מחֲסָמִים לפעולה

התמקדות מובילה לשינוי 
יפעת אקשטיין*
הרעיון לכתוב ספר נולד מזמן. הנושא, גרעין הספר, מסתובב איתי שנים רבות, מנסה לפלס עצמו ולהתעבות, אך נכנע לעומסי היומיום, נגנז אי שם במרתפי השכחה. והזמן עבר.
לפני חודשים מספר משהו בתוכי לא היה שקט. היד התחילה לנוע, כמעט כמו מעצמה. דחף שלא הכרתי מעולם. הכרח. תחושת אין ברירה. הזמן עמד מלכת. לכתוב או להיחנק. ממש כאב פיסי.
התחלתי לכתוב. בהתחלה זה דווקא זרם, אך מהר מאוד החסמים החלו להופיע, להידפק על דלתי הפנימית עם כל הקולות המוכרים: "את הרי לא יודעת לכתוב… זה לא הערוץ החזק שלך… זה גדול עליך… מה כבר יש לך לחדש?.. כתבו את זה קודם, לפניך…". חשה בתוכי את שני הכוחות המנוגדים, את המאבק בין הדחף לכתוב מול הפחד והרצון להרפות. לעיתים הצלחתי למצוא את המרחב לכתיבה, רגעים בהם הרגשתי מאושרת, מחוברת לאנרגיית חיים שפועמת, ליצירה, פעמים אחרות נשאבתי לתירוץ הנצחי – "אין לי זמן", יודעת בתוכי שזה רק חלק חיצוני של האמת. זה היה מתיש. המילים נעלמו והתמונה הפכה מטושטשת.
עברו עוד חודשיים, הרגשתי שאינני יכולה עוד. התכנים הידפקו בכוח לצאת לאור. משהו שלא מרפה. הפעם לא נתתי לקולות להכריע אותי. החלטתי להתמקד. וכך, בכל פעם שהם עלו, בדרך שההתמקדות לימדה אותי, אפשרתי לעצמי להיות נוכחת, לא להזדהות עם הקולות והמחשבות המורידות, לקבל, להקשיב לפחדים, להכיל, לנשום, לשים לב שמשהו בתוכי זז ומתקדם.
התמקדות ( focusing ) היא תהליך, המאפשר להיות במגע עם החוכמה הפנימית  החבויה בתוכנו, באופן שמוביל לשחרור, הקלה ותנועה של שינוי. ההתמקדות, אשר נולדה מתוך הפילוסופיה של השינוי, מדגישה את הקשר בין תהליכי חיים חיצוניים ופנימיים והאינטראקציה ביניהם. אנו כל הזמן חווים, קשורים לנהר שלם של חוויות הזורם דרכנו ובאינטראקציה מתמדת עם הנושאים שבתוכנו, עם האנשים שסביבנו, עם הסביבה אשר משפיעה ומושפעת. ההתמקדות מזמינה אינטראקציה מיטיבה עם מה שנמצא בתוכנו, מאפשרת השתחררות מחסמים ובו זמנית התחברות לאנרגיית החיים. focusing  הוא אפשרות יישומית להתחבר לתהליכי החיים שבתוכנו.
תהליך ה focusing פותח בשנות ה-60 על ידי ד"ר יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג ופילוסוף, מתוך חקירה של גורמים המשפיעים על שינוי בתוך התהליך הטיפולי. במהלך ניתוח אינטנסיבי של מאות שעות טיפול, הוא גילה, כי אנשים אשר היו מחוברים לתחושות הגוף בזמן שדיברו, הם אלה שעשו את הצעדים המשמעותיים ביותר של שינוי. אנשים אלה, שהצליחו בטיפול, היו אלה שהאטו את דיבורם, נתנו תשומת לב לתחושות הגוף העמומות והקדישו זמן והתייחסות למשמעותן. בניגוד להם, אנשים אשר נשארו ברובד השכלי-אנליטי של בעיותיהם, או שביטאו רגשות מבלי לאפשר את חיבורן לחוויה הגופנית, לא עשו צעדים משמעותיים עבורם.
בהתבסס על תצפיות אלו, שירטט יוג'ין ג'נדלין מערך של 6 צעדים, שאותו כינה – focusing- התמקדות ודרכו יכולים אנשים להרחיב באופן יזום את החיבור הבלתי אמצעי עם תחושותיהם הגופניות, תוך חיבור למשמעויות של תחושות אלו. מערך 6 הצעדים הללו עשוי להתרחש מספר פעמים לאורך התהליך. ג'נדלין הדגיש, כי אין מדובר במתודה, אלא בפתיחה והרחבה של מרחב טבעי למודעות ולאפשרות לשינוי. מדובר באנרגיית חיים שנעה בתוכנו ומתקדמת כאשר מתקיימים תנאים בסיסיים. כאשר נמצאים בקשר עם הרובד הזה באופן פתוח ומזמין, מתאפשרת ההתפתחות וההשתנות של התחושה המורגשת, המאפשרת את השינוי שלנו.
בתהליך ההתמקדות האדם בא במגע עם סוג מסוים של מודעות גופנית פנימית, אשר כונתה בפי יוג'ין – תחושה מורגשת (Felt Sense). זוהי תחושה מצבית-פנימית-גופנית, המתהווה מתוך תגובה למצב או נושא שאותו חווה האדם. ההשתהות עם התחושה המורגשת, הקשר עם תחושה זו ועם כל מה שעולה מתוכה, מאפשר לאינפורמציה חבויה להתגלות, ולתהליך של השתנות להתרחש.
לבו של התהליך הינו מציאת מרווח מסוים בין האדם לבין התחושה/הנושאים, יצירת קשר עם מה שעולה מבפנים ומתן אפשרות לתחושה המורגשת להתהוות. התהליך מתאפשר כאשר אנו בנוכחות (presence ) עם הדברים, ובהקשבה חפה מביקורת או שיפוט והזדהות. התחושה המורגשת, בהיותה מכילה בתוכה גם את הצעדים הבאים לשינוי, מאפשרת תפניות פיסיות שמתרחשות ומביאה בדרך כלל להקלה ולשחרור.
מערך 6 הצעדים בתהליך focusing:
  1. 1. פינוי המרחב הפנימי – זיהוי הנושאים או התחושות שעולים ויצירת מרווח בין המתמקד לבין נושאים אלו.
  2. 2. תחושה מורגשת – תחושה פיזית פנימית המתהווה בהקשר לנושא או לסיטואציה.
  3. 3. מציאת המפתח ( ידית ) של התחושה המורגשת – מילה, או דימוי שיכולים לאפיין את התחושה שנוכחת.
  4. 4. הדהוד – חזרה על המילים או הדימוי שעלו, כמשוב המאפשר לדייק את המילים ביחס לחוויה. בדרך כלל, כאשר המילה מותאמת לחוויה האדם חווה תחושת הקלה.
  5. 5. הצגת שאלות דיאלוג לתחושה המורגשת – שאלות פתוחות והמתנה לתשובות שמגיעות מבפנים.
  6. 6. קבלה – של כל מה שעלה בכל שלב בתהליך.
להלן התהליך של אותו יום, אחר הצהרים, שהחלטתי להתמקד…..
תיאור תהליך
הדגשים לתהליך
אני יושבת על הספה בסלון. לוקחת נשימה. מאפשרת לעצמי להיות נוכחת למה שקורה בגוף, לתנוחת הישיבה, לנוחות שכריות הספה מאפשרות לי. עולה בי התרגשות, אני חשה אותה בבטן התחתונה. התרגשות על כך שאני מקדישה זמן יקר זה לעצמי. מפגש.
כניסה לתהליך התמקדות מלא מזמינה להתחיל עם התפנות לתהליך. מציאת זמן ומרחב למפגש עמוק יותר.
אני מטיילת במודעותי על חלקי הגוף, עוצרת, משתהה, נותנת לעצמי לחוש מה קורה, תשומת לב שאינה מתערבת למה שקורה בגוף.
ההתחברות לגוף בכאן ועכשיו עוזרת למודעות לעזוב את המחשבות החיצוניות ולהתמקד בתוכי. כמו שער כניסה לתהליך. מתרחשת האטה, המאפשרת לתחושה המורגשת להתפתח.
מאפשרת לעצמי לשהות עם מה שנמצא בתוכי עכשיו. מתחילה עם פינוי מרחב. בשלב זה אני ערה למספר דברים שנמצאים במרחב שלי: טלפון שעלי לעשות, סיכום שיעור שהבטחתי להעביר לתלמידים. אני מסמנת לעצמי את הדברים.
פינוי מרחב היא התנועה הראשונה שיוג'ין מדבר עליה – יצירת המרחב ובדיקה של כל הנושאים או הדברים שנמצאים ברובד הפנימי, באופן שייצור מודעות ומרחק בינך לבין מה שעולה. תנועה זו מאפשרת התרחבות ומקום למה שרוצים להעמיק בו.
נוצרת חוויית שקט.
פינוי המרחב וסימון הדברים מאפשר תחושת רגיעה, מתוך הידיעה שהדברים לא "ייעלמו" ויטופלו בזמן אחר.
שוב עוברת במודעות על חלקי הגוף. אני מודעת לגב שנשען על הספה, מעמיקה את תשומת הלב שם. עולה מילה – "יש אחזקה". אני נושמת. חשה תפנית גופנית.  אני מבינה עכשיו שלפני כן היה מכווץ.
תפנית גופנית היא שינוי בתחושה הכללית. הגוף נינוח קצת יותר.
אני מעלה את הנושא, את התקיעות שאני נמצאת בה, את הספר. "הספר". מהדהדת את המילה מספר פעמים. נשארת עם זה קצת. מתבוננת בתחושות שאט אט עולות.
מאפשרת לתחושה המורגשת סביב הנושא להתהוות, עוזרת לה דרך הדהוד הנושא.
אני מיידית חשה התכווצות בבטן. המילה הזו נוגעת בי
המילה היא כמו "ידית", שמחזיקה את כל הנושא, מפעילה את העולם הפנימי.
אני חשה חום  בבטן… צריבה. התחושה עמומה.
אני שוהה עם התחושה, בנוכחות איתה.
עולה בי תמונה – אני רואה את הר האוורסט. הר עצום, גבוה. אט אט מתגבשת הבנה פנימית,  שכתיבת הספר היא עבורי כמו טיפוס על האוורסט.
אני מהדהדת את המשפט שעולה: "כתיבת הספר היא כמו עלייה להר האוורסט".
מגיעה נשימה עמוקה מבפנים.
בהתמקדות אנו שוהים עם התחושה המורגשת, שבדרך כלל מגיעה עמומה, ונותנים לה להתהוות.
מתרחש כאן שילוב של תמונה והבנה פנימית.
ההדהוד מאפשר לבדוק, האם מה שעולה הוא בהתאמה לתחושה המורגשת.
.
מגיעה נשימה עמוקה מבפנים. נשימה עמוקה ובעקבותיה תחושה רגעית של שחרור.
הנשימה העמוקה מבפנים מלמדת על שחרור, מצביעה על מתאם בין התיאור לתחושה. זו הדרך של הגוף לסמן את ההלימה בין המילים לתחושה. נוצרת תנועה פנימית – צעד נוסף בדרך לשינוי.
עולה תחושה עמומה חדשה באזור החזה. חשה את הכובד המתפשט. הנשימה לא מלאה.
אני שואלת בתוכי מה מביא את התחושה? משהו זז.. משהו בתוכי מדייק את השאלה ל: מה עומד ביני לבין הספר?
מתחיל סיבוב נוסף בתהליך, אשר שוב מתחיל מהתחושה העמומה ומה שהיא מביאה עימה.
שאלות דיאלוג מופנות לתחושה המורגשת או למה שעולה בתוכן. שאלות פתוחות.
נשאלת שאלה ונמנעים מלענות עליה מתוך תהליך חשיבה רגיל. לאחר שהשאלה נשאלה ממתינים, מניחים לדברים לזרום החוצה.
התשובה היא פחד. אני חשה את התחושה בקרקעית הבטן. כמו יציקה בתחתית הבטן…
אני בנוכחות עם הפחד, "יושבת לידו", ליד המקום המכווץ בתחתית הבטן….
לאחר מספר רגעים עולות משם המלים: יש פחד שיצחקו עלי… שיגידו שזה רדוד, שאני כותבת שטויות…".
התחושה המורגשת מכילה לעתים גם איכות רגשית,  כמו פחד. בהמשך מגיע תיאור מדויק יותר של התחושה ומיקומה.
האפשרות "לשבת ליד" התחושה, יצירת הקשר איתה פותח הזדמנות להתרחבות ולצעדים חדשים להגיע.
כל שהייה עם תחושה, אפילו מכווצת וקשה, מביאה לתנועה של התרחבות, המגלה עוד מהחבוי.
מגיעה מבפנים נשימה עמוקה של שחרור.
שוב דיוק המילים לתחושה מביא נשימה עמוקה, נוצרת תפנית גופנית. התפנית מאפשרת לדבר הבא להגיע.
אני בשקט. בנוכחות עם המרחב החדש שנוצר בתוכי. עולה תמונה חדשה.  בתחילה אני רואה לידה, רואה חדר לידה. פתאום עולה הבנה, שאני היולדת. אני רואה שיוצא תינוק, ביחד עם הרבה מאוד מים. עולה בי תחושה של פחד מאוד ברור, ממש בהלה, שהתינוק יישטף עם המים, שייפול, שאני אאבד אותו.
נוכחות היא אחת מאבני היסוד בתהליך ההתמקדות. הנוכחות מזמינה קשר עם הדברים, אך לא הזדהות עמם. כך יכולה, ממקום גבוה יותר, לשים לב שיש בתוכי פחד או בהלה, ולהכיל את שעולה.
אינני מבינה את מה שעלה וגם לא מנסה להבין. מקבלת. נמצאת בתחושות מעורבות. מצד אחד חיבור גדול לתינוק, מצד שני בהלה. פחד לאבד אותו.
קבלה היא צעד חשוב בתהליך. כדברי יוג'ין: "קבל בברכה את מה שעולה בהתמקדות, נקוט בגישה של שמחה על שגופך דיבר אליך, ואין חשיבות למה שאמר. אין זו אלא תפנית אחת. זו איננה המילה האחרונה. אם יש לך נכונות לקבל את המסר הזה בצורה ידידותית, הרי שיופיע אחריו מסר נוסף…"
אני עם התחושה. הבהלה שהתינוק יישפך עם המים, שלא אספיק לתפוס אותו. מפחדת שייפול. תחושה קשה. משהו אוחז בתוכי. בקרקעית הבטן. מכווץ. מחזיק. מפחד לשחרר.
מסכימה להיות עם זה, לתת לזה נוכחות. יודעת בתוכי שיש שם עוד. שמחה ששריר הנוכחות שלי מפותח, שלא חייבת למהר לפתרונות.
התמונה מחוברת לתחושה המורגשת.
ואז עולה הבנה – יש בי משהו שלא רוצה לשחרר. אם אלד את הספר, הוא כבר לא יהיה שלי. ה"תינוק" הזה יהיה שייך לאחרים. אחרי שייצא לאור, אינני יודעת לאן יגיע, מי יקרא בו… מרגישה את אי הרצון לשחרר. רוצה את התינוק הזה בתוכי. לא רוצה ללדת את הספר.
חשה כאב בגב התחתון. מזמינה את הנוכחות שלי לשם, מרגישה שם חום. חום עמום, לא נעים.
אני שמה לב שיש שם מאבק. מאבק בין המקום שרוצה לדחוף החוצה, לבין המקום שלא רוצה לשחרר.
נשימות עמוקות. פיהוקים. מבינה שעולה תוכן עמוק מאוד. אני נוכחת לשתי התנועות שבתוכי, לא מנסה "לתפוס צד".
חלק משמעותי בהתמקדות הוא אי ההזדהות עם מה שעולה. לשמור על הנוכחות, על ה presence, כדי לאפשר להמשך התהליך להתרחש.
לאחר רגעים ספורים עולה בתוכי קול שאומר – הסכימי לשחרר. שחררי. צריך שתסכימי.
הקול מביא כאב בלב ובבטן. זה כואב. יש שם עצב. אני בנוכחות עם הכאב, נמצאת לידו. חשה, מקשיבה.  יש תחושה עמומה בכל צד שמאל. חשה צמרמורות של קור, בעיקר בחלק האחורי של הגוף. השכמות במקום, החזה למעלה פתוח, הגב התחתון כואב.
עולות המילים – הקושי לשחרר. חשה את הקושי בתוכי, בכל כולי. נוכחת מולו. מתוך זה עולה עוד מילה – אובדן.
כשמאפשרים לתחושה המורגשת להתהוות, היא נפתחת ומביאה את המילים, את הרגשות והפרטים האצורים בה.
פיהוקים. המון פיהוקים.
המודעות שלי חוזרת לכפות הרגליים, לנקודות המשען על הספה. זה כמו רגע לנוח. התהליך קשה, מעייף.
פיהוק הוא אחת מדרכי הגוף לשחרר מטענים רגשיים. אני כבר מכירה את הדרך שהגוף שלי מגיב ועובר תהליך. שמחה על התהליך.
משהו נפתח בבטן. עיגול גדול, ממנו יצא הרבה אור. לאט לאט, בספירליות, המקום נסגר. עכשיו יש שם יותר שקט. יש גם כאב קל בלב.
צריך שתהיה הסכמה לתת את מה שיש לי. לשחרר את זה לעולם. צריכה להיות הסכמה בתוכי.
הגיעה נשימה.
הגיעה עוד תפנית. תנועה, שגם אם איננה ברורה לחלוטין, משהו בתחושה הכללית השתנה.
תחושת הקלה. לא מלאה, אך ידיעה שמשהו חשוב עלה, גם אם אינני מבינה עד הסוף. יהיו עוד צעדים. אני חשה את זה. כרגע זה מספיק.
יש בי תחושת הודיה.
התרחשו תפניות פנימיות מאוד עמוקות. חשוב ליצור המשך לתהליך בזמן אחר.
לאחר כרבע שעה התיישבתי ליד השולחן ומתוך שקט פנימי התחלתי לכתוב. באותו ערב כתבתי כמעט פרק שלם. התפנית הפנימית הביאה לתפנית חיצונית ולשינוי. אני יודעת שעלי להמשיך בתהליך, לגלות חסמים נוספים שבתוכי ולאפשר לעוד צעדים להתרחש.
מקורות:
יוג'ין ט. ג'נדלין. התמקדות
Eugene t. Gendlin .  When you feel the body from the inside, there is a Door
Campbell  Purton. (2007) The focusing oriented Counselling
Eugene. t. Gendlin .  Focusing oriented psychotherapy
*יפעת אקשטיין, M.S.W מטפלת ומדריכה משפחתית מוסמכת, מוסמכת לתרפיה מכוונת התמקדות, מוסמכת להסמכת מאמנים / מטפלים בהתמקדות. Ifat.ecks@gmail.com
התמקדות – כשגוף נפש מחשבה ורוח נפגשים, בית ללמידה התפתחות והכשרה www.hitmakdut.org.il

עוד על התמקדות

חדשות

תגיות