Fitting in, pouring out and relating

 

Fitting in, pouring out and relating / Eugene Gendlin

שלשה מצבים באינטראקציה: התאמה וריצוי, התקפה תוך התעלמות מהזולת, התייחסות מאפשרת קשר.

תרגום :ענת מירון

"יוג'ין מקשיב לי בסשן בהמון רגישות. אך כאשר הוא לא מקשיב בסשן, כאשר אנו עובדים ביחד, הוא משליך עלי לפתע תלונה או הרגשה רעה, מבלי אפילו לבדוק תחילה מה אני עושה, באיזה מצב אני. אני חשה שאני לא נלקחת בחשבון ! זה נראה שלא אכפת לו מה אני מרגישה, או מכך שאני עייפה, או שיש גם את הצד שלי בקשר לבעיה באשר היא. זה גורם לי לתהות האם הוא אמיתי כאשר הוא מקשיב לי בסשן".

מדוע  אנשים רגישים ופתוחים מבפנים  יכולים  לעיתים להיות עיוורים לגבי אדם אחר ?

בוודאי, כשאנו מכינים עצמינו להקשבה אנו נפלאים. אך בזמנים אחרים…? בזמן כזה אנו עם הרגשות  של עצמינו ולא מתבוננים באדם האחר. האם לחיות מתוך עצמינו זה אומר שאנו מוכרחים להשליך  על אחרים מבלי להתבונן ולראות עם מה הם מתמודדים, האם הם במקום להקשיב והאם אנו מבטאים עצמינו באופן שהם יכולים לספוג ?

להיות בקשר עם רגשותינו לא אמור לגרום לנו להיות יותר רגישים לגבי רגשות אחרים ? מדוע האנשים הכי מחוברים פנימה נדמים הכי נרקיסיסטים ? שמעתי אנשים תוהים לגבי תעלומה זו במשך שנים. פעם, בדקתי את המילה הזו "נרקיסיסט" *. היא מגיעה ממעבירי ביקורת מסוימים המגנים את כל הנטייה למודעות רגשית. הם היו שמחים שהחברה שלנו תישאר במתכונתה הישנה, ללא תשומת לב מרובה לחוויות פנימיות. הם חושבים שחוץ מאגו חברתי מאולף, אין באנשים דבר מלבד "דחפים כעוטים". אם יצירת קשר עם הרגשות גורם לאדם להתעלם מאחרים, אין זה מפליא את מעבירי הביקורת האלה. הם מניחים שאנשים הם אוטיסטים ואנוכיים מיסודם. כל דבר מעבר לכך מגיע מכפייה חיצונית של קודים חברתיים. ברגע שאנשים ייצרו קשר עם הצרכים של עצמם, הם מיד ידרסו אחרים בדרך. נקודת מבטינו הינה שונה. אנו מבחינים בדאגה מוראלית עמוקה יותר כאשר אנשים נכנסים לחווייתם המורכבת יותר. לנו הבעיה נחוות כסתירה : מדוע  האנשים הכי רגישים, אלה אשר במובנים אחרים חשים דאגה עמוקה ביותר כלפי אחרים, שוכחים לגבי הזולת כאשר הם מבטאים את עצמם ? ומדוע אנו משליכים חומרים מורעלים במקומות בהם אנו הכי רצויים, והיכן שאנו הכי רוצים ליצור את חיינו באמת ובתמים?

אחת הסיבות לכך שאנו מסרבים לנהוג בזהירות עם האדם השני היא שלנהוג בזהירות מרגיש כמו לחזור חזרה ל"דבר הישן". אני מכנה את הדבר הישן- "התאמה וריצוי- Fitting in".

כולנו יודעים להתאים עצמינו. רוב העולם עדיין מתעקש על מסגרות  בהן אנו שמים עצמינו בצד ועושים כמצופה. אנו עשויים לבטא רגשות אך רק בדרך שתתאים למסגרת, רק כאשר זה מתאים ורק את הרגשות המותאמים. במסגרות אלה- למעשה, כמעט בכל מקום- אנו שמים עצמינו בצד והולכים על פי מה שהמסגרת דורשת. אנו שוקלים למפרע את המילים שלנו, אנו חושבים קודם. ברוב המקומות האנשים ידידותיים, אך האמת שהם זרים אחד לשני. ברור שאנו יודעים להתחשב, כיצד לבדוק קודם לכן עם האדם השני, להשהות את עצמינו וכדומה, אך זה מרגיש כמו מה שאנו עושים בכל מקום שהוא. ביחסים קרובים אנו רבים, במקום לקבל את זה גם פה.

הנה מסר חדש : אלה אינן האלטרנטיבות היחידות !  אין אנו צריכים ל"שפוך" עצמנו גולמיים ועיוורים, או לחזור חזרה להתאים עצמינו. ישנה אלטרנטיבה שלישית, דרך שונה קדימה, שלב מתקדם.

* "מאמר ביקורת פילוסופי בנושא המושג נרקיסיזם – החשיבות של מגמת המודעות "  מאת -ד.מ. לוין:  "הפתולוגיה של העצמי המודרני".
מתוך : http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2158.html

ההנחיה השגויה – ישנן רק שתי אלטרנטיבות :

ראשית, תנו לי לתאר מתי בדיוק זה קורה שאנו מתמודדים עם הבחירה הגרועה הזו. או שאנו שופכים את רגשותינו החוצה או- אם אנו צריכים לחשוב קודם, אם אנו צריכים להתבונן, להקשיב, לנסח דברינו בזהירות- זה מרגיש כמו הדבר הישן. בחירה בין שתי אלה מגיעה כדלקמן:

ביחסים אינטימיים (כמו גם במכון לפוקוסינג) רגשותינו האמתיים מוזמנים. האדם הקרוב אלינו עשוי אף להתלונן שאין אנו מביעים את רגשותינו. אך כאשר אנו מביעים אותם, הם מתקבלים כחדשות רעות. הספונטניות שלנו מורגשת כלא מתחשבת, או כביקורת, כהתקפה. אנו מקבלים בחזרה התגוננות. כאשר אנו נתקלים בזה בעקביות, אנו מרגישים רע. כעת יש לנו את הרגשות הרעים הללו לבטא. ועכשיו הם ממש ביקורתיים. אך מכיוון שאנו חשים אותם, אנו נאבקים יותר מתמיד לומר אותם, לקבל את ההזמנה להיות בנוכחות כפי שאנו באמת.

נכון שנוכל לשמור את רגשותינו עד לרגע המתאים, אך האם יש באמת רגע כזה? אנו יכולים "לנתח" את האדם השני, להחליט מה הוא יכול לספוג, לברור מתוך רגשותינו רק את מה שיכול להתקבל. אנו יכולים לומר מעט בלבד ולשקול תחילה איך לומר זאת. אז, נוכל  לעצור, לעזור לאדם האחר לקחת את זה פנימה. אנו יכולים להקשיב ולקבל את כל התגובות ואי ההבנות, עד שהאדם יוכל לשמוע את שלמעשה התכוונו לומר. אם האדם השני לא הגיע כה רחוק, נוכל להניח לזה לעת עתה ולהתחיל שוב ביום אחר.

אך אין אנו רוצים אפילו לנסות דבר מזה. או, אולי אנו עושים זאת, אך עם תחושת ייאוש וטינה. זה לא נראה כמו פרויקט מבטיח ומרתק. זה מרגיש כמו לחזור אחורה לדבר הישן.

כל העבודה הזו, להגיע אל האדם השני, האם זה מרגיש כמו להפעיל מניפולציה, כמו לנהוג עם אדם זר ? אין אנו רוצים להפוך אדם קרוב לזר. זה מרגיש לא הוגן ולא כנה במערכת יחסים קרובה. זה מרגיש כמו לותר על להיות אמיתי, ולחזור אחורה ל"דבר הישן".

אני טוען שאין אנו צריכים לבחור בין 'לשפוך החוצה' ובין 'להיסגר פנימה'.

התייחסות שמאפשרת (Relating) היא הרבה יותר מורכבת והיא לא אף אחד משני אלה. אך על מנת להתקדם הלאה אנו זקוקים לעבוד עם ההרגשה של הבחירות למראית עין. אני רוצה לפנות לנקודה המדויקת שמציגה את הבחירה הזו. זה מקום פנימי פרטי, בו יש לנו את התקווה שנוכל לחיות בתוך קשר, ממש מתוך עצמינו וממש עם האדם השני. אתם עשויים למצוא את ההנחה החבויה שם, שכל דבר חוץ מאשר לשפוך החוצה הוא הדבר הישן.

זה מאד קשה להתעלם מההנחה הזו מכיוון שגופינו מניח זאת. גופכם- התגובה המיידית שאתם חשים גופנית-  מניח כנראה שאם אתם צריכים להפסיק לשפוך החוצה, אתם מוותרים ומתאימים עצמיכם. רבים מאתנו נאלצו להתמודד עם הקושי כיצד לא להתאים את עצמינו, כיצד להשתחרר מפחדינו, כיצד להתגבר על נטייתנו לשים עצמינו בצד. זה עדיין עשוי להרגיש לא פשוט להתנגד לנטיות אלו, לשמור על התכנית החדשה של לחיות מתוך עצמינו. לכן כל דבר שנדמה כמו "התאמה וריצוי" מרגיש  מרתיע, קטלני לרוח החיים שבתוכנו שמנסה להיות. או כך זה נראה מבפנים. אני פוגש אנשים רבים אשר כבר הפכו חזקים למדי. לא רק באופן חיצוני, הם חזקים גם מבפנים. למרות זאת, הם תופשים עצמם כלא יציבים, כאילו שהם צריכים להדוף את הרתיעה הזעירה ביותר מלהביא עצמם החוצה. כאילו שזה עלול למוטט אותם ולסגור אותם פנימה.

התחושה הזו עשויה להיות תגובתכם הראשונה, אך הישארו איתה לרגע ובדקו : אתם עשויים להיות  עכשיו חזקים מספיק להמשיך הלאה.

 – Relating התייחסות מאפשרת קשר :

אם נבדוק ולו מעט את המצב של "לשפוך רגשותיי החוצה" , אנו נראה שישנו צעד נוסף, דרך התייחסותית יותר.

למשל: נניח שאתם אומרים משהו ממה שאתם מרגישים. כעת, לא תרצו לדעת מה אמרתם? אתם חושבים שאתם יודעים, אך אתם יודעים רק מה שהתכוונתם לומר. זה לא מה שאמרתם. מה שאמרתם זה מה שהאדם השני הבין מזה.

הייתי ביפן פעמיים, דיברתי בעזרת מתורגמן ליחידים ולקהל.  לעיתים הקהל שלי ישב ללא תזוזה, או נראה מבולבל לאחר שאמרתי משהו. ידעתי מה רציתי לומר להם. אך מה שלמעשה אמרתי לקהל שלי זה מה שאמר המתורגמן, ולא ידעתי אפילו מה זה. כמה שרציתי לדעת מה הוא אמר להם !

עם יחידים זה קל יותר. כשאנו רואים את האדם השני מגיב באופן משונה, אנו יכולים לשאול: "מה שמעת שאמרתי ?"  ואז אנו יכולים להמשיך עד שנאמר באמת את מה שרצינו לומר. כשאנו אומרים משהו חשוב, האם אנו רוצים רק לבטא זאת החוצה, מבלי להתחשב בדבר האחר שזה הופך להיות בדרך ? האם היינו מוכנים לשלוח מכתבים אם הדואר האמריקאי היה משנה את תכנם לאמירות אחרות ואז שולח אותם? אנו נרצה לפחות לדעת מה נאמר מעל החתימה שלנו.

בעזרת דוגמא קטנה זו, הסוגיה מקבלת תפנית: לשפוך רגשות החוצה זה עיוורון, לדבר בקול רם אל עצמינו, כאילו שכל מה שאנו רוצים זה לשמוע עצמינו מדברים, מבלי לדאוג  למה שאנו אומרים לאדם השני. מן הסתם, זו לא יכולה להיות האמירה הסופית בהקשר של התייחסות אמיתית.

אין זה מלאכותי, זה יותר התייחסותי לרצות לדעת מה אמרנו.

אין אנו רוצים רק לבטא עצמינו, אנו רוצים לבטא עצמינו אל האדם האחר. כך שאנו צריכים לגלות, כל פעם קצת, מהו מה שאמרנו ומה זה הפעיל באדם השני. אנו לומדים בהדרגה את המשמעויות שהאדם שם על דברים מסוימים, כך שנוכל להפסיק לומר את מה שאנו לא מתכוונים. ואז אנו יכולים לנסח את מה שאנו רוצים לומר כך שזה יעבור עם המשמעות אליה התכוונו. ישנו גם יתרון לא צפוי שמגיע כשאנו מוצאים שצריך לנסח מחדש את מה שהתכוונו, לעיתים כמה פעמים.  בזמן שאנו מחפשים דרך אחרת להעביר זאת, אנו לא יכולים להימנע מלהיכנס פנימה אל התחושה המורגשת של מה שהבאנו לביטוי. בדרך כלל אנו מגלים אז, שלא ידענו באופן מלא את מה שרצינו לבטא. אי ההבנה הזו אינה רק בגלל שינוי המסר בדרך לשם. אנו לא ידענו את כל מה שהעברנו, ובעיקר משהו מהמניע שלנו להעביר זאת. אנו יכולים להתרגל למצוא עוד, ולקבלו בברכה. זה עוזר לנו לומר את מה שאנו באמת רוצים לומר.

תוך זמן קצר, במקום לעבוד בראש ובראשונה על האדם האחר, ורק לעיתים לשים לב באי רצון        לחלק שלנו בבעיה, אנו יכולים בעיקר לגלות עניין בחלק שלנו בזה, בעסק שלנו, בהתפתחות של עצמינו. על ידי זה דרך חדשה של חיים נפתחת, וייאוש רב נעלם.

הפניה אל מה שהאדם השני שמע, והלאה אל תוך רגשותינו, אלה רק שני חוטים מתוך בעיה סבוכה הרבה יותר. אנו צריכים לתהות ולמצוא מה האדם השני יכול ולא יכול לסבול- ומתי. אנו צריכים ללמוד אלו מהדרכים שלנו נשמעות כביטויים לאדם השני, ואלו נשמעות כמתקפות (ולעיתים הן אכן מתקפות).

לפני שאנו אפילו מתחילים לדבר, אנו יכולים לתהות מה האחרים מרגישים או עושים, האם הם במקום להקשיב לנו. אנו בודקים מה מעסיק אותם עכשיו. אנו לומדים מתי זה הסימן שיש להם את הרצון לעבוד אתנו על דברים ומתי לא.

כל זה עובד ! נכון שזה עשוי להרגיש כמו הדבר הישן, כמו הדרישה הישנה: "חשוב תמיד על אחרים. הבן אותם, השהה עצמך לזמן מאוחר יותר." (שעלול כלל לא להגיע). למרות שהתייחסות היא דבר מורכב, אין זה הדבר הישן. זה דבר די חדש !

אמנם זה קשה יותר לעקוב אחרי האדם השני, לפני, בזמן ולאחר שהבענו את עצמינו, מאשר רק לשפוך החוצה, אך המאמץ הוא לאפשר לשני האנשים להיות בנוכחות. אין זה חוזר אחורה לתבנית הישנה שבה אף אחד מן השניים לא היה באמת נוכח.

לראות את שני הצדדים בו זמנית:

חלק מהמורכבות היא שישנם שני צדדים לסוגיה – "שפיכת רגשותיי החוצה ". צד אחד הוא האדם ששיתף ברגשותיו ולא התקבל כראוי. הצד השני הוא האדם עליו נשפכים הרגשות, בדרך כלל ללא הזדמנות להתכונן, וללא עזרה בלספוג להבין ולעכל את מה שהובא לידי ביטוי.

כל אחד ואחד מאתנו נמצא לפרקים באחד מהצדדים, אך רוב האנשים אינם מבחינים שאלה שני צדדים של אינטראקציה אחת ! מכל צד, הם אינם רואים את הצד השני. אדם יכול לתמוה מדוע ניסיונותיו לשתף אף פעם לא מתקבלים בברכה (לא מזהה ששיתופיו מורגשים כמתקפה), וכמו כן אדם תמה מדוע האדם השני מתקיף באופן קבוע (לא מזהה שההתקפות הם מאמץ לשתף).

ישנה פיסת ידע חשובה שיכולה להבהיר זאת : הגענו להבנה שזה מרגיש טוב לבטא כעס ומרגיש רע לספוג את זה. זה מרגיש טוב לבכות ומרגיש רע לראות מישהו בוכה. כאשר רגשות רעים מתגלגלים החוצה, זה מרגיש טוב, אך כשהם מתגלגלים עלינו זה מרגיש רע. חלק גדול מהמאמץ הוא לתת דין וחשבון בקשר לאי ההתאמה בין האופן בו ביטויים מרגישים מבפנים והאופן בו הם מורגשים מבחוץ. מה שמרגיש יקר ערך ומקדם חיים מבפנים יכול להיות מאד שלילי כשזה מורגש מבחוץ.

זה דורש  אימון ותרגול לדעת איך לסגת מעט פנימה, לעשות בפנים מקום לתגובות של אדם להרגשת ההתקפה, לתת לאנשים מקום לבכות, לצעוק או להשליך רעל. אנו מבינים שמבפנים זה מקדם חיים, שיתוף אמיתי, כך שנוכל לשמוח שזה מגיע.

במהופך, אנו מבינים שמה שמרגיש לנו מקדם חיים ושיתוף אמיתי בתוכנו, יכול לנחות כהתקפה על האדם השני ואם נתבונן אל תוך זה, יתכן שנמצא שבאופן חלקי זה אכן היה כך.

אנו זקוקים לתרגול במערכות יחסים :

בתרפיה אנו מאומנים לנהל רגשות- התבטאויות. מדוע אנו מצפים מהם להצליח בכל דרך ישנה במסגרות אינטימיות ? הם מורכבים הרבה יותר.

למשל, כשנשווה פוקוסינג פרטנרשיפ לנישואין: בנישואין, הקשבה יכולה מאד לעזור רק אם נדע שכל מיני רגשות בקשר לחיים עם האדם הזה יערמו להם בזמן שנקשיב. אנו יכולים להחזיק אותם לכמה דקות, אך לאן הם אמורים ללכת בסופו של דבר ?

פוקוסינג פרטנרשיפ  עובד טוב מכיוון שיש לנו מספר צרכים אחרים אחד כלפי השני. בחצי הזמן שלי אני יכול לשפוך את רגשותיי. הם לא מערבים את חיי המקשיב שלי. בזמן שלה מה שהיא תבטא מגיע מהחיים שלה. אין זו תגובה אלי.

התייחסות, זה יותר מאשר תרפיה הדדית. יותר מאשר הקשבה בתורות. ישנו מקום ויטאלי להקשבה במערכות יחסים קרובות. בלעדיו אני בספק אם נוכל להתקדם הלאה.

בקבוצות שיצרנו הנקראות – Changes *, גורם מכריע היה רעיונה של כריסטין גלזר לאמן כל חבר בהקשבה ( פוקוסינג וכל מיומנות אחרת שמישהו היה מוכן ללמד). ללא מיומנויות אלה הקבוצה הייתה מתפרקת מהר מאד.

הקשבה ולקיחת תור הינם תנאים אשר הופכים פוקוסינג פרטנרשיפ לאפשרי, אך הם פשוטים הרבה יותר מאשר התייחסות הדדית בו זמנית.

כל אדם זקוק בהחלט לתשומת לב וזמן. מדוע שנהיה חסרי זהירות ביחסים אינטימיים, במקום בו אנו חיים ביחד ויש לנו צרכי חיים אחד כלפי השני ? האין זה המקום בו אנו חפצים בתשומת לב ותרגול מרבי ?

חברה שתכליל משהו כמו מבנה הפרטנרשיפ שלנו כמאפיין סדיר, הולכת ונבנית. כמו שחברות (friendship) מוכרת כמשהו שכל אחד יכול שיהיה לו.

זו תהיה חברה אשר עושה מקום לדרכים המיוחדות האישיות שלנו. זמן ומרחב יהיו מובנים בתוכה, בכל מיני מסגרות, כדי לאפשר לנו לגלות את הייחוד אשר בנו ובאחרים. מיומנויות בינאישיות מרובות נלמדות כעת במסגרות שונות. בתוך זמן קצר הן תילמדנה בכל בית ספר ציבורי. פוקוסינג והקשבה הן רק שתיים מהן.

סיבות עמוקות יותר מדוע מיומנויות (אשר מכילות התייחסות ולקיחה בחשבון) נראות מזיקות לקרבה :

תנו לי לחזור למקום הפגיע אי שם בתוכנו. אנו מגלים אותו לעיתים קרובות כ"ילד פנימי". זה חשוב מאד להבין שמה שאנו חשים בחלק הזה שבנו הוא גם כן נכון. שם אנו חשים כמיהה, צודקת מיסודה, להתקבל כפי שאנחנו-  וכמו כן כמיהה צודקת מיסודה לאהוב מישהו שלעולם לא ישפוך רעל אל תוך המקום האוהב שלנו.

מעבירי הביקורת יכנו צרכים אלה (משני הצדדים) "ילדותיים". הם אינם חושבים שזה נכון לפגוש  צרכים אלה אפילו אצל תינוקות. הם חושבים שבוגרים היו אמורים לוותר על הצרכים האלה כבר מזמן. הצרכים נראים להם ילדותיים בלבד, מכיוון שהם חושבים על הבוגרים בדרך הישנה. בדור הקודם הבוגרים לא חשו צרכים שכאלה. מדוע לא ? משום שהם הובסו באופן כה סדיר בחברה המסורתית. ברור שהם נראים ילדותיים לאלה אשר מתבוננים על ההתפתחויות החדשות מנקודת מבט ישנה.

מעבירי ביקורת אלה אינם נמצאים עדיין בשלב יצירת קשר עם רגשותיהם וחלקים של עצמם, וללא ספק אינם יודעים את המורכבות החווייתית העצומה אשר הפוקוסינג פותח מעבר לרגשות המוכרים. הם חושבים שהטבע האנושי מכיל אך ורק "תינוק" בתוספת "אגו חברתי" מעוצב מתוך התבניות החברתיות הניתנות לנו מבחוץ.

המבוגר המסורתי היה יחידת עצמי סגורה ומגובשת. השכבות העמוקות יותר אשר מוכרות לנו כיום, היו מסוגרות. רק משוררים או אנשים מוזרים ידעו עליהן. נקודת המבט הרשמית (לאחרונה נחשבת כנקודת מבטו של פרויד) הייתה שהשכבות העמוקות הן רק ה"ינקות".

צרכים התייחסותיים אלה נחווים לעיתים קרובות כ"ילד פנימי" שבנו. אך לחשוב עליהם כעל ילדותיים, מפספס את העובדה שהם צרכים נכונים מטבעם אצל ילד, וחשוב יותר, שהם נשארים צרכים נכונים מיסודם בחיי מבוגר. אלא שלפגוש צרכים אלה כבוגר, מצריך הרבה הבחנות וצעדים מיומנים. לחוש את הילד הפנימי (וכמו כן חלקים נוספים של העצמי) נראה למעבירי הביקורת פשוט ככישלון בהתפתחותו של האגו הבוגר הישן שהחביא את כל זה.

אנו רואים את יצירת הקשר הפנימי הזה כהמשך התפתחותו של האדם.

אך שימו לב: אין זה נכון שאנו צריכים לאבד את התפקוד הבוגר שהאגו רגיל לבצע למען סוג הבוגר הסגור. אנו כעת מפתחים דרכים חדשות להיות סוג אחר של בוגרים. אנו הופכים להיות מסוגלים ליישב בין חלקים שונים של העצמי. האדם שמתווך (בין החלקים) הינו "עצמי" עמוק ואמיתי יותר מאשר תפקוד האגו החברתי הישן שהיה סגור לכל זה.

למשל, מה הייתם עושים אם הייתם רואים ילד ממשי רץ בתמימות לבטא רגשות יקרים בדרך לא מוגנת ? אנו נגן על הילד הזה. בוא נאמר שאיב הקטנה רצה אל עבר אדם מסוים וסיפרה לו מה היא קיבלה מתנה לכריסטמס, אך האדם לא שמע אותה, השתעל והפנה פניו הצידה. האם לא נאמר לילדה : "האדם הזה לא שמע אותך. בואי ניגש אליו ונאמר לו שאת רוצה לספר לו משהו". ואז נשאל את האדם האם איב יכולה לספר לו משהו, או, אם אנו לא מצפים לתגובה חיובית, אנו נאמר :"זה אדם מרושע, בואי נספר את זה למישהו אחר". אלו בהחלט פעולות של בוגר, אך עם אלה אין אתם דוחפים את החלק הילדי שלכם למטה. אתם יכולים להגן על הילד שבכם וליצור התערבויות למענו כדי שזה לא ירפה את ידיו מרצונו להיות נוכח.

בפוקוסינג, כשיש תחושה מורגשת, אנו חשים עצמינו גם כסוג חדש של "אני". התחושה המורגשת הינה "שם" ואני "פה" בסוג חדש של מרחב פנימי. יש לי את התחושה המורגשת. אני לא התחושה המורגשת. העצמי שחווה את זה אינו באמת שום תוכן.

אנו עלולים לרצות לקפוץ אל העצמי החופשי מתכנים ולדלג על כל השאר, אך אין אנו יכולים לעשות זאת. זה משאיר מאחור יותר מידי חלקים מעצמינו. אנו נדלג על הרבה ממה שאנו בעצם חיים, וכך נישאר עיוורים בתוך זה. דילוג יסגור את כל הטריטוריה החדשה של המורכבות החווייתית דרכה אנו מתפתחים כבני אדם. כשהעצמי שיכול לתווך מתחזק, אנו מוצאים שאנו יכולים לאשר כל דבר אשר מרגיש נכון מיסודו בכל אחת ואחת מהחוויות השונות. למשל, כשמתעסקים עם רגשות של כעס, אנו יכולים לכבד ולאשר כמה זה נכון מיסודו להיות כה כועס –  בהתייחסות אל איך שאנו ממשיגים את מה שהתרחש, ועם זאת אנו יכולים לדעת בו זמנית שזו לא הדרך היחידה בה ניתן לפרש את אירוע.

מצד אחד אנו רוצים שלא לדחוף את הכעס פנימה אל תוך הרקמות שלנו. אנו רוצים לכבד את זכותו הפנימית. מצד שני אנו יכולים לדעת, שיכול להיות שהאדם השני חי בתוך אותו אירוע באופן אחר, אולי אפילו מאד חיובי.

הבחנות כאלה הן קשות, אך הן היו רגילות להיות פעם בלתי אפשריות. זה היה רגיל להיות או/או. אין אפשרות לשנינו להיות צודקים. או שאני טועה ואז צריך לדחוף את הכעס שלי פנימה, או שאני צודק ואתה טועה, ואתה צריך לסבול את הכעס שלי שנזרק עליך. עכשיו, אנו יכולים לאשר מה נכון בשתי התגובות- אך זה עדיין לא פשוט.

זה  נהיה מובן יותר ויותר, ששני אנשים הם שני פתיתי שלג שונים. תמונה שונה לגמרי מצטיירת כאשר אותה אינטראקציה המוטבעת על שני פתיתי שלג שונים, נמדדת בנייר מילימטרי . זה נכון בעיקר כאשר כל אחד רוצה להגיב בכנות לאחר.

תיווך כזה יכול לתת לנו לאשר את הצורך של שני הצדדים ליחסים צודקים לגמרי.  אנו יכולים לוודא שהצורך אינו מובס ונדחק פנימה. זה צריך להתקיים, לא להתווכח או להזיזו הצידה. אין זה נכון לומר שלהתבגר זה אומר שאין לנו את זה יותר. מצד אחד אנו נהיים מסוגלים לאשר את הצורך להתקבל בדיוק כפי שאנחנו, ללא צורך לעבוד על זה. בכל זאת, אנו מאשרים את זה, אך בתוספת ידיעה מחויכת לעצמינו, מכיוון שאנו גם יודעים שאנחנו צריכים לעבוד על זה. אנו צריכים לבנות את המיומנות על מנת לאפשר לזה לקרות, וזה ייקח קצת זמן.

מצד שני, אנו יכולים לאשר את התחושה הפנימית שאסור לאף אדם לזרוק חומר רע על המוכנות שלנו לאהוב אותו, אך שוב עם חיוך, מכיוון שאנו גם יודעים שזה יתרחש. אבל אנו נעשים יותר מסוגלים להגן על הקבלה הזו, למרות שלעיתים לא נוכל, אם אנו באמת רוצים לשמוע ממישהו.

ישנה כמיהה פנימית שאחרים אמורים להתאים אלינו בדיוק ועדיין להיות הם עצמם. אנו יכולים לאשר את הכמיהה, אך שוב עם חיוך. בוודאי שאנו רוצים גם התאמה וגם אמיתיות, אך אנו מקבלים את שניהם רק במעט. כל ישות היא עולם מרגש בפני עצמה. אין אנשים ממשיים אשר קיימים רק כדי להתאים לנו. זה יכול להיות רק מיזוג כוזב, האדם השני מחריש וננעל, רק מעמיד פנים. אנו לא נרצה את זה. עדיפה הייחודיות וההטרדה הייחודית של האדם השני. אך כעת, האם אין אנו לעולם בהתייחסות ? האם אנו מתהלכים בעולם לבדינו ? האם זה כמו שפריץ פרלס אמר: "אני אני ואתה אתה ואם ניפגש לזמן מה, זו תקרית מוצלחת" ? הוא אישר את המופרדות הנפלאה של כל אדם. אך פריץ הזקן ומר הנפש הבין רק חצי מתוך זה.

פרויד ויונג כתבו לפעמים כאילו אין יחסים ממשיים, רק "השלכות". אך אין אנו רק עצמי מופרד. זה נכון לומר שאנו גם אינטראקציות.

אנו האינטראקציה, וזה יותר אמיתי מאיך שאנו מפרשים זאת בדרכים שונות. התמונה שלנו לעולם אינה מדויקת, אך אם נעבוד על "ההשלכות" שלנו, נוכל להרגיש עצמינו באוויר צח של חיים ממשיים, נתקלים באדם הממשי האחר.

מיומנויות להתייחסות אינן מלאכותיות :

יש לי היסטוריה ארוכה עם הבעיה שלימוד ספציפי יכול להחוות מלאכותי לאנשים. בעבר, הרעיון של הנחיות להתמקדות נדמה כמפר באופן כללי את הספונטניות של תהליך התרפיה, ואת "אומנתו הבלתי ניתנת להגדרה של המטפל". הנחיות לצעדים קטנים מיומנים יכולים להראות מנוגדים לספונטניות.

ולמרות זאת, אנו פותחים עצמינו בדיוק שם, במקום ממנו ספונטניות עמוקה מגיעה. בימינו מתפרקות רוטינות חברתיות רבות- ואנו שמחים ! מאחוריהן נפתחת מורכבות של חוויה, ויחד עם זה עצמי יותר בסיסי.

כיום לאנשים רבים ישנן חוויות מורכבות אשר אין להן התנסחויות בשפה. אנו ממציאים התנסחויות חדשות לחוויות כאלה. זה משהו שרק משוררים היו רגילים לעשותו. לרוב בני האדם, המסוגלות לעשות זאת הינה התפתחות מרגשת של האדם הפרטי. זהו שלב חדש. ברור שאין זה קל להתמודדות, אך בכל תחומי החיים בזה אחר זה, מתגבשת הודאות שיש ערך לטרחה.

למשל, אנשים (בעיקר גברים) נטו להניח שהתנהגות מינית ספונטנית אמורה פשוט להפיק את התגובה הטובה הרצויה. לרצות תגובה זו זה עדיין מיסודו נכון, אך כעת אנו מבינים שכל אחד צריך לגלות באופן מעודן ומדויק, מה האחר צריך באופן מורכב, כך ששנינו נוכל להיות נוכחים. כעת זה לא מרגיש יותר "מלאכותי".

אפילו בתאגידים, יותר ויותר אנשים מצופים כיום לתרום את היצירתיות שלהם ואת נקודת מבטם הייחודית. זה יכול להרגיש כניצול מעמיק יותר או שזה עשוי לאפשר לאנשים לחיות יותר למעשה בזמן שהם עובדים. בכל תחום אנושי, המורכבות של החוויה האנושית הולכת ומתגלה. מאחורי כל רוטינה חברתית מפורקת, ישנו שדה חדש של מורכבות חווייתית. אנו לומדים איך להתהלך בתוך הטריטוריות החדשות, לא על ידי כפיית סט של רוטינות חדשות, אלא מתוך כניסה אל ודיבור מתוך מורכבות חווייתית.

קחו הקשבה : אין זה רק "לומר בחזרה את מה שאמר האדם". אנו צריכים לחוש את המהות של מה שנאמר, לקחת את זה פנימה, לחוש זאת, להגיב לאחר שזה הורגש.  אנו לא חוזרים על כל מה שנאמר. אנו מבחינים וחוזרים על מה שנגע. כמו כן, אנו משתדלים לא ללטש את זה עד שהקצוות ייעלמו. "יותר" יכול להגיע מקצה זה, כך שאנו מתייחסים אל הקצה כשלעצמו. ישנם מאפיינים מרובים נוספים. אימון בהקשבה לוקח זמן ויכול להיראות בתחילה מלאכותי. אך לאחר זמן קצר זה הופך אותנו לנוכחים יותר ובהתייחסות קרובה יותר למטופלים שלנו ולבני זוגנו,  ולמי אשר נקראים האנשים הקרובים אלינו.

כעת כשהקשבה והתמקדות הם חלק מאתנו, הם אינם נחווים מלאכותיים בבית או בארגון שלנו. אך אנו זקוקים למספר לא מבוטל של מיומנויות להתייחסות במרחבי חיינו.

הנה דוגמא נוספת של מיומנות קטנה אך חיונית: אנו הופכים מסוגלים להפסיק לבטא את עצמינו  ברגע שאדם השני צריך שנעצור. כאשר אנו עוצרים, לאדם השני יש מקום לספוג את מה שביטאנו עד כה. ברור שאנו רוצים בכך. עם זאת, כאשר אנו מתחילים, אנו מוצאים שזה קשה מאד להפסיק!

מדוע איני רוצה לעצור, אם אני יודע בבטחה שככל שאמשיך הקבלה תהיה שלילית. קבלה שלילית טובה יותר מכלום ? כדי לשמור את האדם בקרבה במקום בניתוק ? כדי לגרום לאדם לחוש את הכעס שלי ? כדי לא לתת להם להתחמק ממשהו ? סמנו מוטיבציות אלה ! אם איני בקשר ישיר אם מוטיבציות אלה, אם אני נותן לעצמי להאמין שכל מה שאני מנסה לעשות זה להיטיב עם היחסים ברגע זה ממש, מהם הסיכויים שהתוצאה תהיה ראויה ?

אני דוחה את ההנחה אשר מתוחזקת במידה כה מרובה שאומרת שאם יש לי בעיה עם אדם , במיוחד בקבוצה, האדם האחר חייב להיות מוכן להקשיב לי, ולפתור את זה איתי. אין אני מסכים שהאדם אמור לשבת בשקט לשם כך. ישנם תנאים רבים מדי שצריכים לקבל מענה, לפני שזה יוכל לעבוד. הזכרתי קודם לכן אחד מהם: תנו לי לשאול, " האם אני באמת מנסה לפתור את זה ?"  אולי אני רק רוצה לשפוך את כעסי. אולי, אם אוכל לומר את זה, זה ישמע. אם כל זה יישאר במסווה , יתקיים תהליך עגמומי ובלתי נגמר שישאיר את האדם האחר בכאב ואותי עדיין לא נשמע.

בארגונים שונים, אדם מביע את רגשותיו באופן מתורבת לכאורה, מכוסה באופן חלקי, מביע תפישה             (בחלקה נכונה) לגבי אירועים חיצוניים. זה מצריך אימון לדעת כיצד לקבל דבר כזה, לקבל  את הרגשות כרגשות, וחשוב יותר, לחפש אחרי התנועה העמוקה יותר של אנרגיית החיים קדימה אצל האדם, אשר חבויה אפילו בתוך חומרים מכוערים ומורעלים. כתרפיסטים ומקשיבים אנו לומדים לחפש אחר זה, ולאפשר לזה להתהוות למה שזה. אנו לומדים להיות ביציבות ובאנרגיה הנחוצה לאורך שעה ! זה דורש הרבה יותר יציבות ואנרגיה ללמוד לעשות זאת במערכות יחסים קרובות ומתמשכות.

קשה לעבד רגשות קשים, אפילו כאשר ישנו אדם שלישי שלוקח זמן ממשי להקשיב לכל אחד מאתנו בתורו ( כפי שאנו עושים בקבוצות הנקראות- Changes*) ולתת לכל אחד מאתנו להתמקד צעד אחר צעד. ללא כל המיומנויות האלה והתנאים, מדוע לצפות למשהו חיובי מ"שפיכה החוצה" ?

מסקנה :

מה שאני מכנה "לשפוך רגשותיי החוצה" ( מבלי לעקוב אחרי האדם האחר ) אינו עדיין "התייחסות מאפשרת". אין אנו חוזרים אחורה ל "התאמה וריצוי", במידה ונאט את הקצב, נגן על הצרכים הפנימיים שלנו להיות בקשר, נביע עצמינו בכל פעם קצת, ונפסע אחורה פנימה על מנת לעשות מקום למה שהאדם השני "שופך", עד אשר המיומנות הזו תהפוך לשימוש הכלל.

הנקודה שלי היא שיש מצב שלישי- התייחסות מאפשרת– אשר כולנו מאד חפצים. צעד הבא נמצא כרגע בתהליך של התפתחות. אין זה פשוט כפי שזה נראה. זהו חלק מתוך ההתפתחות העתידית של בני האדם, אשר מגיעה עם הגילוי של המורכבות החווייתית.

בחברות המסורתיות אנשים נשארו עם הרוטינות, התפקידים והחוקים. לכל הפחות זה שמר על השקט. אנו יכולים לכבד את הדרך הישנה על מה שהייתה. אדם היה צריך רק להסתדר עם הרוטינות וכך יכול היה לחיות. כיום אין זה מספיק יותר. בכל יום כמה מהסיטואציות שלנו מורכבות הרבה יותר מכדי שנוכל להסתדר בעזרת רוטינות. אנשים אשר נצמדים לרוטינות נחשבים כיום לנוקשים, לא יצירתיים ולא מפותחים עדיין. מעבירי הביקורת אשר חושבים על ההתפתחויות החדשות כעל "נרקיסיזם"  טועים.

זה נכון שישנם קשיים בשלב הנוכחי. אך מיליוני האנשים אשר מצאו את רגשותיהם לא יחזרו אחורה אם יוכלו. השלב הבא הוא התפתחות. פוקוסינג מאפשר לנו גישה למורכבות החווייתית בעזרת תהליך עם צעדים קטנים, מעבר לרגשות הרגילים ומעבר להתבוננות הסטטית של האחד בשני.

עם עצמי מחוזק יותר אנו הופכים למסוגלים לתת להתייחסות שלנו להתרחש מתוך מורכבות חווייתית ושוב, בצעדים קטנים.

בתרבויות מסורתיות אנשים חשו אמיתיים ואותנטיים בתוך תפקידיהם. כאשר אנו מתבוננים אחורה כיום, אין אנו יכולים לתאר שאנשים היו יכולים להרגיש אמיתיים בתוך התפקידים האלה.

ה"אני" שאנו כיום מרגישים כעצמינו היה מושתק, לא הובא קדימה. אולי זה היה טבעי ולא נחווה  כמכאיב. אך כיום אנשים מוצאים את השכבות העמוקות יותר בקלות. כך שהבעיה שלנו היא די חדשה. התייחסות מתוך איך שאנו באמת ובתמים מבפנים, הינה דבר חדש. אין פלא שאין אנו יודעים עדיין כיצד לעשות זאת ביחד.

אני דוחה את הנחת היסוד אשר נטענת לעיתים כה קרובות, שאם רק נחלוק את רגשותינו, נביע עצמינו בכל הכנות במידת האפשר, יתפתחו יחסים אמתיים. אל לנו להתאכזב ולהתבלבל כאשר זה אינו קורה.

אל לנו לחוש מובסים אל מול התגובה הרעה שאנו חווים בעקבות "שפיכה החוצה" וכמו כן אל מול החומר הרע המושלך אל תוך הנכונות הפתוחה שלנו לקבל. אין דבר שאינו נכון כאן. אנו לא נצפה שיחסים אמתיים יתרחשו רק בעקבות "השתפכות החוצה".

האפשרות לשפוך החוצה, כאדם אשר נמצא כאן – אכן הייתה צעד. רובינו הגענו לשלב הזה. אני מעוניין ללמוד יותר על השלב הבא : כיצד יכולים שנינו להיות נוכחים, חיים מתוך עצמינו , במקום שרק אחד מאתנו, או אף אחד מאתנו, יהיה נוכח ? זהו שלב שהחברה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. זוהי טריטוריה חדשה. אנו הם אלה אשר עובדים על זה. במקום לחוש מובסים מול כל המלכודות, אנו יכולים לחוש כחלוצים.

 

**תוספת של המתרגמת בהקשר לקבוצת Changes אשר יוג'ין מזכיר במאמר זה : "בעקבות פנייתי אל הקהילה הבינלאומית להתמקדות כדי לחקור ולגלות את אשר מאחורי Changes, נגעתי באינפורמציה שקשורה ישירות לתנועות ההתפתחות הראשונות של הפוקוסינג. אני חשה חשיבות רבה לשתף אתכם, קהל הקוראים, בנגיעות ההיסטוריות המרגשות שאני חוויתי כתגובה לשאלתי על Changes. אני מרגישה את הקשר הישיר לדבריו של יוג'ין , איך העבר והווה מתחברים, איך אנו חלק משמעותי ממשהו שהחל אז וממשיך להתפתח גם היום.

מצרפת כאן את אחת התגובות – תשובתה של זאק (Zack Boukydis) מוותיקי המורים בעולם. מקווה שמשהו מהטעם יעבור גם אליכם. ענת מירון".

Hello Anati : I am a focusing coordinator; and focusing therapist now living in Hungary; after 35 years in US.

I met Gene and Mary Hendricks in Chicago in 1972.

I will do a brief version. Changes started in the Blue Gargoyle, a church basement in Hyde Park, where the University of Chicago is. The initial organizers were mostly students of Gene, (many on Rob's list) and many still involved with focusing – Mary Hendricks, Kathy McGuire, Jim Iberg, Doralee Grindler, Kristin Glaser (who published a paper on Changes) and many others. The Changes was open to anyone who wanted to come.

The students were willing to listen to people who came; so in one way, it was an open drop-in counseling center.

People at Changes could meet at the beginning and then form small groups on any topic for the evening. Many of the groups were either about focusing/listening, counseling process, or growth related activities.

Tom Brouilette (who I think Rob was mentioning as Tom) edited Changes Discussion Papers. I inherited these papers (written about Changes) and would need to see if I moved them to Hungary.

In 1978, Gene, Mary, Kristin, Neil Friedman, Joan Klagsbrun, Kathy McGuire, Cathy Kane and myself met in State College, Pennsylvania (where I was i a doctoral program at Pennsylvania State University) for a weekend conference that was based on trading focusing/listening turns; and talking about advancing focusing and Changes.

Kathy McGuire, Cathy Kane, Susan Tait and myself ran a Changes in State College PA for two years.

Here a new model evolved. Central to the model was that each new person who came was involved in a learning group for many weeks to learn listening and focusing by practicing in pairs. There were several people who ran the training group. All the others who came; did a beginning sharing and then broke up into listening/focusing pairs; or small groups based on listening process; but around any topic.

People traded listening focusing turns during the week; and shared other aspects of their lives.

The model is best articulated in Kathy McGuire's manual Building Supportive Community which is available on her website. I believe that Kathy has other articles about Changes and peer counseling based on listening/focusing on her website.

Prior to State College, PA; Kathy McGuire ran a Changes for two years in Toronto, Canada.

After State College, I moved to Boston, Massachusetts with Kathy McGuire and I ran the Center for Supportive Community. As part of the center, I ran a Changes group for 14 years in Boston, and had 5-600 people who participated (over the years), with

15-30 people nightly. The model was

Similar to the one which Kathy McGuire and I developed in State College. During the time in Boston, other long-term Focusing community people, including Robert Lee and Mary Lawlor participated and further developed their ability to listen, focus, and teach listening/focusing.

In the Changes in Boston, we said that each person who came could expect to be listened to; and that whatever else happened, respect for a person, based on wanting to hear from them; even during misunderstandings meant that any person could ask to be listened to.

 Many people learned to do listening and focusing with people who were having difficulty

 hearing from each other.

I expect you may be receiving emails with many perspectives on Changes, reminiscences; and I hope this is useful to you.

Best wishes

Zack Boukydis

 

עוד על התמקדות

חדשות

תגיות