כל הזמן, התייחסתי בשטחיות לדברים, לא השגתי דבר, לתפוס באמת את הדברים.
ת: אולי קלטת מלוא הכף פה ושם במקום ממש לחפור היכן שהוא ממש לעומק…(רוג'רס בסניידר 1947, 171)

                                                      * * * * *
מ: אני הולך להיעלם… אני רץ רוצה לברוח ולמות.
ת: אני מניח, בזמן שאני נותן לזה לשקוע פנימה… אני מניח שהדימוי שעולה בי הוא משהו כמו – חיה פצועה שרוצה לזחול הצידה ולמות. (רוג'רס בקורסיני, 1979,158)

דמוי צריך להיות תפור במדויק לאוצר המילים ותחומי עניין של המטופל. מטפורות הן עולם אישי. " לעיתים רחוקות אשתמש בדימוי מכדורסל מול בלרינה". הדימוי יותאם למטופל ולא להיפך.
למשל, כשעבדתי עם ציוני נלהב השתמשתי בשיקופים הבאים :
מ: אני רוצה את העבודה באוניברסיטה. זה משמעותי בשבילי. נמאס לי מהתנדבות… ואני לא רוצה ללמד בתיכון או בקולג'. אני רוצה שהאוניברסיטה תהיה ביתי.
ת: אני רוצה את ישראל. אל תנסה למכור לי את מדגסקר !"

(אם זה אוהד כדורסל מושבע אני עשוי לומר- " אני מוכן לליגת העל. אל תשלחו אותי חזרה לליגה הנמוכה !)

זה מסייע מאד כאשר המטפל והמטופל חולקים  תחום מטפורי בו הם מסוגלים לתקשר באופן חי את מהות הדברים :

הוא חובב ספורט מושבע. גם אנוכי. בשלבים הראשונים בתרפיה אני זורה דימויים מעולם הכדורגל בייסבול, כדורסל לתוך השיקופים שלי : "נראה שזה הרבע הרביעי, התוצאה צמודה, ואתה חש שהרוח נגדך"… "סוף סוף אתה בעמדת של החובט – ועומד מחליף אשף על התל". בהתמקדות שלו, דימויים מעולם הספורט באים בתדירות גבוהה. יום אחד בפעם הראשונה, עלה דימוי מהוקי קרח: " הי, בדיוק הכנסתי את שער הניצחון במשחק השביעי בגביע סטנלי ! " סימנו לעצמינו גם את הניצחון וגם את הספורט החדש בדימוי. בשבוע שלאחר מכן הוא דיווח על פריצת דרך משמעותית- בתחום חיים חדש.

מטפורות ואנלוגיות המתייחסות לתחומי עניין של המטופל (לעיתים לא הוזכרו עדיין בתרפיה)
יופיעו באופן ספונטני לתרפיסט כשהוא או היא ממש מכווננים אל המטופל.
מ: מה הטעם ? למה להתאמץ ? החיים הם מכה וחצי.
ת: אתה ממש רוצה לוותר !
מ: כן- באמת !
ת: נראה שאתה במעמקי התחתית…האדם מתחת לאדמה.
מ: יותר דוסטוייבסקי מגורקי.
ת: רסקולניקוב?
מ: כן ! בדיוק ! (הוא מתעורר) רצח לא התאבדות !
ת: מלחמה או שלום ?
מ: מלחמה ! אין ספק בכך ! יותר מדי שלום בכל מחיר.

* אחרי שאני מציע שיקוף, אני מקשיב ומתבונן בתגובת המטופל ומונחה על ידיה.
אני אשאל באופן גלוי או מרומז את המטופל לבדוק את השיקוף שלי מול התחושה המורגשת שלו או שלה.
אעלה 3 אפשרויות פה :
1. המטופל לא בודק את השיקוף מול התחושה המורגשת
2. המטופל בודק וזה מדויק.
3. המטופל בודק וזה לא מדויק.
ההזמנה שלי למטופל לבדוק את השיקוף שלי עשוי להיות במילים או שלא במילים.
אם אין אני חש שהמטופל עושה בדיקה שכזו, אזמין אותה או אותו בצורה מפורשת לבדוק.
אני אחוש את היעדרות הבדיקה על פי דיבורה המהיר שממשיך, חסר בהבעה בפניה, תחושה פנימית שלי שמה שאמרתי לא נלקח פנימה, שהתעלמו ממני. כאשר זה קורה אני רוצה להאט את האינטראקציה ולהזמין אותה באופן מפורש לבדוק את השיקוף שלי אל מול תחושתה המורגשת :
מ: (מדברת במהירות) אני מדוכאת, למטה, מוטרדת.
ת: אני מרגישה מדוכאת, למטה, מוטרדת.
מ: (ממשיכה לפני שאני מסיים את המילה האחרונה) לא יודעת מה לעשות..|
ת: רגע.. אני לא בטוח שאת חשה את כל זה.. תוכלי לבדוק ?
מ: (מבולבלת) למה אתה מתכוון- לבדוק ?
ת: (מסביר ומלמד פוקוסינג) האם מדוכאת, למטה, מוטרדת, תואמים את התחושה שאת חשה בגופך?
כאשר אני חש שהמטופל בודק את שיקופי בפנים, אני בוחן ומקשיב לסימנים המסגירים האם היא חשה מובנת או לא. אני מתבונן בפניה, בנשימתה. כשהקשבה מדויקת זה מוביל לרגיעה. אני מסתכל ושם לב האם ישנם סימנים לרגיעה זו. כשההקשבה מדויקת זה מוביל למשהו חדש, תחושה של גילוי מתמשך. אני מקשיב האם הדבר הבא שנאמר מעיד על המשך קדימה.  באופן הפוך, הקשבה לא מדויקת מעלה סימני הטרדה, עווית, התכווצות בפנים, הרמת גבה. הקשבה לא מדויקת מובילה את האדם לחזור על אותו דבר שוב או להחליף פתאום את הנושא, ולהישאר ברובד שטחי.
כאשר המטופל שלי לא מרגיש מובן, אני זורק הצידה את השיקוף הקודם שלי, נותן לעצמי להיות מתוקן ומנסה שנית:
למשל:
מ: אני לא מרגיש מובן על ידי מר א'. הוא לא ממש רואה אותי.
ת: אתה כועס שמר א' לא מבין אותך.
מ: לא. אני לא כועס. רק לא חש מובן.
ת: זה לא כעס. זה להיות לא מובן (מדגיש)
מ: כן. הוא עושה בדיוק מה שאתה עשית עכשיו- שם את הפרשנות שלו עלי. אבל לפחות אני
יכול לתקן אותך.
ת: אני עושה זאת לא נכון כפי שהוא עושה, אבל לפחות אני יכול ללמוד.
מ: לא ! לפחות אני יכול לתקן אותך !
ת: הנה… עשיתי זאת שוב. (שנינו צוחקים) מה שחשוב הוא שאתה יכול לתקן אותי.
מ: כן.

* בדיקה פנימה (checking in) היא מכרעת להקשבה חווייתית כפי שגם השיקוף.
ללא בדיקה פנימה  תרפיה יכולה לסטות מהמסלול :

היא מייעצת במועצת המנהלים. החברים אינם מסתדרים אחד עם השני. היא מאלתרת משפט שכל אחד יאמר. זה אמור לסכם את מקומו של כל אחד. היא מחלקת אותם לזוגות ומבקשת מהם לומר את המשפט אחד לשני. היא לא נתנה להם לבדוק את דיוק האינטואיציה שלה. אם היא טועה, אז אין תיקון. הם היו באינטראקציה סביב המשפטים שלה ולא סביב החוויה האישית שלהם. כמה מהחברים עוזבים בתחושת תסכול, מוטרדים ולא מובנים. אם היא הייתה יודעת "הקשבה", תחושות הבטן האינטואיטיביות שלה היו יכולות להיות שימושיות ביותר. ללא הקשבה, הן נטו להיות מבוזבזות ומזיקות.

בדיקה פנימה מאפשרת אפילו לשיקוף לא נכון להיות בעל ערך, מסייע ולא מפריע.
הפספוס של התרפיסט מתוקן מיד ובפשטות. התרפיסט לא מוביל את המטופל לדרך ללא מוצא- לעיתים קרובות של התרפיסט.
יש פה שני קווים מנחים: כוונה להיות מדויק, ולאפשר תיקון.
הבדיקה פנימה מורידה משא כבד מכתפיי התרפיסט. אין הכרח שההקשבה שלכם תהיה תמיד מדויקת. זה הכרחי שתנסו לדייק, לעיתים בהצלחה, ושאינכם מזוהים עם השיקוף שלכם.
לפעמים אני מדגים נקודה זו באמירת שיקוף באופן שמצריך תיקון:

יש הרבה רגשות בקול שלה, למרות שרק מספר מילים מורגשות מבוטאות. היא מדברת על התמכרות לסמים של אמה. עם אתנחתות ארוכות ותחושת כובד בקולה היא אומרת : "לא היה….לי.. הרבה…מה לעשות." ואז נהיית שקטה כפי שהיא בדרך כלל. אני אומר- "אני בטח לא אצליח לקלוט הכול במדויק, אז תצטרכי לתקן אותי… אך האם מרגיש שאת פגועה ומאוכזבת ואולי מאד כועסת או אולי אפילו חשה אשמה שלא יכולת לעשות הרבה בשבילה?
הניסוח של השיקוף שלי מראה שזה פשוט עוצב על מנת לעורר אותה לומר זאת בדיוק כפי שזה. היא הגיבה – " יותר אשמה ..פחות כעס…..האחריות שלי."

לעיתים קרובות איני קולט נכון חלקים ממה שהמטופל אומר לי. אני שמח להיות מתוקן. האגו שלי לא תלוי בלהיות צודק. אני מניח ברצון את השיקוף בצד ועוקב אחרי התיקון.
זה חוזר אלי "הביתה" פעם אחר פעם, בהיותי מוקשב בעצמי. שיקוף מוטעה עוזר לי להבהיר מה בעצם ניסיתי לומר. זה יכול לתמוך לתהליך חקר עצמי. להרגיש את מה שלא נכון בזה עוזר לי למצוא מילים ירגישו מדויקות יותר. זה יעמוד בדרכי רק במידה ותתעקשו על זה. אם אתם מוכנים לשים את זה בצד אני אוכל להמשיך הלאה.
אני מוצא שזה אחד הדברים הכי מורכבים ללמד בקשר להקשבה. במיוחד למטפלים.  מטפלים רבים חשים שהם חייבים לדייק. ורבים מרגישים שהם תמיד צודקים. אני זוכר שאמרתי למטפל שבגיל ארבע חתכתי חוט מהדובי שלי והסכין נכנסה לי לעין, מה שהביא אתו אשפוז טראומתי וניתוח. המטפל אמר-"זה היה מזוכיסטי". בהיתי בו. הוא נענע את ראשו בהחלטיות, מסכים עם עצמו. אמרתי " איך אתה יכול להיות כל כך בטוח ? הוא אמר בביטול- "אני בטוח". ההחלטיות שלו הייתה חשובה לו יותר מאשר הטלת הספק שלי. לאחר כמה מקרים נוספים של אינטראקציה דומה לזו מצדו, פניתי למישהו אחר.
זה עוזר לזכור : ההקשבה משקפת את כוונתו של המטפל להבין. תשומת לב חיובית ללא תנאי נישאת על ידי כוונה זו. חילופי האנרגיה מתקיימים באופן שכזה : המטופל רואה את המטפל המכוונן אליו. המטופל חש תקווה : וואו, זה עשוי לקרות פה, אני עשוי להיות מובן." כאשר המטפל טועה, המטופל מתחיל להיעלם, נסוג, בלי אויר במפרשים, התקווה אולי מנופצת. אך, אז מבחין המטפל בנסיגה. הוא שואל: "הבנתי זאת לא נכון? אפשר לנסות שוב?" המטופל חש את התקווה חוזרת. אולי הוא היה במבוכה, כל כך רגיל להיות לא מובן בכדי ליזום את התיקון. אך כעת הוא מגיב לזיהוי של המטפל שהוא הובן לא נכון. המטופל מנסה שנית. מתאמץ יותר להיות מובן כתגובה למאמץ החיובי של המטפל ונכונותו להיות מתוקן. התקווה חוזרת- כל עוד ההקשבה מוצלחת חלק מהזמן והמטפל/מקשיב משתפר לאחר היותו מתוקן.
לפיכך, הקו המנחה המכריע : אל תהיו קשורים לשיקופים שלכם.
לסיכום, הנה ההוראות הבסיסיות שלי להקשבה:
* אני מתחיל בהשקטת המנייד שלי ומפנה את כל תשומת ליבי האוהבת אל האדם אליו אני
מקשיב.
* אני סופג פנימה את כוליות האדם כולו.
* אני משקף חזרה את כל המהות המורגשת של מה ש"שמעתי" אותו אומר.
* בכל יחידה של משמעות אני משקף חזרה לאדם את מיטב הבנתי להתבטאות שלו.
* השיקוף שלי מכוונן לתחושה המורגשת.
* אני מגוון את אופני השיקוף שלי.
* אני משתמש בדימוי, מטפורה ואנלוגיה בתגובת ההקשבה שלי.
* לאחר שאני משקף, אני מתבונן ומקשיב לתגובת המוקשב ואני מונחה על ידה.
* אני מזמין במרומז את המוקשב לבדוק את השיקוף אל מול תחושתו המורגשת.
* אני מוכן להיות מתוקן. כאשר המטופל שלי לא חש מובן, אני מניח בצד את השיקוף האחרון
שלי ומנסה שנית.

במהלך מאמר זה התאמצתי להיות ספציפי, מדויק ואנליטי בקשר למקום ממנו מגיעה ההקשבה וכיצד לעשות זאת. עכשיו ברצוני להעמיק פנימה.
לאחר שהעסקתי את ראשכם, אני רוצה לדבר אל ליבכם. זהו המקום שההקשבה הכי מוערכת. הקשבה עוזרת לפתוח את הלב.
תנו לי לשתף אתכם באירוע שקשור הבנה זו:

הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי
הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי
לא אשכח אותך אף פעם
לא אנטוש אותך אף פעם
לא אשכח אותך אף פעם
לא אנטוש אותך אף פעם
הקשב הקשב הקשב
לשירת הלב שלי.

סדנת הלב בשנת 1996 נפתחה בשירת מילים אלה על ידי חברי הקבוצה.
שמעתי אותם כבר מאות פעמים. אך יום אחד שמעתי אותם באופן מעט שונה. עבדתי על המאמר הזה והייתי תקוע לגבי המסקנה. שמעתי שוב ושוב את המילים "הקשב הקשב הקשב לשיר אשר בליבי". ואז המסקנה הגיעה אלי: במקום כלשהוא בפנים, במקום כלשהוא עמוק בפנים, כולנו רוצים שמישהו יקשיב לשירת הלב שלנו.
אנו רוצים לשיר ארייה של כאבינו, בלדה של אהבתינו, מחרוזת של הכעס, הפגיעה, העצב והשמחה.
אנו רוצים לתת קול למה שנמצא בתוך כל אחד ואחת מאתנו: הדרכים המסוימות בהן בורכנו ונפגענו על ידי החיים.
כולנו כמהים להיות נשמעים. אך לרוב השירים שלנו נשארים בפנים, מושתקים.
אנו מניעים את השפתיים, אך לא שרים את שירינו.
אנו מציצים החוצה מתוך הכוכים שלנו.
יש לנו קירות, מסכות, חפירות מגן, שערים, ערפילים, תאים סודיים, משטרה חשאית כדי לגונן על המקומות הפנימיים שלנו.
למה?
מכיוון שנפגענו על ידי החיים.
הם לא היו שם. הם לא הקשיבו. הם היו עסוקים בעצמם. הם אמרו לנו לא להיות כאלה רגישים. הם הראו לנו לא לחשוף את רגשותינו. הם אמרו לנו להתנהג בהתאם. הם "תקנו" דברים. הם צעקו עלינו. הם התעללו בנו.
הקשבה היא התרופה נוגדת רעל.
ההקשבה היא ההזמנה לשיר את השיר שלי.
להיות מוקשב עוזר לפרום את הכאב.
כאשר אני חש מוקשב אני מרגיש טוב יותר. אני חש מוקשב, נראה, שנמצאים איתי, מובן.
אני חש פחות לבד.
אני חש נתמך.
אני מרגיש שיש לי בעל ברית.
אני מרגיש כמו שנבחרת חשה כשיש לה קבוצה טובה של מעודדים. אני מרגיש ברור יותר.
אני מריש רגוע, שלוו, מדיטטיבי, אנרגטי.
הבטרייה שלי נטענת.
הבעיה עשויה שלא להשתנות לעת עתה.
אבל אני שונה.
הלב שלי פתוח יותר.
אז, זכרו זאת לגבי הקשבה חווייתית:
זוהי הדרך לאדם ממש לשים לב ולהיות עם אדם אחר. האופנים והספציפיות של הטכניקה אינם חשובים כמו האפקט הכללי הזה. כיצד אני יודע שאני עושה זאת נכון? אני יודע זאת כאשר לכם יש חוויה להיות באמת מובנים.