העדינות הרדיקלית

העדינות הרדיקלית – טרנספורמציה של המבקר הפנימי (אן וויזר קורנל)

( תרגום חופשי – ענת מירון)

" זה כמו שלא מגיע לי לחוש שמחה ".

" אני שונא את החולשה הזו… אומר חלק ממני ".

" למה אני חייבת תמיד להיות כה טיפשה"?

ללא קשר לסוג העבודה הפנימית אשר יעשו אנשים, ברגע מסוים הם תמיד נפגשים עם חוויה אשר יכולה להיקרא – המבקר הפנימי. זה לפעמים (אך לא תמיד) קול ,לעיתים (אך לא תמיד) קשה ומתקיף, אשר בדרך כלל נראה שמגיע כאשר האדם קרוב לצעדים חיוביים חדשים, או בא במגע עם פגיעות פנימית.

החלק הנקרא המבקר הפנימי, נדמה שמתענג למחוץ את החלק הקטן, הרגיש, החדש, והחיובי. לא פלא שכל שיטה אשר שמעתי עליה, מתייחסת למבקר הפנימי, כמשהו לכבשו, לדחוף הצידה,אולי אפילו להמעיט בערכו ולבקרו. (ראה- internal family systems therapy by Richard Schwartz ) כאשר העולם הפנימי כולל מעיכה, חוסר קבלה, שיפוט, זה הופך למקום לא בטוח לשינוי וריפוי חיובי להתרחש. היבטים של עצמינו, אשר יכלו לפרוח כפי שהיו אמורים, נמעכים והולכים למחבוא. זה מצב מעציב, ללא ספק. אך אין באמת רשעים או קורבנות כאן. כל חלק, בפנים, עושה כמיטב יכולתו לעזור לנו, כפי שנראה…

החלק שמעביר ביקורת ברגע זה :

המתקיף האכזרי נקרא " המבקר הפנימי" אך אני מעדיפה לכנותו: " החלק  שמעביר ביקורת ברגע זה ". כמו תמיד, אנו רוצים להשתמש בשפה שלנו, בדרך אשר תפתח את האפשרות לשינוי.

כן, חלקים ביקורתיים יכולים להשתנות. ראיתי זאת פעמים רבות. אז בואו נקרא לזה " החלק שמעביר ביקורת ברגע זה". באופן שימוש שכזה בשפה, אנו יכולים למצוא עצמינו אף סקרנים לגבי מה מביא אותו עכשיו להעביר ביקורת ככה . יצרנו פה תפנית מהותית – מלראות את המקום הזה כ"מבקר מיסודו" באופיו הטבעי, ללראותו כמצב זמני שהגיע מסיבה טובה. זה מקביל לתפנית אשר אנו יוצרים כאשר אנו מפסיקים לשים תווית על אדם אחר כאדם רע מטבעו, ומתחילים לראות את התנהגותו כמובנת מנקודת מבט מסוימת. כאשר אני רואה את הבלגאן בחדרה של בתי, אני יכולה לחשוב עליה כ "עצלנית", או להיזכר כמה היה לי קשה לתלות את בגדי כשהייתי בגילה. התפנית בנקודת המבט תשפיע עמוקות על התנהגותי איתה.אין זה אומר שאפסיק לרצות שבתי תנקה את חדרה, אך זה ישנה את מה שאומר, את איך שאומר זאת, את איך שהיא תתפוס אותי ובסופו של דבר, את איכות היחסים בינינו.

תהליך התבוננות:

כשאנשים שומעים שאני וברברה מציעות למתמקדים להיות בחמלה למבקר , הם מפקפקים כאילו שאנו מציעות להם לאהוב את ה"מתעלל". להיות בחמלה מול המבקר, מרגיש שווה עירך לשמחה שהוא שם, מאמלל את חיינו.אך שוב זה להניח שהיבטים בתוכננו הינם קבועים  ולא משתנים : "פעם מבקר תמיד מבקר"…

לכן אני מציעה את השפה "החלק בתוכי שמעביר ביקורת ברגע זה". התפנית בשפה מקבילה לתפנית מעמיקה בתוצאות.

יש הנחת יסוד אשר מוטמעת בשפה, בהתבוננות הכללית, שאנו עשויים מחלקים, אשר ביסודם לא משתנים. כפי שיוג'ין מלמד : אנו לא צריכים לראות עצמינו בנויים מחלקים אשר באינטראקציה אחד עם השני , אלא כתהליך. תהליך ואינטראקציה הם ראשונים .

בעולם הפנימי, ומנקודת מבט התמקדותי, זה ברור:

כשאתה יושב עם משהו , "זה" משתנה .תשב עם משהו "מפוחד" בתוכך והוא ישתנה ל "מתרגש" או "דואג" או "כועס". יש התפתחות בתחושת חיים, אשר אינה צפויה מראש, אך נראית הגיונית בדיעבד. אז למה מתמקדים מנוסים מדווחים על מבקר פנימי שעדיין מופיע שוב ושוב באותו אופן? עדיין מבקר, עדיין אומר את אותם ביטויים זדוניים?  כיוון שעד עתה, היה משהו חסר באיכות של תשומת הלב הניתנת לחלק המבקר.

האם אני יכולה לבטוח בעצמי ?

החוויה של המבקר הפנימי, מבוססת עמוקות על אי האימון בתהליך פתיחה טבעי בעל כיוון של תנועת חיים קדימה. אם לאנשים יש, כמו שפרויד חשב, צד פראי ביסודו, וצד פרימיטיבי, אשר אמורים להיות מוחזקים מתחת לעטיפות, אזי המבקר/ השולט הפנימי, נהיה מכריע לכל אדם מתורבת. עם המצבים הרגשיים וההתנהגותיים לא מתפתחים בטבעיות מעצמם למשהו חיובי צריך "לכפות" את השינוי. הטרגדיה עם התהליך של המבקר שחלק בתוכננו איבד אימון בחלק אחר. (כפי שאישה צעירה אחת התבטאה:"יש חלק בתוכי שמאד כועס עלי , על התנהגותי, על בחירותי, והוא אומר "את לגמרי לא בשליטה ואני לא בוטח בך לעשות בחירות נכונות"). ואנו רואים שוב ושוב, כשאנו משקיפים בחמלה על לבו של החלק שבנו שמבקר – שהוא מאמין שהוא עוזר לנו . הוא צריך לעזור על ידי ביקורת,  כי "זה" מפחד שחלק אחר שבנו, שדוחף או מושך אחורה , אין לו שום תקווה אחרת לשינוי. זה חשוב ואנו נחזור לזה.

הזדהות עם תהליך המבקר

אנו חושבים שזה ברור לנו מתי מתרחש תהליך הביקורת , אבל רוב הזמן אנחנו מעורבבים בתוך התהליך בלי לשים לב לכך, כי אנו מזוהים עם איזה חלק פנימי מהדברים. אנו מוצאים את עצמינו אומרים "זה טיפשי ….אני צריך להפסיק להיות כזה חלש…. אני חש בלתי הולם….אני לא צריך להרגיש ככה….

לתהליך הביקורת יש קשר ותיאום עם התנועות הבאות:

1 .שימוש בשפה מזלזלת ומשפילה – כמו טיפש, חלש, לא הולם.. ותוויות ביקורתיות דומות, הן תמיד סימן שהתהליך הביקורתי מתרחש.

2. שימוש בשפה של נוהג , נוהל – " אני צריך ל…..אני חייב….אני מוכרח….וגם  ההטיות השליליות של זה: "לא הייתי צריך…..וכ"ו,בדרך כלל מציינות את תהליך הביקורת.

3 .התפתות לשנות את עצמי או חלק שבי – בדרך כלל סימן לתהליך הביקורת הפנימי, במיוחד כאשר ההנחה היא, שהשינוי צריך לקרות כדי שאני אהיה בסדר.

לא מפליא שהעולם של עזרה עצמית מלא בביקורת פנימית.זה דורש מודעות עמוקה להבין שצמיחה אישית צריכה להתחיל מקבלה עצמית ולא ביקורתית.

(יש ספר של הלן ברנר שמבוסס על הרעיון שקבלה עצמית היא הדרך לשינוי- I know I am in there somewhere )

הגדרה – החלק הביקורתי הוא כל חלק שבי שמאמין שאני או חלק מתוכי צריך להשתנות כדי שאני אהיה בסדר.

האמת שבתיוג:

כמו שראינו, תהליך הביקורת מגלה עצמו על ידי שימוש בשפה מזלזלת אשר אנו משתמשים לתת תוויות לחוויות שלנו. התהליך הזה יכול להיות קשה לזיהוי, ולכן קשה להתמודדות.אנו יכולים להיות כה מזוהים עם החלק שבנו שמגדיר ונותן את התווית לחלק אחר שבנו , שאנו לא מזהים את השימוש שלנו בתוויות הללו ככלי מלחמה . הם מרגישים כמו האמת אך הם לא. לאחרונה ליוויתי תהליך התמקדות של מתמקדת שבילתה זמן עם ה"משהו" בפנים, שלא הרגיש רצון לדבר. היא תיארה אותו כפי שאנו עושים בהתמקדות ואמרה: " זה קטן וקשה כמו גוש" …."הוא …רוצה שאהיה פה . שמח שאני שמה לב….זה רוצה שאהיה פה …..אך לא רוצה לדבר איתי…זה מרגיש חלק עקשן ושתלתני ".

וואו…שימו לב מה קרה– מתיאור פשוט של "קטן וקשה כמן גוש" היא עברה מאמפטיה לנקודת מבטו…(הוא רוצה שאהיה פה )…והחלה השפה המזלזלת –עקשן ושתלטני….זה לא תיאור פשוט.זו תווית. זה לא מנקודת מבט של המקום המתואר.

במקרה זה אני הגבתי:

אן – "את חשה במקום שבך שקורא למקום הקטן והקשה כמו גוש- " עקשן ומניפולטיבי"..את רוצה להכיר גם בחלק הזה…"

מתמקדת –  שרגילה להחזרה שכזו לנוכחות, יכלה לעשות זאת ואמרה : " כן, זה חלק ממני שלא מבין איך משהו יכול לרצות את תשומת לבי והמודעות שלי אבל לא רוצה לדבר."…..זה ממש רוצה שזה ידבר….."

איזה הבדל בהתייחסות. עברנו מ- "עקשן ומניפולטיבי"  ל- " חלק בתוכי שממש רוצה שזה ידבר."

 קחו בחשבון כשאתם מוצאים "משהו" בתהליך הפנימי, בתהליך התמקדות אישי שלכם או אצל האחר, מקום שלא רוצה לדבר או לא רוצה לצאת החוצה ולגלות עצמו, הסיכויים בין 99% ל100% שזה לא מרגיש בטוח .והוא לא מרגיש בטוח מכיוון שחלק אחר של המתמקד התגנב ומחכה להעביר ביקורת. אז כשהתווית המזלזלת נמצאת בשימוש בתיאור פנימי, זה בדרך כלל סימן שיש עוד חלק נוכח  מתחבא בתוך "תנוחה" של הזדהות, גורם לתהליך להפוך ללא בטוח, וגם להיות בלתי נשמע בעצמו.

נוכחות היא ההיפך מהמבקר  :

הסביבה בה יכולה להתרחש טרנספורמציה בתהליך הביקורת, היא הנוכחות. הנוכחות, היא מה שברברה ואני מכנות: היכולת או תודעה של הוויה עם כל חוויה פנימית, עם עניין , סקרנות וללא שיפוט. נוכחות היא בהרבה מובנים, ההיפך מתהליך הביקורת. בנוכחות אנו  מסוגלים לפנות אל כל אשר אנו מרגישים, אל כל אשר מתרחש בתוכננו, בעדינות, באימון בכיוון של תנועת החיים קדימה המוסתרת שם . בנוכחות אנו לא מנסים לשנות את מה שאנו מוצאים, אלא רק לשמוע את זה כך שזה יכול למצוא את דרכו לשינוי, עם זה זקוק.

תהליך הביקורת הוא לא נוכחות, אך זקוק לנוכחות- כשאנו מבקרים את המבקר, אנו מנציחים את הבעיה. זו נקודה עדינה ומאד חשובה, אז תנו לי לומר זאת שוב: אם אנו מבקרים את המבקר אנו מנציחים את הבעיה ! לגנות חלק זה שבתוכננו על מה שהוא, משמע להפוך להיות המבקר של זה, וזה פשוט מניע את הדינאמיקה הזו לרמה הבאה. כמעט כל הגישות להתמודדות עם המבקר הפנימי הן מאותו סוג: הו ממעיטות בערכו של המבקר, כתגובה סוקלות אותו על היותו כה ביקורתי, ומרגשות אותו בסופו של דבר.

ישנן שתי בעיות עם סוג כזה של גישה : הבעיה הראשונה היא שזה לא עובד –  המבקר הפנימי ככל שייהדף הצידה, עדיין יחזור חזרה.. אחר כך כאשר נבין את מקורו ומטרתו נוכל לראות למה הוא חייב לחזור, חזק יותר מאי פעם, אם זה נדחף הצידה. הבעיה השנייה קשורה לדינאמיקה של הגירוש. כשהיבטים מסוימים של החוויות הפנימיות שלנו נדחפים הצידה מהמודעות,הם מתפקדים באופן מרומז וזה אומר שהם בעלי עוצמה, בלי להיות במודעות, דבר שגורם לחיים שלנו להרגיש עוד יותר לא צפויים וללא שליטה, לחלק שבנו שכן נשאר במודעות.

דוגמא לכך: לפני כמה שנים הגיעה אלי חברה טובה מאד מודאגת- "איך יכולת לעשות לי את זה?"

"מה?" אמרתי…לא היה לי מושג למה היא התכוונה. היא הזכירה לי שבכנס, קראתי לה בזמן שהנחתה תרגיל בקבוצה כדי לומר לה לעשות זאת באופן אחר. זה מאד פגע בה. היא שמעה ביקורת וכעס בקולי. אני רק זכרתי ש"ניסיתי לעזור"…אך מתוך כוונה לכבד את נקודת מבטה , התמקדתי על זה והזמנתי את החלק שבי אשר יש בו לבטח רגשות כלפי חברתי, להגיע למודעות שלי. כמובן, שהיה שם חלק בי שנשא רגשות של ביקורת בקשר לחברתי מההיסטוריה המשותפת שלנו.מכיוון שלא הייתי ערה אליהם בעצמי, הם באו לידי ביטוי בציבור,באופן ברור לה וכנראה לשאר האנשים, אבל לא לי. איני רוצה יותר להיות האחרונה בחדר שיודעת מה אני מרגישה.

זוהי הסיבה לכך שאני מתמקדת. זוהי הסיבה לכך שאני מתמקדת עם הדגש על מערכת יחסים עם הפנים (inner relationship). כי אני מזמינה שוב את הגירוש. אינכם יכולים להיפתר מרגשותיכם, ללא קשר לכמה חלק שבכם שמאד רוצה בזאת.אתם יכולים רק לשלוח אותם אל מתחת לפני השטח. בגירוש, חלקים מתוכננו הופכים לפראיים, חשוכים, בודדים, אכזריים וכשהם חוזרים מהגירוש או פועלים משם, הם אינם חלקים נחמדים. אז בואו לא נרגש את תהליך הביקורת. דחיפה הצידה רק מקלה על אחרים לראות זאת ומניחה את זה מחוץ לספירת הנוכחות, בה יכולה להתחולל הטרנספורמציה.

שפת הנוכחות עם התהליך הביקורת הפנימי:

שפת הנוכחות( הכאן ועכשיו) מתחילה במילים "אני חש ש…" וממשיכה ב"משהו בי  אשר"……. אם מישהו יאמר " זה טיפשי" – ישנה  זאת ל .." אני חש שמשהו בי אומר שזה טיפשי."

רוב האנשים חווים הבדל משמעותי בין 2 המשפטים.( אתם יכולים לקחת רגע לבדוק מה ההבדל שאתם חשים). השני מביא, בדרך כלל יותר מרחב, יותר מרחק בלי לאבד קשר, …ונקודת מבט יותר רחבה .זה לקבל תזכורת ש"אני" יותר מ"זה" . זה נהיה יותר אפשרי לפנות אל החלק המבקר ואל חלקים אחרים בסקרנות מתעניינת , ואז התמקדות בחלקים הפנימיים הללו נעשית אפשרית. שפת הכאן ועכשיו היא תזכורת לקחת את המרחב שנוכחות מביאה ומזכיר שאני יותר מהמאבק שבפנים. מהמקום הזה של ה"יותר" יש אפשרות לשינוי.

שפת הנוכחות ותהליך הביקורת – דוגמא : לסם היה מחסום פעולההוא היה מוכן להתקדם בתוכניותיו העסקיות אך איך שהוא לא הביא עצמו להרים טלפונים ולסיים את הפלייר.כשהוא ישב להתמקד איתי, הזמין אל החלק שבו שלא רצה לנוע קדימה..

סם: "זה כמו מתחים בבטני…האמת שזה מרגיש לופת, מחזיק מאד צמוד…ויש פחד….אני פוחד לעזוב…

כדי לתמוך בסם להביא נוכחות, שיקפתי חזרה את מילותיו בשפת הנוכחות:

אן: " אתה חש שמשהו בתוכך לופת, מחזיק צמוד, מפחד לעזוב…"

סם : "כן…זה החלק שבי שמפחד לעזוב….זה אומר שהעולם הוא מקום מפחיד….זה מרגיש כפי שהייתי כילד קטן ופגשתי בפעם הראשונה איך העולם יכול להיות קשוח…"

שימו לב שסם לוקח את הזמנתי לשפת הנוכחות לאחר ששיקפתי :" אתה חש שמשהו בך מפחד לעזוב"…הוא אמר "כן, זה החלק בתוכי שמפחד לעזוב". נקודת מבט זו מאפשרת לו לחוש מקום זה שבתוכו יותר לעומק, ולחוש את ההרגשה כמו שהיה ילד קטן.

אן: אתה חש שזה כמו שהייתי כילד קטן, נפגע מהעולם בפעם הראשונה".

סם: " אני כל כך קשה עם עצמי לפעמים".

לא הייתי בטוחה איך זה קשור למה שסם אמר עד כה, אך ההתמקדות היא כזו לעיתים, מה שבא קשור אך לא בהכרח בהגיון נסיבתי…מה שכן ידעתי שהמשפט שלו " אני כל כך קשה עם עצמי.." צריך לעבור פירוק – הוא הזדהה עם שני חלקים של מאבק פנימי ורציתי להזמינו להיות הנוכחות עם שניהם.

אן : " אתה חש שמקום בך קשה עם מקום אחר בתוכך.

סם : "זה כאילו יש בי קול שאומר "אתה חייב לשחרר, אין לך ברירה"…..אבל לשחרר  מרגיש כמו לעמוד מעל תהום ענקית.

שוב סם לוקח את הזמנתי כאשר מתאר את שני  המקומות הנאבקים בשני משפטים שונים כך שכל אחד מהם מורגש מופרד יותר ממנו. הדבר הבא שאומר בא לתמוך בהפרדה זו  (ובקשר):

אן:" אתה חש משהו בך שמרגיש שלשחרר זה כמו לעמוד מול תהום ענקית , ואתה חש במקום בתוכך שאומר –אתה חייב…   ושניהם שם."

בהמשך התהליך…סם יכול היה להקשיב בחמלה לשני הצדדים בתהליך זה. מה שהתנהג בתחילה כתהליך ביקורתי ("אני קשה כל כך עם עצמי..") התפתח לחלק שבו שלהוט להצליח. החלק שפחד, היה זקוק לנוכחות ממש כפי שילד מבוהל זקוק.כש"זה" הרגיש שנשמע , לעומת לחץ וביקורת, "זה" התחיל להירגע…וכשהחלק הלא סבלני הרגיש שדאגותיו נשמעו החל גם הוא להירגע.

כל זה לא היה מתאפשר ללא " נוכחות".

לשים לב איך זה בגוף :

אנו יודעים שהתמקדות הינה תהליך ממוקד גוף…אך מה שזה אומר בתרגול, נתון לפרשנויות.

בתהליך עליו דיווחנו, לסם היו מתחים בבטן, לופתים, אוחזים צמוד…בוודאות תחושה גופנית. אך זה לא היה החלק הביקורתי. במקרה שלו הוא הופיע כ"קול". ( " זה כמו שיש בי קול שאומר אתה חייב, אין לך ברירה"). אולי זו אחת הסיבות לכך שהחלק הביקורתי לא נתפס כמקום להתמקד עליו, משום שלעיתים אינו מופיע באופן ברור ממוקם בגוף, כמו חלקים אחרים בנו אותם הוא מנסה לשנות או לשלוט.(" יש בי סלע קר של פחד בבטן….ואני מנסה לשחרר אותו…אני לא אמורה להרגיש ככה") לעיתים החלק הביקורתי מורגש בגוף. כשזה קורה זה מרגיש בדרך כלל כמו תעוקה או מקום צר או לפיתה…" יש לי הרבה כעס, אני יכולה לחוש זאת כמו חום ואנרגיה שנשפכת דרך הכתפיים והידיים ואני מרגישה גם את הרצועה לרוחב החזה. זה מרגיש קר ודחוס וזה אומר לכעס "לך מפה, אתה לא יכול להיות פה , זה לא בטוח".

להיות עם החלקים הביקורתיים בדרך ההתמקדות, דורשת מאיתנו להיות פתוחים לכל האופנים ש"הם" ישתמשו כדי לתקשר את נוכחותם: קולות, דימויים, תמונות הנם באופן סביר, אם לא יותר מסביר, כמו תחושות גוף. כמו תמיד אם אנו חווים חלקים אלו כקולות או תמונות, אנו צריכים להמשיך להביא מודעות לחלק הפנימי במרכז הגוף, כדי שחוויות אלו יהיו מקורקעות למודעות בהווה.

החלק שמפחד :

בתחילה כשהתנסיתי בהזמנת המתמקדים, להביא חמלה לחלקים הביקורתיים שבהם, נתקלתי בסוג מעניין של התנגדות. אנשים לא רצו להיות בחמלה, כי נראה להם שחלק זה שבהם הינו אכזרי, מרושע או כועס." זה רוצה לפגוע בי , איך אוכל להיות בחמלה אל זה .."

מחוותיי עם מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה , ידעתי שהתנהגות אנושית כמו התנהגות החלקים הפנימיים האלה יכולה להיראות כמו ניסיון לפגוש צרכים לגיטימיים ( בדרכים, ומרשל היה אומר עליהם, אשר באופן טרגי לא סבירות להצלחה) תהיתי , איך ניתן להבין את ההתנהגות של החלק הביקורתי הזה בדרך שתאפשר למתמקד להביא הבנה וחמלה.איך אנו יכולים להבין מה קורה , אם אנו מביטים בזה מנקודת מבטו של זה …וזה תמיד מגיע לנקודה ש :המבקר האימתני פוחד…

הוא תוקף באכזריות כי ככה זה כמה שהוא פוחד שמשהו ישתבש, שמשהו לא יתוקן, שאחרים יעבירו ביקורת וכו" …

התחלתי לתהות : מה אם כל החלקים הביקורתיים ממש מפחדים.? הם לא מרגישים או נשמעים או נראים מפוחדים בדרך כלל. הם נשמעים כועסים, או מנהלים, מאד בטוחים בעצמם . בטוחים שהם צודקים ואתה טועה . אך מה אם ככל שהם נשמעים יותר בטוחים , הם יותר פוחדים בעצם , בעומק פנימה?

דוגמא- אני זוכרת תקופה כשהייתי בסביבות גיל עשרים, גרתי בשיקגו, ושותפתי ואני צבענו את הדירה. סולם רעוע עמד במסדרון והחתול האידיוטי של ליאון, פרוסטביט, החליט לזנק על מדפי הצבע.סולם..חתול…והכול התמוטט על הרצפה, ויבבה מוזרה הופיעה.רצנו לשם, פרוסטביט המסכן היה תפוס בזנבו מסובך בסולם. התקרבתי אליו לעזור לו להשתחרר, ובמקום לקבלני בברכה הוא תקף אותי. הוא היה כה מבוהל, בפאניקה, לכוד ומיואש. כל אשר היה עלי לעשות זה לראות את הייאוש במקום את התקיפה והחמלה שבי הופיעה בקלות, למרות סימני השריטות על ידי.

הדבר דומה גם עם תהליך הביקורת. אם רציתי לעזור למתמקד להיות בחמלה אל החלק המבקר שבו ,מה שהיה עלי לעשות זה להזמין אותו לבדוק את האפשרות שהמבקר מפחד.זה תמיד עובד. האמת שזה עבד באופן כה משכנע שבמשך הזמן תהיתי עם ישנו סוג של חוק אוניברסאלי בעבודה. ברברה בסופו של דבר, הראתה לי שהחלק שבתוכננו שמעביר ביקורת , הוא חלק שזקוק לשלוט , להיות בשליטה, והפחד והצורך בשליטה הם 2 צדדים של אותו מטבע. החלק שמבקר לא אוהב בדרך כלל להודות שהוא מפחד. לעשות זאת זה להראות את הפגיעות, והוא בטח לא רוצה לעשות זאת. אך יש רפסודה שלמה של מילים נרדפות לפחד : מפאניקה וטרור בצד אחד של הסקאלה לדאגה וחשש בצד השני. החלק המבקר / שולט , בדרך כלל מוכן להודות שהוא חושש או דואג.ובשבילו לומר שהוא חושש, זה כבר הבדל גדול מהיות בתקיפה.

תהליך עם המבקר המפוחד- דוגמא-

הנה קטע מתוך תהליך אשר בו אישה עם מחלה כרונית,  הייתה בכנות עמוקה עם עצמה בקשר למה שמחלתה אמרה וזה העלה תהליך ביקורת. לאחר שהות עם התחושות הגופניות של הסימפטומים שלה ושימוש בשפת הנוכחות ( אני חשה …משהו בי..) להזכירה להיות עם, במקום להיות ברגשות, היא דיווחה כך:  :" אני חשה במקום שבי שלא בטוח שהוא רוצה שאני אחלים ואבריא…זה פוחד שאם אבריא, אשכח מכל מה שלמדתי בזמן הזה…חלק אחר שבי אומר– את לא צריכה להרגיש ככה , זה רע. הסימפטומים שלי אומרים לי – אם נלך את תחזרי להיות חסרת מודעות. משהו פה חושב שאני צריכה להיות חולה כדי לחיות חיים שפויים, ומשהו בתוכי פוחד כשהוא שומע זאת."

שימו לב שב 6 המשפטים הללו היא שומעת שני חלקים שבתוכה. סימנתי את המשפטים שמדווחים מה החלק הביקורתי אומר ומרגיש. זה מתחיל באמירה שהחלק האחר שבה לא אמור להרגיש את מה שהוא מרגיש. זה קול ביקורתי מוכר…שופט, משתמש ב" לא אמורה"…ו "צריכה". אך כמה משפטים לאחר מכן, היא מבינה שהחלק הזה שבה פוחד.

אנו יכולים להיות אמפטים לחלק שפוחד. כמובן ! זה יכול להיות מפחיד לגלות שיש חלק אשר רוצה את הסימפטומים אשר נחווים. לא פלא שחלק מפוחד זה נהיה חרד ומנסה לעצור את ההתנסויות בדרך היחידה שהוא מכיר- שיפוט והאשמה. אפילו שאנו מודעים שהקשבה למה שיש בדיוק בנוכחות , היא הדרך המהירה לאפשר לזה להשתנות ואין מה לפחד מלהקשיב למה שיש כי זה כבר ככה שם, יש עדיין בדרך כלל חלק , כמו במקרה הזה , שמפחד לשמוע את זה. שלא רוצה שזאת תהיה האמת.חלק שבנו שמנסה לדחוק חלק אחר, בדרך כלל מתנהג בביקורתיות, אך רגשותיו הם – דאגה ופחד. וזה חשוב – לעשות את ההבחנה בין הפעולות אשר החלק הזה שבנו נוקט או דוחף חלק אחר שבנו לנקוט, לבין הרגשות אשר מאחורי התנהגותו. אם אנו נתפסים להתנהגות, אנחנו נתפסים במאבק מלחמתי. אם נוכל לחוש מתחת להתנהגות את הרגשות שמביאים אותם, אנחנו יותר קרובים הרבה יותר לפוטנציאל לשינוי.

אמפטיה עם הפחד :כשאנו מודעים לפחד/ דאגה / חשש בחלק הזה שבתוכנו , אנו יכולים לתת לו אמפטיה בקשר לדבר שממנו הוא פוחד.

אמפטיה יכולה לבוא לידי ביטוי בעזרת משפטים כמו " בוודאי שזה מפחיד …./ מדאיג….."

"לא פלא שזה מפחיד …" אופן דיבור שכזה עוזר להחזיק גישה של הבנה , איך "זה" מרגיש מנקודת מבטו.

דוגמא:

מתמקד אשר החל להיות מורה למדיטציה התמקד על מקום קשה בחייו. והוא דיווח פתאום : " יש בי חלק שאומר – אין לך כל סמכות ללמד מדיטציה כי אתה כל כך דפוק "… עשינו כבר עבודה עם תהליך הביקורת בעבר לכן רק אמרתי :

אן : וואו זה בטח ממש מפחד ממשהו …

מתמקד ( התייחס לזה עם האפשרות ש"זה" מפחד ממשהו ודיווח): ….או יש לו אמונה שאם אני מלמד , אני צריך להציג עצמי כאילו אין לי שום בעיות עם עצמי.

אן :הצעתי לו לומר לזה  באמפטיה-  " זה לא פלא שתרגיש פוחד או חושש אם אתה מאמין שאם אני מלמד אני צריך שלא יהיו לי שום בעיות."

ראיתי את גופו נרגע עוד לפני שדיווח :" אני חש הקלה גדולה שעוברת דרך הקיבה והבטן שלי. מתח גדול שם פשוט נרפה"

שימו לב שהמשפט שמתחיל ב "לא פלא ש.." הוא חם ואמפאטי, בלי להסכים עם מוגבלות האמונה הזו .זה נותן תחושה של זיהוי ונתינת מקום לרגשות (פוחד וחושש) והקשר שלהם לאמונה בלי לשלול אותה. זה מוביל לתוצאה של שחרור וחופש, סביב האמונה, אשר לעיתים קרובות נחוות כהקלה גופנית.

הלא רוצה :

המקום שמבקר בתוכננו, יש משהו שהוא לא רוצה. הפרדוקס שהוא בדרך כלל לא רוצה את מה שהוא מנבא. הוא יאמר לדוגמא " אתה תהיה כישלון "או " אתה כישלון" וכישלון זה בדיוק מה שהוא לא רוצה בשבילך. זה נשמע לא הגיוני באופן מתסכל, אך בעצם  זה תהליך אנושי מאד טבעי. תארו לעצמיכם הורה שקורא אל ילדו שיוצא ביום חורף קר החוצה ואומר " אתה תמות מהתקררות"

מדוע שההורה יחזה שהילד שלו ימות ? ברור שההורה רוצה שהילד יעשה משהו : אולי ללבוש משהו חם יותר. אז האמירה בעצם אינה נבואת מוות . היא בקשה עם ביטוי חזק של רגשות שמודבקים לזה. " בבקשה שים בגדים חמים , אני ממש דואג לך" כלומר – אתה תמות מהתקררות – זה ביטוי של מה שלא רצוי.  זאת אפשרות שבכל פעם שהחלקים הביקורתיים בתוך תוכנו מנבאים את הנפילה או הכישלון שלנו, הם בעצם אומרים מה הם לא רוצים שיקרה. איזה רעיון !!

זה יכול להיות תהליך עוצמתי ויוצר שינוי, להזמין את המבקר הפנימי לגלות מה הוא לא רוצה.באופן ספציפי, כפי שברברה ואני גילינו,זה עוזר להזמינו להביע לידיעתנו מה הוא לא רוצה שיקרה לנו. זה נשמע כך-  " אני מזמין את "זה" לומר לי מה הוא לא רוצה שיקרה לי" . אולי בדרך זו, ההזמנה תיתן תוקף לטבעו המגונן של החלק הזה שבנו ולכן תהיה זו הזמנה רצויה.

אם אתם יוצרים קודם קשר עם הרגשות המפוחדים של החלק הביקורתי (פחד, דאגה, חשש)לעיתים נדירות יהיה לו קשה להביא לידיעתכם מה הוא לא רוצה שיקרה לכם. ללא החיבור הרגשי, צעד זה יכול להיות קשה יותר ולעיתים בלתי אפשרי. לחוש את רגשות הפחד זה צעד מפתח, ולאחר מכן מגיע המפגש עם "מה הוא לא רוצה ".

דוגמא :תיה התמקדה בהיבט שבתוכה אותו היא כינתה : "התנגדות".היה לזה קול קשוח וכשהיא יצרה עם זה קשר, היא שמעה: "את אף פעם לא מגיעה לשום מקום, תוותרי". זה לא הרגיש מפוחד, ובתחילה היה לתיה קשה לדמיין ש"זה" אולי מפחד, אך החליטה לנסות אמונה זו שהחלק הביקורתי עלול להיות מפוחד, וראו מה קרה…

היא התחברה לתחושת הגוף ושמה לב לאיזו צורה כהה זוהרת בפינה : "אני תוהה אם אתה חושש או דואג " היא אמרה לזה….הייתה תגובה מועטה של הסכמה, לא הרבה, אך הייתה מעט. " אני תוהה מה אתה לא רוצה שיקרה לי "… דימויים ומילים החלו לזרום : התעללות, הענשה, חוסר כבוד …הענשה נמצאה כמהותית ביותר. היא נתנה לזה תחושה שהיא שמעה את זה :"אני ממש שומעת שאתה לא רוצה שאני איענש" "…הייתה חוויה קלה של הקלה והיא החליטה לתת לזה אמפטיה : "אין פלא שאתה חש דאגה,אם מה שאתה רוצה בשבילי זה שלא איענש"  הייתה הקלה בתחושה במקום הזה בפנים, שחרור. תיה יכלה להיות עם זה ולחוש עוד.

הרוצה :

ממש מתחת ל"לא רוצה ". יש את  "הרוצה", מה שחלק זה  רוצה שנחווה ונרגיש. החדשות הטובות  בקשר לחלק הביקורתי הן שהרצונות שלו בדרך כלל די בהישג יד, ברגע שה"לא רוצה" נשמע. ( נדבר על יוצאים מן הכלל בפרק הבא).

וברגע שהחלק מוכן לומר למתמקד מה הוא רוצה, הוא לרוב לא נחווה יותר ביקורתי. זה לעיתים מרגיש יותר כמו משהו מגן ודואג. זו עוד סיבה למה חשוב לעזוב את המונח -"המבקר" ולקרוא לו על פי התנהגותו, תוך השתנות התיאור כאשר התנהגותו משתנה.

בואו נמשיך לעקוב אחרי הדוגמא של תיה, עם ה"רוצה": כאשר באה במגע עם החלק שבה שביקר, וכשחוותה שזה לא רוצה שהיא תיענש והכירה בזה, חשה תיה הקלה.היא לוקחת זמן, מרגישה מוכנות של חלק זה לתת ל"רוצה" שבו להיחוות. הדימוי של להיות מוענשת עדיין איתה- מה שזה לא רוצה שיקרה, ועכשיו עולה דימוי חדש : להיות מחובקת, עטופה בגאווה – הם המילים..".זה רוצה שאני אהיה מחובקת בגאווה" היא מדווחת.

בן הזוג המקשיב לתיה מזמינה לבדוק מה המקום הזה רוצה שהיא תחוש ב-"מחובקת בגאווה".יצירת הקשר עם הרגשות ה"רוצים" מביאה רמה עמוקה של מודעות שיכולה הביא שינוי. תיה מזמינה את תחושת הגוף של מה שהחלק הזה רוצה שתחוש בחיבוק בגאווה .יש חוויה גופנית של:  חום, הגנה, חיבור. זו חווית סיפוק עמוקה לחוש זאת, ותיה נשארת עם זה זמן מה. כן,  זה אותו מקום שתיה פגשה בתחילה אומר: "את לא מגיעה לשום מקום, תוותרי…"כמו ההורה שאומר: "אתה תמות מהצטננות"…כשבעצם כוונתו היא :" אני דואג לך, אני רוצה שתהיה בטוח". אותו החלק תוכנו הנראה כמתקיף, הוא בעצם מגן ותומך , אך זקוק לעבור את כל התהליך כדי לאפשר לצד המגן להופיע.

חזרה על  התהליך :

* מודעות לכך שתהליך הביקורת מתרחש

* הבאת נוכחות לכל חלקי החוויה , כולל לתהליך הביקורת.

* הבאת תשומת הלב לאיך מרגיש תהליך הביקורת בגוף או איך הוא מייצג את עצמו, בתחושה ,

בקול או דימוי.

* לשים לב האם הוא מפחד, או שיש בו צורה של פחד כמו דאגה או חשש.

* להזמינו לומר מה הוא לא רוצה שיקרה לי

* להזמינו לומר מה הוא רוצה שאחווה או ארגיש.

המבקר והמבוקר :

 בדוגמאות הבאות אני מזמינה את סקרנותכם בקשר ל : מי זה ה"אני" שאיתו מזדהה המדבר.

* אני מרגיש רע בשל הבלגאן בחיי.

* המבקר הפנימי שלי ענק ואני כה קטן.

* קול ביקורתי מכנה אותי "טיפשה" וזה מרגיש שזו אמת.

* קול ביקורתי מכנה אותי "טיפשה" ואני אומרת לו לשתוק ולעוף מפה.

* אני חש בושה.

בכל שיחתנו על החלק הביקורתי, התעלמנו מ"דמות מפתח" בדרמה : החלק שבנו שמבוקר.

אם אני מזוהה עם נוכחות, מצב תודעה שמאפשר להיות עם כל דבר אשר עולה, אזי ברור שלא אני היא המבוקרת. הדמות של רוברט דה נירו בסרט "נהג מונית" אומרת: " אתה מדבר אלי ? אתה מדבר א ל י ? …אל מי מדבר החלק המבקר ? את מי הוא מבקר ? אותי ?….

כשאני בנוכחות, אני לא חשה מבוקרת.

אם ישנה חוויה של העברת ביקורת על ידי החלק המבקר שבתוכי, אזי חייב להיות חלק אחר בי, שזקוק גם הוא להכרה : החלק שחש מבוקר. ויש לו רגשות בקשר לזה: כעס, מרד, אשמה, מבוכה, בושה. אנו יכולים להיות מזוהים עם החלק המבקר, כמו ב :"זה טיפשי"…או להיות מזוהים עם החלק המבוקר, כמו ב: "אני מרגיש בלתי הולם". אנו עלולים להזדהות עם החלק המבוקר, ועדיין להיות ברמה מסוימת של מודעות למה שמתרחש, כמו ב : " חלק ביקורתי הופיע, וזה אומר לי שאני לעולם לא אגיע לשום מקום עם זה..".

לעיתים רחוקות אנו בנוכחות עם תהליך הביקורת .אם היינו , היינו יכולים לומר משהו כמו :

" אני חשה משהו בי שמעביר ביקורת על חלק אחר שבי, ואני חשה גם את המקום שמרגיש מבוקר".

הבאת נוכחות היא הצעד הראשון והחיוני ביותר לתזוזה החוצה ממצב של קיפאון בין המבקר והמבוקר. כדי להביא נוכחות כאשר "אתה" תחת התקפה, זכור שאתה לא המטרה, אתה הוא לא זה אשר מבוקר. משהו בך מבוקר על ידי משהו אחר בך.

את החלק המבוקר ניתן לכנות : החלק המגיב .

ברברה ואני זיהינו 3 סגנונות  או מודלים שהחלק המגיב לעיתים מקבל על עצמו :

1.התמוטטות – גישה שאומרת :".נכון, אני כזו גרועה ואני מרגישה רע עם זה "…זה עלול להיות     קשה להבחין בחלק זה אם אנו מזוהים איתו. זה יכול להרגיש כמו אמת, פשוט האמת.  תחושת הבחילה החלולה בבטן ( או כל תחושת גוף אחרת לא נעימה) יכולה להרגיש לא יותר מאשר : "מגיע לי". ברברה ואני נהגנו לכנות את החלק הזה : הקורבן של המבקר, לפני שהחלטנו שהמילה קורבן הינה תווית מזלזלת מדי בעצמה. אך לעיתים, קורבן זה בעצם מה שהחלק הזה מרגיש אפילו כלפי עצמו. החוויה המורגשת של בושה, היא הטריטוריה של החלק המגיב הממוטט. אם משהו בי מתבייש,  בטוח  שחלק אחר שבי מבייש אותו. נכון הדבר לגבי אשמה ומבוכה. " אני מרגיש אשם" – יכול להיות בשפת  הנוכחות – " משהו בי חש אשמה, ומשהו אחר שבי אומר שאני אמורה לחוש אשמה". במקרה זה נוכל  לחוש פנימה, ולשמוע את ה"לא רוצה" וה"רוצה" בכל אחד מהם.

2. התמרדות- החלק הזה אומר :" אני לא… ואתה לא תכריח אותי… " – יש לו לעיתים קרובות איכות כמו של מתבגר עקשן. האמת היא, שמערכת היחסים בין החלק שמגיב לחלק שמבקר, הם כמו יחסי מתבגר הורה, עם כל הקומדיה והדרמה שזה גורר עימו. החלק המבקר שולט, דוחף, מנהל            (כמובן כפי שראינו, הסיבות הנכונות בעיניו).החלק המגיב הוא משהו בנו שלא אוהב להיות נשלט, נדחף, מנוהל ( ומי כן אוהב?). כאשר שניהם מגיעים ראש בראש, ניצוצות עפים והגוף הוא זירת קרב.

3.בריחה – כשמשהו חש שהוא תחת התקפה, הוא עלול להגיב בבריחה. ..  החוויה עלולה להיות אטימות, שכחה, בלבול, הירדמות וכ"ו. התנהגותית, בריחה זו של החלק המגיב יכולה להיות החלק שבנו שמכור למה שאנו קוראים "בריחות": צפייה בטלביזיה, משחקים במחשב, אכילת יתר של חטיפים וכ"ו.אחד הסימנים לכך שאתם מזוהים עם החלק המגיב הוא אם אתם מוצאים שזה קשה לחוש את הפחד הדאגה או החשש של החלק הביקורתי שבכם, אם קשה לכם לדמיין או להרגיש שהחלק הביקורתי בעצם אינו כועס, קשוח או מרושע. זה מרגיש מאד גדול ביחס אליכם. אם זה לחלוטין קשה לחוש אל זה אמפטיה, זה סימן בטוח שאתם בעצם מזוהים עם הנמען של הביקורת.אתם חשים שזה מבקר אתכם, מה שאומר שאתם לא בנוכחות, שאלה חדשות טובות משום שברגע שתחזרו להיות בנוכחות, כל הדברים ירגישו הרבה יותר טוב! להיות בנוכחות יאפשר למתמקד להיות עם שני החלקים, הביקורתי והמגיב לביקורת.לכל צד תהיה איכות רגשית, ו"לא רוצה" ו"רוצה", שזקוקים להיות מורגשים בגוף כל אחד בזמנו, לקבל הכרה ולהרגיש נשמע. בדרך זו מונח הריפוי.

מבקר פנימי חמור:

חוויות מסוימות של ביקורת פנימית הנן מאד קשות להבנה על ידי האנלוגיה הנדיבה של "הורה דואג המנבא מה אינו רוצה שיקרה לילדו האהוב"…." זה שונא אותי"…" זה רוצה שאמות"…."זה כה אכזרי, זה רוצה לקרוע אותי לגזרים".  כמובן שאנו צריכים לסייע באי הזדהות עם ה"אני" בכל ההצהרות הללו, עדיין, איך נוכל להבין את הכוח הנראה כשנאה פנימית?

בעבודה הגופנית שלנו הנקראת :" מפת אוצרות אל הנשמה", ברברה ואני ראינו שטבעה של טראומה יכולה להוביל אל תהליך ביקורת קשוח שכזה. אבל בפשטות, כאשר אירועים מציפי פחד וכאב מתרחשים בזמן שאין משאבים לטפל בהם, לא בפנים ולא בחוץ, התהליך הרגשי קופא- לא עובר עיבוד- ואטום בתוך חלק המגורש מהמודעות. מגוון חלקים אחרים לוקחים על עצמם את התפקיד לשמור על מה שכביכול מכונה- "חומר רגשי מסוכן", אל מחוץ למודעות.

…אז ישנם שני סוגים עיקריים של תהליך ביקורת פנימי, או שני קצוות על הרצף, תלוי כמה חמורה הטראומה, או כמה פחד יש במערכת מפני מה שקשור לזה או מורגש. בקצה הקל והפחות חמור בסקלה, יש את תהליך הביקורת אשר קל יותר להרגישו כמגן, שחושף את מה שהוא רוצה בשבילינו ללא מהומה רבה. בקצה השני, החמור של הסקלה, יש לנו חלק ביקורתי קשוח יותר, אשר מונהג על ידי פחד עצום מפני מה יהיה לגיטימי לחוש אם זה לא יעשה את עבודתו. במקרה זה ה"לא רוצה" מורכב יותר. יש לנו את ה"לא רוצה" של החלק הביקורתי ששייך ל"לא להרגיש משהו", ויש את הרגשות של ה"לא רוצה" שאינן רצויות להרגשה. בסופו של דבר, שני הדברים זקוקים לחיבור דרך תחושת הגוף, אך אין זה מועיל לזרז תהליך זה. חוויה פוסט טראומטית עלולה להופיע. צעדו לאט, כבדו כל סימן פנימי מחלקים אשר זקוקים לעצירה, ולחזרה שוב בזמן אחר.

מבקר פנימי חמור- דוגמא :

ג'ורג' אמר שהוא שומע קול ביקורתי פנימי חמור לאורך כל השבוע שאומר לו : " אתה חתיכת סתום, אין לך השפעה, אינך יודע טוב מזה ? אתה חסר אונים…" ג'ורג' היה נחוש בדעתו לשנות את מצב קידום המכירות שלא היה מוצלח על ידי שליחת אימייל מעוצב היטב, לרשימה נבחרת של אנשי מפתח. הוא היה מאד גאה בעצמו על כך שנקט בפעולה. אך לא היו שום תגובות למייל. ברגע שהוא הבין זאת, החלה ההתקפה הביקורתית. כאשר ג'ורג' הכיר והביא נוכחות אל המתקיף הפנימי, הוא חש אותו כיצור דרקוני בעל כנפיים גדולות, והרגש המלווה היה כעס. " הוא זועם עלי"…הצעתי לו לבדוק מה גורם לזה להיות כה זועם. "זה זועם על כך שהעזתי לחשוב שאני יכול להיות בעל עוצמה. זה לא רוצה שאהיה בעל עוצמה."

בכל זאת, לא היו אלה הפעולות העוצמתיות שג'ורג' נקט אשר הרגיזו את הדרקון, אלא העובדה שהן לא הצליחו. " זו לא הייתה בעיה כאשר כתבתי ושלחתי את המייל, זה היה רק לאחר שהסתבר שזה לא עבד. אז החלתי לשמוע כמה אני "חתיכת סתום". היה זה בלתי נסבל לחלקים מסוימים של ג'ורג' שפעולותיו נדחו. " אני כמו יכול לשמוע את האנשים הללו מלחשים – מי הוא חושב שהוא, שאנשים חשובים כמונו יענו למייל הקטן והמטופש שלו…." כשהוא ישב עם התחושה של כל זה בגופו, עלה זיכרון מתקופת חטיבת הביניים בבית הספר. הוא כתב בספר הזיכרונות השנתי של ילדה פופולארית,  שהוא מחבב אותה .לאחר מכן היא הגיעה והעליבה אותו באכזריות מול חבריו." הם בטח הקניטו אותה בקשר למה שכתבתי"…הוא אמר עכשיו. בזמנו , הוא היה הרוס.ג'ורג' ישב עם תחושת הגוף של הזיכרון, עם הדחייה ההורסת.. הזיכרון הזה היה מחובר לעוד זיכרונות, מזמנים אחרים, של דחייה. הוא יושב עם חווית הגוף, כאשר זיכרונות אלה עולים ומופיעים, מקבל סוג של רשות פנימית לחוש כפי שהוא חש זאת , עכשיו. " זה כמו אגרוף בבטן…לא …זה כמו אחרי האגרוף…כמו בחילה ואין מספיק אויר.." הוא נשאר עם רגשות אלה, מביא לזה הכרה." זה מה שהדרקון לא רצה שארגיש" אומר ג'ורג'. הוא הכיר בשניהם: הרגשות עצמם, כפי שהם נחווים כאן ועכשיו, וה"משהו" בו שלא רצה שיצטרך להרגיש זאת….לאט , תחושה של שלווה התפשטה בו. " זה כה רע" הוא אמר " פחדתי שזה יהיה יותר גרוע"…"כן" – שיקפתי- " משהו בך פחד שזה יהיה יותר גרוע".

ה"מנהל" של ריצ'ארד שוורץ וה"מפקח" של מפת האוצרות :

העיסוק שלנו בתהליך הביקורת, קרוב מאד לתפיסה של "המנהל" בעבודה של ריצ'ארד שוורץ

ב – internal family systems therapy ."מנהל" הוא סוג של חלק, שנוהג להיות מגונן ומתעניין בשליטה בסביבה, כדי לשמור על הדברים בטוחים.החלקים הניהוליים יכולים להיות מאד פרפקציוניסטים, שואפים להיות בעלי הישגים, נוגשים ביקורתיים, לוחמים, שומרים.

" הנקודה לזכור היא שהמטרה הראשונית של כל המנהלים זה לשמור על הרגשות המפוחדים והמחשבות, מלהישפך על הקירות הפנימיים, כדי שהמערכת תישאר בטוחה והאדם יוכל להמשיך לתפקד בחייו." ( עמוד 49)

במפת האוצרות אל הנשמה, ברברה ואני קוראות לחלק הביקורתי המתואר במאמר הזה – "המפקח".

משום שזה יכול לבקר או שלא, אך תמיד מרגיש צורך נואש בשליטה פנימית. יש הרבה יותר בעבודה זו של ריצ'ארד ובמפת האוצרות מכדי שנוכל להביא במאמר קצר זה,אך ההבדל העיקרי הוא באופן העבודה עם חלקים אלו. במפת האוצרות, המבוססת על קורס התמקדות, יש שימוש בקשר עם החוויה המורגשת בגוף כחלק מרכזי בתהליך השינוי. ל ifs תחושת הגוף משמשת עוגן, ושינוי בא בדרכים אחרות.

נצנוץ של אפשרויות:

 

נהגתי להתכווץ בכל פעם שאדם, בסדנא למשל, היה מביע תלונה או חוסר סיפוק. כאוהבת שלום רציתי להימנע מקונפליקט בכל מחיר. כעס היה הרגש המפחיד ביותר בשבילי לפגוש. עכשיו אני פונה אל תלונות כועסות בעונג. אני מתרגשת לפגוש את האדם האמיתי אשר חש את הכעס, ומוצאת מה הם צרכיו. זאת מכיוון שהתמקדות עם החלקים הביקורתיים שבי הביאה שינוי. זה אפשרי לדמיין , מצב תודעה, בו אין אנו יכולים להיות מבוקרים, לא מהפנים ולא מבחוץ. איני מדברת על להיות סגורים בפני אינפורמציה או פידבק..אנו נהיה פתוחים לאינפורמציה וקבלת פידבקים ויצירת שינויים, אך כל זה לא ייתן לנו לחוש רע בקשר לעצמינו, המהות שלנו, מי שאנו באמת. אם אינכם יכולים לדמיין מצב תודעה שכזה, אתם לא לבד.רבים האנשים אשר מיוסרים על ידי המבקר הפנימי, וקשה להם לדמיין תמונה שכזו בה יהיו חופשיים מכל זה.

אל דאגה ! העולם האמיץ החדש הזה, אינו מקום למצוא את דרכינו אליו…זו תוצאה של תהליך.

ההתמקדות, כפי שמתואר במאמר זה, פונה אל החלקים הביקורתיים הפנימיים עם חמלה, בכל פעם שהם עולים, וכשהם מרגישים מוכנים להזמנה אל התחושה של מה שהם "לא רוצים" ו"רוצים", יגיע שינוי מתמשך ועמוק.

 

עוד על התמקדות

תגיות